עם השמחה - באה הישועה • סיפור מהחיים

היא התעוררה בבוקר ושפשפה עיניים בתימהון. הבית שוקק חיים כאילו השעה לא 6:30. הילדים עליזים, שרים, דיסק שירי פורים בקולי קולות מתנגן ללא רחמים, מזכיר לה את כאב הראש הדופק שאוחז בה מאתמול.

היא קיבלה את שיחת הטלפון כבר בשעות הצהריים. על הקו היתה מזכירה אנונימית מקופת חולים. "שלום, הגיעו תוצאות הבדיקות שלך, הרופא ביקש שנעדכן אותך. תקבעי תור ותגיעי – אין אפשרות לתת תוצאות דרך הטלפון".

הלב שלה התחיל לדפוק במהירות שיא. היא הרגישה איך הדם אוזל מפניה וגופה הופך להיות רפוי כמו בובת סמרטוטים. "למה את בלחץ"? ניסתה לשאול את עצמה. המחשבות לא הפסיקו לרוץ לה בראש. למה התקשרו מהקופה? בדרך כלל אם הכל בסדר הם לא טורחים להתקשר, ואם יש בעיה הם מתקשרים. אז למה לא אמרו לה בטלפון? כנראה כי היא ממש חולה והם רוצים להגיד לה את זה פנים מול פנים.

רצתה לרוץ מיד לקופת חולים ולסיים עם זה, אבל החרדה מנעה ממנה. היא ביקשה להגיע בוקר למחרת.

במשך כל השעות שאחרי השיחה, כבר לא יכולה היתה לתפקד כמו שצריך. כפות ידיה הזיעו, ראשה הלם כפטישים, רגליה בקושי זזו. הילדים חזרו מבתי הספר ומהגנים, יום ראשון של ראש חודש אדר, שמחה וצהלה. היא בקושי חייכה אליהם, לא הצליחה לשמור על האנרגיות שהביאו איתם כשהם מחופשים, כשהם מספרים כמעט בלי לנשום, על התוכניות שעשו, על מורה שמתחו, החוויות ה'אדריות' שכה אהבה.... וכל זאת בעקבות שיחת הטלפון מקופת חולים – והעדכון שהגיעו תשובות.

"מספיק", ניסתה בכח לפקוד על עצמה. "אף אחד לא אמר לך שום דבר, אולי הכל בסדר"? היא ממש סבלה מהחרדה שתקפה אותה. "המזכירה היתה רגועה ושלווה, לא נשמעת כאילו היא יודעת על משהו חריג", ניסתה לשכנע את עצמה מכיוון אחר.

מח שליט על הלב. אחרי שדיברה אל עצמה שוב ושוב, הצליחה קצת להירגע. המשך היום עבר באופן די סביר. איך שהילדים נרדמו היא חזרה אל הסיוט שחיכה לה בזרועות פתוחות. "הרי לא סתם הם שלחו אותה לבדוק את נקודת החן הזו שגדלה ללא פרופורציה. בטח יש לה סרטן או מחלה נוראית אחרת. מי יטפל בילדים כשהיא תהיה בבית חולים? מי יתמוך בה נפשית כשינשרו לה השערות? אמא שלה מבוגרת וחולה, וצריכה בעצמה תמיכה, בעלה שיהיה בריא, מגיע רק בסופי שבוע, עול הפרנסה... והיא די לבד בחייה. מה יהיה"?

כל אלו ועוד הרבה פחדים וחרדות רצו במוחה, כשהמיגרנה מלווה הכל.
היא לא זוכרת מתי נרדמה, אחרי נדודי שינה מטורפים, זה מן הסתם היה ממש מאוחר. ועכשיו שוב בוקר. איך שפתחה עיניים, כאב הרוב הזכיר לה מה עובר עליה.

הילדים התעוררו הרבה לפניה, מוכנים ומזומנים לקראת עוד יום של ראש חודש אדר, כזכור, מפוזרות, ומסיכות על חצאי פנים של ילדים מפוג'מים.

לרגע היא רצתה להכניס את הראש שלה תחת השמיכה ולא לקום. שהילדים יסתדרו בעצמם. משיכת שמיכה מנעה ממנה את התוכנית. "אמאאאא חייבים להיות שמחים היום. חודש אדר", צעק לה הקטנצ'יק כשפניו מעידות על שנת לילה ארוכה וטובה.

היא קמה – יש לה ברירה? החלה במלאכת הסירוק, הכנת סנדוויצ'ים, וההיילייט של הבוקר הזה – איפור פנים לכל החוגגים. היא מאפרת ליצן, ובתוכה בכי היסטרי.

תוך כדי שהיא מתזזת מפה לשם, ירדה בתוכה תובנה: הרי את התוצאות איני יכולה לשנות, את התור קבעתי לשעה תשע. עד אז – מה נותר לי לעשות? ומה יעזור שאשב בה ואלעיט את עצמי בפחדים ובכאב? אולי אנסה לחיות את הרגע?

ובהחלטה של רגע, היא פשוט שינתה כיוון 180 מעלות. הילדודס לא הבינו מה עובר על אמא שלהם שהחלה לשיר ולרקוד – כשרק לפני שתי דקות נראתה כמו מישהו שראה רוח רפאים.
השעה הבאה היתה מושלמת. הילדים יצאו שמחים ומאושרים, והיא הלכה להתארגן ליציאה. במקום לחזור לדיכאון שלה, החליטה לשמור על האנרגיות שמילאו אותה בשעה האחרונה. היא הצליחה!

"יש לך חוסר רציני בברזל וויטמינים", הסתכל עליה הרופא במבט חמור סבר.
"נו ו.." הביטה בו מחכה שימשיך עם הבשורות הרעות.
"מה נו ו..., אישה בגילך שמזלזלת, תמצא את עצמה בבעיות גדולות בגיל מבוגר יותר. אני רושם לך עכשיו תוספים שאת חייבת לקחת".
"ומה עם המחלה שלי"? שאלה בחוסר הבנה.
"איזו מחלה"? לא הבין הרופא.
"נו, שלחת אותי לעשות בדיקות בגלל נקודת החן שיכולה להעיד על מחלה", ניסתה להסביר.
"אה זה...", הפטיר הרופא. "זה כלום. הכל בסדר. תמשיכי לעקוב אחריה ותראי אם יש שינויים. אם יהיה משהו משמעותי תחזרי".
"אז אין לי כלום? המזכירה סתם התקשרה"? המשיכה להקשות..
"גברת, אין לי מושג מה את רוצה ועל מה את מדברת. את לא חולה ואל תחפשי בכח מחלות. קחי ברזל ועוד קצת ויטמינים ותהיי לי בריאה", סימן לה על הדלת...

היא יצאה מהבניין כשהיא עדיין מנסה לעכל. פתאום מצאה את עצמה פורצת בצחוק היסטרי, מתעלמת לחלוטין ממבטי העוברים ושבים. "מזל באמת שהרסתי לעצמי רק יום אחד מהחיים, ולא התפתיתי להרוס גם את הבוקר המופלא שהיה לי עם הילדים", חשבה לעצמה ונכנסה למכולת. היא תקנה מצרכים לארוחה שהכי אוהבים ותלך לעשות להם את המשך היום שמח. מגיע להם, לא? וגם לה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!