למה ש"ס חוגגת את תקנון האפליה ומי באמת חונק את החרדים? // יעקב ריבלין

הייתה אפליה. תהיה אפליה
ביום שני הקרוב יתקיים טקס רב רושם בחדר סיעת ש"ס בכנסת. שר החינוך נפתלי בנט רשם לו ביומן להתייצב במקום, ולהציג יחד עם יו"ר התנועה דרעי את התקנות החדשות נגד אפליה ברישום תלמידים למוסדות חינוך חרדיים. התקנות נכתבו במחוז לחינוך חרדי והיו גם תחת עינו הבוחנת של יו"ר ועדת החינוך יעקב מרגי.

הרבה מחשבה הוקדשה בש"ס לטקס הזה, ולא בכדי. בשבוע שעבר נאלצה התנועה הקדושה להצביע פה אחד נגד חוק של מאיר כהן מ'יש עתיד' לשלילת תקציבים ממוסדות שמפלים תלמידים על רקע עדתי. ההצבעה, שהייתה מחויבת לכללי הקואליציה, גררה ביקורת חריפה בחוגי אופוזיציה ספרדיים. חמשה פעילים אף התייצבו בשבוע שעבר בגשם שוטף מול מלון רמדה בירושלים בו התקיימה ברוב עם ורוב תפארת ועידת ש"ס השלישית (הוועידה. לא המפלגה). גילוי נאות: כותב השורות הנחה שם פאנל והיה אורח התנועה במהלך השבת.

ההצגה המשותפת של התקנות נגד האפליה נועדה לסכור את פי המבקרים ולהוכיח שש"ס לא תנוח ולא תשקוט עד שיבוער נגע האפליה, גם בלי החוקים של 'יש עתיד' וגם בלי מלחמות פנים אל פנים עם יהדות התורה. לחלק האחרון יש חשיבות רבה בגלל הצורך באחדות מול אתגרי הזמן והשעה.

אלא שעיון בגוף התקנות - שהנוסח המלא שלהן מתפרסם כאן לראשונה, פלוס החשיפה על השותפים להכנתן - מלמד שאם יש חדש תחת השמש, הוא מכוסה בעננים כבדים. אין בתקנות אזכור במילה אחת של אפליה עדתית, וכל כולן הליכים בירוקרטיים של נוהל קבלת תלמידים. יש מועדים לרישום. יש נהלים של הגשת ערר על אי קבלה. יש הגדרת סמכויות של ועדת השיבוץ העירונית ויש כמה סנקציות למנהלים שלא יקבלו את החלטות הוועדה. הסנקציה המרכזית של שלילת תקציבים, הופעלה כבר השנה נגד שני סמינרים שסירבו לקבל החלטות של ועדת שיבוץ. התוספת היא החמרה בשלילה פלוס סנקציות אישיות נגד מנהלים סרבנים. כל זה לא סיבה למסיבה וגם לא לטקסים.

כי הסיפור האמתי של האפליה העדתית נמצא עוד הרבה לפני ההתערבות של ועדת השיבוץ העירונית. הוא נמצא בסמכות מוחלטת של הסמינרים לקבל תלמידות לפי שיקול דעתם הבלעדי. רק לאחר שמאות או עשרות בנות, בדרך כלל ספרדיות או חלשות בלימודים, נשארות בחוץ, נכנסת ועדת השיבוץ העירונית לפעולה ומחלקת את שאריות הפליטה המסכנות בין הסמינרים השונים. את קבוצת האיכות הנמוכה דוחפת הוועדה לסמינרים הספרדיים, ואת הקבוצה הטובה יותר לסמינרים האליטיסטיים המוגדרים כאשכנזים. אלה כידוע מקיימים בשקט נוהל של מכסות - בדרך כלל עד ארבעים אחוז ספרדיות - שהתקנות החדשות לא נוגעות באפס קצהו.

