אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא: במצווה טאנץ אצל ר' מיילך

עמדתי עם ההמונים, השעה 2 אחר חצות הליל. אלפים עדיין כאן. שמחים בשמחת רבם המגיד, הרבי רבי אלימלך.

כל כולו צנום ודק. גופו צמוק, אבנט לבן מהודק ברישול על הקפטן הלעלובי הירושלמי והוא מפזז ומכרכר, מקפץ ומדלג. כל אחד מרגיש קרוב אליו. כל אחד מרגיש שרק אותו רב מיילך זוכר. רק אותו ושמחותיו. רק אותו וצרותיו.

והוא זוכר. לחיצת יד מנערת לכל אחד זו המתנה הערב. ובנוסף, הנהון ראש ועיניים מאירות. כל אחד. אלפים רבים.

על השולחן הוא מפזז. מגבת צחורה בידיו. מנגב ביד אחת את אגלי הזיעה שבמצחו ומכוון ביד שניה את השירה. כמו מנצח מקהלות הוא עומד מול האלפים בטריבונות ומעודד את השירה.

ר' משה וינטרויב, אמן הרגש היהודי מתחיל את המעמד המרטיט של המצוה טאנץ בשירת "לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי" והאלפים נדלקים. שבים באחת אל ההתעוררות העצומה וההתלהבות היוקדת שליוותה אותם במהלך השבת האחרונה בהר מרון, שם נאספו האלפים למעמד האופריפין.

רבי מיילך המחותן אבי הבן אינו יושב בשולחן הכבוד. לא עכשיו ולא במהלך כל החתונה. הוא מרקד עד כלות לכבוד חתן וכלה, לכבוד השמחה ולכבוד צור קונו אליו הוא משועבד בנפש רוח ונשמה תמידי, מעת לעת.

ולא בכדי, באו לשמחה כמאה חסידים ותלמידים מחו"ל, אף על פי שרבם לא יצא עד הנה מארץ הקודש ולא נטמא בטומאת העממין. הם הגיעו, מקושרים ומחוברים אליו ואל תורותיו במלבושי שיראין לכבוד השמחה.

בכל הערב היו מעגלי הרוקדים מביטים אחר הנקודה המרכזית, לב הארוע, שעמד על שולחן בלי כוח וחייך, העניק, נתן, קירב והרעיף אהבה ויראה על כל סובביו.

ורגעי השיא הם עכשיו. מצווה טאנץ. רבי מילך כמו אוזר כוח מחדש ומלהיט את ההמונים. "והנה ה' ניצב עליו", הוא שר את שירו של גיסו הרה"צ רבי אשר ישעיה רוזנבוים והלהב עולה השמימה. בהתעוררות שאין לה אח ורע.

לאחר ריקוד הסבא כ"ק האדמו"ר מזוטשקא והמחותן הגה"צ רבי גדליה משה רוזנבוים - מגיעים רגעי השיא. משה וינטרויב מוותר על המקרופון ורבי מיילך נעמד להעיר את הלבבות. שמא שכח מאן דהוא את חובתו בעולמו?!

י-ה רבון עלם ועלמיא" הוא מתחיל את שירו של רבי ישראל נג'ארה בלחן תולדות אהרן ומכה כף על כף. ההמונים סופקים כפיים ומכוונים ליבם לאביהם שבשמים.

רבי מיילך מתחיל במעשה יציאת מצרים. "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" ולכשתמנה תמצא שבעים חסר אחת. מיהי הנפש השבעים החסרה? רבי מיילך עוצר באחת, דממה ויראה שולטים בכול. סביביו נשערה מאוד. מאוד.

"יודעים אתם מי היה השבעים? יודעים? אתה יודע?" הוא שואל בחור צעיר שיושב על כסא פלסטיק. "ואתה? ואתה". איי איי איי. הוא מזמזם וחופן את זקנו המלבין. "הנפש השבעים היה מלכו של עולם. כמו שנאמר ואנוכי ארד עמך מצרימה', הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלווה את בני ישראל למצרים, לתוך מצרים, לתוך עומק השאול, לתוך תועבת מצרים, כדי שבהגיע העת כשהיהודי ישוב בתשובה - יוכל להרים אותו ברגע אחד ממצרי ליהודי, מצרה לשמחה, מאפילה לאורה".

י-ה רבון עלם ועלמיא. הניגון עולה ונוסק. אלפים מתנועעים כמו בשעת נעילה בצאת יום הכיפורים. רגעים נעלים. מרוממים ומרגשים. "עכשיו זה הזמן", אומר רבי מיילך. "כשהקב"ה מוציא אסירים בכושרות לכבוד 'א אידישע חתונה', זה הזמן שאפשר לבקש: אנת הוא מלכא מלך מלכיא, שיוציא אותנו כל אחד ממיצר הנפשי הפרטי שלו". דמעות עולות בעיניים. באמת אמרו: היה זה יום כיפור קטן בחודש אדר. כדברי חז"ל הנודעים כי כל חתונה היא 'בכושרות - בכי ושירות'.

לצידי עומדים שני אברכים צעירים. התייתמו בשנה האחרונה בצורה טראגית. עומדים ומוחים דמעתם מעל לחיים. הסיפור שלהם בלתי נתפס:

שעתיים לפני החופה, צלצל הטלפון בבית אמם האלמנה. רבי מיילך על הקו: "אני מחתן היום בן, רציתי לבקש ממך ברכה". הוי, להרנין לב אלמנה. הרנין. כולו לב.

תגידו, יש עוד יהודים כאלו בעולמנו?!

וידאו מהשמחה אצל רבי אלימלך בידרמן. צילום: שוקי לרר

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!