בגלל האפליה: "ילדתי כבר לא חרדית, ואני עדיין מתפללת ובוכה"

איך הגעתי ללמוד בבית יעקב? בזכות ה״רשמים״ שעברו מדלת לדלת. נכנסו הביתה, ועל כוס תה עם נענע, שכנעו את ההורים שלנו לשלוח את ילדיהם לבית ספר ״בית יעקב״ ולמוסדות חרדיים. אמא שלי השתכנעה. בזכות ההסעה בחינם וארוחת הצהריים. מה לעשות, גם אותי היום זה היה משכנע.

דימונה, סוף שנות ה-70, תחילת ה-80, לא ביררו באיזה בית כנסת האבא מתפלל (מה זה שטיבל?) ואם הוא עובד רחמנא ליצלן, לא שאלו כמה דנייר הגרביים של האמא ואם היא יורדת למכולת עם חלוק מעוינים. חיפשו אותנו בנרות, התחננו שנבוא ללמוד. וזה עבד.

השקיעו בנו דם ויזע, ראו בנו נשמות טהורות בלי שום קטלוג ודעות סטריאוטיפיות. ואנחנו לא רצינו לאכזב אותם. לא סחרו בנו ובכל הדבר הזה שנקרא: רישום לבית ספר או סמינר. אני זוכרת בילדותי שקראו לי ״הבת של מזל הדתיה״. הכל בתמימות ובקבלה.

העיתונאי דב אלבוים, מספר על ילדותו בסנהדריה בירושלים, של בנין מגורים ופסיפס של אנשים, ספרדים ואשכנזים, עולים וניצולי שואה, חסידים ותימנים וחילוניים(״חופשיים") והכל באידיליה.

אני זוכרת את עצמי חוזרת מ״בית יעקב״ ומשחקת עם כל ילדי השכונה, הולכת ל״בתיה״, ואם היתה פעילות מעניינת אז גם לבני עקיבא... והתמימות נשמרה, והרצון להיות פשוט אנשים טובים היה מעל הכל.

מתי איבדנו את התמימות הזאת? אני מברכת בכל לבי את התקנון לקבלת תלמידה לסמינר של השר אריה דרעי, ח"כ מרגי והשר בנט. לא מעט מדי, ולא מאוחר מדי. לעולם לא!

הסעיף שהכי נגע ללבי היה שכל תלמידה תהיה מסודרת עד היום האחרון של הלימודים. עברתי זאת על בשרי. כשילדתי לא התקבלה לסמינר, אמא שלי הטובה התפלאה ושאלה אותי "אבל למה? ״אין לכם טלוויזיה בבית״ (חחח).

היא לא הצליחה להבין בתמימותה למה לא לקבל ילדה חרדית מבית חרדי למוסד חרדי.

התקופה שילדתי נשארה חודשים ארוכים בבית, צילקה את נפשנו. החופש הגדול, בין הזמנים שאמור היה לשחרר את קווי ה׳ שיחליפו כח. הפך לחודשיים של מתח ועצב שהשפיע על כל בני הבית. החופשה נהרסה לכולם.

היום הראשון ללימודים היה קשה מנשוא. לעמוד בחלון החדר, להסתכל בקנאה בכל חברותייך בהירות העור ואחרות ברות המזל, עם ילקוט חדש ותלבושת תכלת אחידה עם סמל וגאוות יחידה - כשאת עם פיג׳מה.

זה קרע את ליבי.

את מסרבת להילחם עם המערכת, כי את זקוקה לה. זקוקה לה נואשות ואת שבויה שלה .אז את בוכה עם הילדה שלך ומתפללת.

ילדתי התקבלה בסוף מחצית הראשונה.

ילדתי איבדה את חדוות היום הראשון לסמינר.

זה כמו להתחתן בלי שמלת כלה.
זה כמו לאכול מצות, שלא בפסח.
זה כמו חמין ביום שלישי.
זה כמו סופגניה בחודש טבת.

ילדתי כיום פרקליטה מצטיינת.

ילדתי כבר לא חרדית.

ואני עדיין מתפללת,
ועל זאת אני בוכה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!