מה הפלא אפוא שעד למועד כתיבת השורות טרם נשמעה מחאה כלשהי של 'איגוד מנהלי הסמינרים' (גוף דומיננטי שמצויד במערך דוברות משומן) נגד התקנות החדשות. הם ממש לא הופתעו מהתקנות ואף היו שותפים בהכנתן! ממש כך. בחודשים בהם גיבש המחוז החרדי את התקנות החדשות, נועדו ראשי האגף מספר פעמים עם בכירי מנהלי הסמינרים ונעזרו בהם לניסוח התקנות.

לנוכח התוצר המוגמר, נראה שהייתה להם השפעה ניכרת. בפרט בתחום החשוב להם יותר מכול: שמירת העצמאות בקבלת התלמידות בשלב הראשון. לאחר מכן הם מוכנים בהחלט להתמקח עם ועדת השיבוץ העירונית סביב מספר התלמידות שנותרו בחוץ ומוטל עליהם לקבלן. הרישום הבסיסי הוא זה שקובע את אופי הסמינר ואת זהותו העדתית. עוד עשר או עשרים בנות כבר לא מעלות ולא מורידות. הוויתור היחיד שעשו הוא בתחום הזמנים. יש חובה להודיע עד זמן נתון לכל תלמידה אם התקבלה אם לאו, ולאפשר לה להגיש ערעור לוועדה. כך לא נלחמים באפליה עדתית.

הקץ' האמתי של חולשת התקנות, נמצא בחוסר היכולת להוכיח אפליה עדתית. עדיין לא נתפס אף מנהל סמינר או מוסד שהוכח כי סירב לקבל תלמידים על רקע עדתי. הנימוק הוא תמיד מצב חרדיות נמוך בבית ההורים, או יכולת חלשה בלימודים. לשם כך נשארות תמיד בבית כמה בנות אשכנזיות שמוכיחות שהאפליה היא על רקע איכותי ולא על רקע עדתי. אבל כשבודקים את מספר התלמידות, אפעס תמיד יוצא שהספרדיות תחומות במכסות ובאחוזים. לזה אין כל מענה בתקנות הבירוקרטיות החדשות, שכאמור אין גם בהן הרבה חדש.

מהרגע שמנהלי הסמינרים שמרו לעצמם את הזכות הראשונית לקבלת תלמידות, כל היתר כבר לא אכפת להם. שימו לב לנתון הבא: מתוך שנים עשר מנהלי סמינרים שהתנגשו עם ועדות השיבוץ העירוניות, רק שמונה הוזמנו לשימוע במשרד החינוך ורק אחד מהם נענש בפועל בשלילת תקציבים. צחוק הגורל הוא שהמעוכב היחיד היה דווקא סמינר ספרדי בטבריה שסירב לקבל תלמידה מהסיבה המוצדקת של בית שאינו עומד בקריטריונים חרדיים. כל הכרישים הגדולים, קרי: הסמינרים האשכנזיים הליטאיים (החסידים התפטרו מהצורך לקבל ספרדיות בתרגיל האידיש ועוד) חמקו מוועדת השימוע של משרד החינוך ללא פגע.

התמודדות אמתית עם בעיית האפליה הייתה מחייבת להעניק לרשויות המקומיות פיקוח באון-ליין על הליך הרישום לסמינרים, ולא רק זכות התערבות לשבץ בנות שנותרו בחוץ. פיקוח הדוק היה מבטיח שבנות יתקבלו כבר מהרגע הראשון על בסיס של כישורים לימודיים ורמה חרדית נאותה. ורק על הבסיס הזה, ולא שום שיקול חיצוני אחר.

זה היה מונע את התופעה המבישה של בנות שנותרות בבית ומשובצות, לאו דווקא במקומות המתאימים להן, רק בלחץ טוטלי של ועדות השיבוץ ואיומי משרד החינוך. כמה וכמה חודשים של דמעות ובכיות היו נחסכים, אם הרישום היה מפוקח מהרגע הראשון (אם כי בתקנות החדשות יש תחימת זמן גם לכך. יפה).

החלטה נחושה להיאבק באפליה הייתה מחייבת צעד אמיץ נוסף. לסגור את כל הסמינרים ברחבי הארץ שמראש מוגדרים לבנות ספרדיות בלבד. בכל עיר חרדית יש כיום סמינרים שמאה אחוז מתלמידותיהם מבנות עדות המזרח. הם הוקמו מראש רק לקליטת בנות מסוג זה. לא שאשכנזיות מתדפקות על דלתותיהם ולא מתקבלות, אבל עובדה היא שברישומים הרשמיים של מחלקות החינוך העירוניות, הם מוגדרים לבנות ספרדיות.

זר מבחוץ ישאל כמובן למה. מילא בישיבות יש הבדל בשיטות הלימוד ודרכי הפסיקה בין ספרדים ואשכנזים. אבל מהם בדיוק ההבדלים בשיטות החינוך של בנות ישראל הכשרות והצנועות בין העדות השונות? כלום כאן מקפידים בהלכות, וכאן לא מקפידים? חס וחלילה. כללי הצניעות נשמרים בקפידה בכל סמינר הנושא את הטייטל 'מוסד חרדי לבנות'. מ'נוות ישראל' של הרב ניסים זאב ועד 'דרכי רחל' של הרב מנדלסון, מסמינר אלקיים ועד כהנמן. ההבדל הוא רק בצבע העור וההשתייכות העדתית של הבנות.

נצא לרגע מהמגרש החרדי ונבדוק מה קורה בחוגים אחרים הנאבקים נגד אפליה. הבולטים שבהם הם יוצאי עדות אתיופיה. אלה מנהלים מזה שנים מאבק חריף נגד אפליה במוסדות החינוך. הצעד הראשון שביצעו ובהצלחה הוא סגירת מוסדות שיועדו לבני העדה בלבד. הם טענו, ובצדק, שמדובר בתרגיל של הממסד שנועד לנקז למוסדות אלו תלמידים אתיופיים ולשחרר את המערכת הוותיקה מהצורך לקבל אותם. סגירת המוסדות חייבה את כל התיכונים ובתי הספר בארץ לקלוט את בני העדה כפי שמקבלים כל תלמיד אחר.

הנימוק החצי רשמי להקמת סמינרים ספרדיים הוא שמדובר במוסדות שקולטים תלמידות מבתים לא הכי חרדיים. כלומר: תלמידות שגם ועדות שיבוץ עירוניות קבעו שאינן מתאימות לסמינרים שהם פר-אקסלנס חרדים. יש בזה משהו. כך לדוגמא בנות בוגרות כיתות ח' של בית יעקב, מבתים שמחזיקים במכשירים טכנולוגיים אסורים, מתקבלות בכמה סמינרים ספרדיים.

אבל זה נכון רק לסוג מסוים של מוסדות ספרדיים. כיום יש סמינרים ספרדיים אליטיסטיים שמקבלים רק בנות מבתים מעולים. אין טעם להזכיר שמות, כדי לא לעורר קנאה במעשה בראשית. נציין רק שמרבית התלמידות בסמינר של הרבנית צדקה או בזה של הגב' יפה דרעי עומדות בקריטריונים החרדיים המחמירים ביותר. אז למה לתחום אותן בסמינר שמיועד לספרדיות בלבד? מדוע בחינוך הממלכתי או הממ"די אין מוסדות שמיועדים לספרדים בלבד? רק במחוזותינו התופעה קיימת ומנציחה את התפיסה הפסולה של חלוקה על בסיס עדתי. כאן נמצא בעצם שורש ועיקר של האפליה על רקע עדתי ואין בלתה.

סגירת הסמינרים העדתיים והקמת סמינרים חדשים לכלל הבנות החרדיות, היא כמובן הלכתא למשיחא. הסמינרים כיום הם גם בסיס פרנסה למאות משפחות, ואף אחד לא יוותר על הנחלה שלו. הדבר היחיד שנדרש ולאלתר הוא העברת הרישום מהמוסדות עצמם לידי הרשות המקומית, שתקבע בעצמה מי תלך ולאיפה. כל זמן שהרשות נתונה למנהלים לקבל תחילה רק את מי שהם רוצים, סיפורי האפליה העדתית ימשיכו ללוות אותנו שנים רבות ולא טובות, עם התקנות החדשות ובלעדיהן.

מי באמת חונק חרדים
אם היה קמצוץ של אמת ויושר פנימי בזירה הפוליטית, מן הראוי היה שבערב שב"ק משפטים ידפוק שליח מיוחד בדלתו של יחיאל לוי בקריית יובל ויביא לו זר ענק של שושנים ורודות. לזר צריך להיות מצורף פתק בחתימת ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ושלושת ראשי המפלגות החרדיות בעיר. אגודת ישראל חתומה ראשונה. אחריה ש"ס ולבסוף דגל התורה.

מי זה יחיאל לוי? לשומעים ראשונה את שמעו הנה תיאורו: פעיל שכונות חילוני ירושלמי, יו"ר המנהל הקהילתי יובלים (קריית יובל והסביבה), עושה צרות מקצועי ואויב החרדים מספר שתיים בירושלים. על זהותו של מספר אחד עדיין אין הסכמה בחוגים החרדיים בעיר.

המעשה שבגינו, לדעתנו לפחות, הוא זכאי לזר פרחים מכל האמורים, הוא איזה דיבור מטופש שהוקלט והגיע לשידור בתחנה הצבאית. לוי הוקלט כשאמר בפורום כלשהו שהמטרה שלו ושל חבריו היא "לחנוק את החרדים בשכונה, כדי שיעברו לשכונות אחרות". לחנוק, לא במובן הפיסי כמובן. לוי הוא אדם שומר חוק בינתיים. החניקה היא באמצעות השיטה הידועה של מניעת הקמת מבני חינוך ובתי כנסת לתושבים החרדים של שכונת הענק.

הטיפשות של לוי הייתה בשימוש במילה המבחילה חניקה. אם רק היה אומר 'מניעת הגידול החרדי' או 'הגבלת החרדים לשכונות החרדיות בלבד', הוא לא היה מקבל כותרת אפילו בביטאון השכונה. אלא שלמילה חניקה יש קונוטציה של הסתה שהיא ממש לא פוליטיקלי קורקט בימינו.

המילה הלא יאותה של לוי, אפשרה לברקת ושותפיו החרדים לפתוח במיסוך ארטילרי כבד של פצצות עשן. האחרונים התחרו זה בזה במילות גינוי חריפות ביותר וקבעו, די בצדק, שאמירה כזאת כלפי אתיופים הייתה עולה לו בהדחה מידית. ברקת היה קצת מתון יותר (ותכף יוסבר למה) והסתפק בגינוי בלבד. הפתיע לטובה שר החינוך נפתלי בנט שלא ברר במילותיו כלפי האמירה החמורה. בתוך יומיים שחרר לוי מכתב התנצלות שכנראה הסיר מעל צווארו את איום הפיטורין מראשות המנהל הקהילתי.

לוי אולי לא יודע זאת, אבל ברקת והמפלגות החרדיות הירושלמיות חבים לו תודה מרובה, ומכאן הצורך בפרחים שכמובן לא יגיעו. האמירה שלו אפשרה לברקת להגיב בחומרה ולהסתיר מעיני הציבור שלוי בסך הכול חזר על מה שלוחשים לו באוזן כבר שמונה שנים. לחישות, אמרנו? טעות. אמירות מפורשות, אך בשפה מתונה יותר. יחיאל לוי לא המציא את שיטת הדרת החרדים ממבני ציבור וצרכים אלמנטריים של חינוך כדי להבריחם משכונות מעורבות. הוא שמע אותה ישירות מברקת ואנשיו בחוגי הבית שנערכו בשכונת קריית יובל בשתי מערכות הבחירות האחרונות.

שמעו אותם גם בחוגי הבית בשכונת רמות, בגילה ובגבעת מרדכי. ברקת, לדברי תושבים שהשתתפו בחוגים, הבטיח מפורשות שהוא לא יתן לחרדים מבני חינוך בשכונות והם, החרדים, ייאלצו להשתמש בשירותי החינוך של השכונות החרדיות הסמוכות. המטרה: למנוע כניסה של חרדים נוספים ולהצר את צעדיהם של הנוכחיים. ככה. חד וחלק. ובלי כחל ושרק.

על הטיקט הזה של הדרת חרדים הוא רץ בבחירות תשס"ט מול מאיר פרוש ובתשע"ג מול משה ליאון. בסיבוב האחרון הוא היה קצת זהיר יותר בהצהרות מפורשות, אך הכול ידעו שזו המדיניות הרשמית.

וכשברקת מבטיח - הוא מקיים. הפעולה הראשונה שעשה עם בחירתו בתשס"ט הייתה הקפאה של הקצאה למגרש גדול בקריית יובל שנועד לבתי ספר חרדיים. במקביל הורה למנהל החינוך לא לאשר פתיחת גנים לילדים חרדים בשכונות המעורבות ולגורמי התכנון לעצור בניית בתי כנסת. בשנתיים האחרונות יש הפשרה מסוימת בנושא בתי הכנסת וגני הילדים אך בכל הקשור לבתי ספר המדיניות הגזענית והמפלה בעינה עומדת.

ועוד איך עומדת. לפני פתיחת שנת הלימודים השתא, תיארנו כאן את השקעות המיליונים של עיריית ירושלים בשיפוץ והסבה של מבני חינוך בשכונת בית וגן בירושלים. הכסף הגדול הושקע במבנים שלא יועדו לילדי השכונה אלא לתושבי השכונה המעורבת הסמוכה קריית יובל.

ברקת, כך נכתב כאן, איננו יונה יהב מחיפה שמשאיר ילדים ללמוד ברחוב, אבל הוא גם לא אחד שמפר הבטחות לחילונים בשכונות המעורבות. הפתרון היה להשקיע סכומי עתק במבנים בשכונה החרדית שיקלטו את ילדי השכונה המעורבת. אם זה לא שילוב של גזענות ובזבוז כספי ציבור - בסכומים שהושקעו בשכירות ושיפוץ מבנים ישנים אפשר היה לבנות שלושה בתי ספר חדשים בקריית יובל - אז כנראה שצריך להגדיר מחדש את שני המושגים.

כמו שקורה לעיתים קרובות במקרים כאלה, הגולם קם לפתע על יוצרו. יחיאל לוי וחבריו הגיעו למסקנה שאם לראש העיר מותר לחנוק חרדים, הדלת פתוחה בפניהם לצעדים נוספים. בשנה האחרונה מבצע המנהל הקהילתי יובלים פרובוקציות גלויות כמו הקרנת סרטים ופעילויות תרבות אנשים חטאים בלילות שבת רח"ל. כאן ברקת כבר לא יכול היה לעבור לסדר היום, בכל זאת יש לו שותפים חרדים שגם כך ממררים את חייו בנושא השבת. הוא ביצע כמה פעולות מנהליות שעצרו לבינתיים את הקרנת הסרטים. במקביל שיגר כמה אזהרות של נו נו נו לראשי המנהל הסורר.

אלא שברקת לא זונח ידידים ותיקים. הוא הרי יודע מי נלחם למענו במערכת הבחירות וכמה גדולה הייתה תרומתם של לוי וחבריו לכך. אי לכך, גם לאחר הצעדים הפרובוקטיביים של המנהל הקהילתי הוא בלם בגופו ניסיונות של הנציגים החרדים בוועדת הכספים לחסום ללוי וחבריו תקציבים אפילו ליום אחד. גינויים לחוד ותמיכה לחוד.

המילים הבוטות של לוי היו אפוא גשם נדבות באמצע חורף יבש עבור ברקת. הנה, זה לא הוא האיש הרע אלא מאן דהו חסר אחריות מקריית יובל שאפשר להפיל עליו את התיק. הוא הפרובוקטור. הוא עושה הצרות. לא זה שהבטיח לחילוני השכונות המעורבות, וקיים, הדרת חרדים בצורה הבוטה ביותר.

מה שנותר כעת זה רק לראות האם ברקת ילך צעד אחד קדימה וידיח את ראש המנהל הסורר. כמו שהספקנו להכיר את ברקת, הוא לא ידיח את מי שיכול לפתוח עליו את הפה. בעידן שכולם מקליטים את כולם, לא מן הנמנע שלוי מחזיק אצלו קלטות מחוגי הבית שברקת ערך אצלו בשכונה. עלולים לצאת שם כמה דברים חמורים יותר מחניקת חרדים.

הסטת האש מברקת ללוי עושה חסד גדול אף יותר עם המפלגות החרדיות בעיר הקודש והמקדש. במיוחד עם אגודת ישראל שתמכה חצי רשמית בברקת בבחירות תשס"ט ורבע רשמית בבחירות תשע"ג. ראשי הסיעות ידעו היטב שברקת מחויב לחנק החרדים בשכונות המעורבות, אבל זה ממש לא היה אכפת להם. ממילא הציבור שלהם מתגורר באזורים החרדיים, בעיקר בשכונות הצפון, ויש לו צרכים שלברקת אין מניעה למלא. בפועל הוא לא אמנם לא קיים להם אף הבטחה, אך זה כבר סיפור עגום בפני עצמו.

גם לש"ס לא ממש אכפת מחרדי השכונות המעורבות שרובם ככולם ליטאים (עם ייצוג חזק לקיצוני הפלג). אז נכון שבבחירות הש"סניקים הצביעו כאיש אחד בעד משה ליאון, אבל כבר בליל הבחירות התמסרו לברקת תמורת תיק החינוך וויתרו על כל היתר. מול העריקה של אגו"י וש"ס, מה שנותר לדגל התורה זה להצטרף בחירוק שיניים לעגלת הקואליציה הדוהרת.

וראה זה פלא, דווקא אלה שהתנגדו לברקת וסובלים ממנו יותר מכל ציבור אחר הם שמובילים את התמיכה השקטה בו. מישהו שמע מגורם דגלאי כלשהו בעיריית ירושלים ביקורת רשמית חריפה על ההתנהלות של ראש העיר? לא. אל תתאמצו לחפש. בחצי שנה האחרונה יש רנסנס ביחסי דגל-ברקת. מאז שהאחרון פגש את ועדת הרבנים הירושלמית - הגר"ד כהן, הגר"י אפרתי, והגר"ב סולובייצ'יק מצפניה 58 קומה ג' (רשמו לפניכם את הכתובת הזאת. כבר עתה עולים אליה רבים לרגל ועוד נכונו לה נצורות) - המוטו של דגל הוא התדברות שקטה ומנומסת בלבד.

ובשני מסלולי שיחות דיבר הכתוב: חברי ועדת הרבנים משוחחים ישירות עם ברקת ואנשיו בנושא השבת, ומלווים את הוועדה המיוחדת שהוקמה בנושא זה בראשות עו"ד מירון. על הקמת הוועדה הוחלט בפגישת פורום ראשי הסיעות החרדיות הארציות בלשכתו של השר דרעי. מאז הקמת הוועדה חלפו שלושים יום, וכנראה יחלפו עוד כמה וכמה הארכות של שלושים יום, ומסקנות אין. גורמים ביהדות התורה המקומית מעריכים שלא יהיה כלום, כי לא היה כלום. כלומר: עולם כמנהגו ינהג. ופתיחת מועדון המפלצת ליד בית וגן תוכיח.

המסלול השני עוסק בצרכי הציבור החרדי בשכונות המעורבות. לפני שבועיים נחשפה פגישה בכנסת של ח"כ יעקב אשר ונציגים מדגל התורה בירושלים עם מנכ"ל העירייה אמנון מרחב ויועצו של ברקת אברהם קרויזר. הייתה זו הפגישה החמישית בערך של ההרכב הלא סודי הזה, והנושא היחיד הוא מבני ציבור לחרדים בשכונות המעורבות. שאלנו את אחד המשתתפים, כלום יש הסכמה של ברקת לשבור את ההבטחה לחילונים שלא לבנות לחרדים אצלם? עדיין לא, השיב הנ"ל בגילוי לב. אבל יש התקדמות.

מי שלא מאמין בשיחות האלה, ובינתיים לפחות המציאות מוכיחה שהצדק איתו, הוא יו"ר דגל התורה משה גפני. גפני טוען בעקשנות שכל זמן שברקת ואנשיו דוגלים בהתנהלותם הנוכחית, שום דבר לא יקרה חוץ מדיבורים. אי לכך הוא נעדר מהפגישות, ובשיחות עם מקורביו לא מייחס להן חשיבות רבה.

העובדה שהשיחות נמשכות ונציגי דגל בעיר ממלאים את פיהם מים בכל הקשור לברקת, מלמדת על מאזן כוחות חדש בדגל התורה. בשבוע שעבר דיווחנו כאן על המתיחות ביחסי יעקב אשר ומשה גפני. מתברר כעת שלגפני יש חזית חדשה שנושקת במידה רבה לראשונה. חברי 'ועדת הרבנים' הירושלמית חולקים על גישת ההחרמה שלו כלפי יועצי ברקת ומנהלים איתם שיחות ללא הפסקה. במצב העדין והרגיש של דגל התורה בימים אלו יש לכך משמעות רבה.
הדומיננטיות של ועדת הרבנים הירושלמית הולכת וגוברת, ומי שלא משדר איתה על גל אחד עלול בסיטואציה עתידית למצוא את עצמו מחוץ לכנסת בקדנציה הבאה. ואת צפניה 58 קומה ג' כבר הזכרנו.

אפרופו פוליטיקה ארצית. פרשת ההתבטאות החריפה של יו"ר מנהל יובלים חשפה מתחים לא רק בצמרת דגל התורה. הראשון שמיהר לקבוע שאיש קריית יובל אמר בעצם את מה שברקת עושה כבר שתי קדנציות, הוא נציג הסיעה המרכזית בעיריית ירושלים, יוחנן ויצמן. ויצמן היה גם זה שהוביל את הביקורת נגד ברקת בנושא השבת ואף פעל להכניס את איש האופוזיציה אריה קינג אל הקו"פ.
ויצמן לא היה עושה זאת ללא שקיבל גיבוי מדרגים בכירים בסיעה. מאחר וליו"ר הסיעה יש יחסים מצוינים עם ברקת והוא נמנע מלמתוח עליו ביקורת פומבית, על כורחך שויצמן מקבל גיבוי מגורמים אחרים. יש בכך חידוש מפתיע, שכן הסיעה המרכזית היא בדרך כלל הומוגנית מאוד ותוקעים בה רק בשופר אחד. בשופר של ויצמן תוקע כנראה גורם בכיר שחושב אחרת מכבוד יו"ר הסיעה, ועוד ידובר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!