מסירות נפש בשואה - מימוש עצמי בימינו

זה היה לפני כמה ימים. נתקלתי בספר קריאה ששמו 'אני מאמין'. ספר עם סיפורים על השואה, סיפורי גבורה יהודיים, על יהודים שנלחמו על שמירת צלם אנוש, נלחמו על אמונתם ויהדותם, גם בתוככי גיא הצלמוות. זהו ספר שחובר לפני שלושים ומשהו שנה, והסיפורים הם ממקורות ראשוניים. ספר מרגש, ללא ספק. קראתי וקראתי וקראתי. אבל הרבה סיפורים היו די דומים אחד לשני: נר חנוכה מפיסת בד של המעיל, קמח למצה תמורת סיגריה, ותפילה במניין תחת הפגזות. סיפורים מצמררים, אך מוכרים. גדלנו עם סיפורי הגבורה הללו. אבל פתאום, פתאום סיפור אחד עצר אותי. סיפורו של הילד בן ה- 14.

וכך מספר ניצול אותו מחנה (ר' זלמן קליינמן ז"ל במשפט אייכמן): היינו כולנו יחד בצריף הילדים באושוויץ. שכבתי על הדרגש שלי צפוף עם עוד כמה ילדים, ופתאום אני רואה את סגן מפקד הצריף הולך עם צינור גומי עבה להלקות מישהו. על כל דבר היו מלקים, ומספר המלקות היה לפי גודל העבירה. רציתי לראות כיצד הוא פועל, שמא אצטרך יום אחד לעבור גם כן עינוי זה. הוא ניגש לאחד הדרגשים, והילד שהיה שם, כבר ידע וחיכה לו. הסגן אומר לו 'תרד'. הוא ירד והתכופף, והתחילו להלקותו. אנו, קבוצת הנערים, עמדנו סביבו, וספרנו כל אחד לעצמו את המלקות. אבל הילד לא בכה ולא צעק. אפילו לא נאנח. מאוד התפלאנו, לא ידענו מה זה. והוא ממשיך. עברו כבר את 25 המלקות. בדרך כלל היו עוצרים במספר זה. אבל המשיכו, ועברו את השלושים. כשעברו את הארבעים, הוא הפך את הנער הצעיר, והתחיל להלקותו על הראש ועל הרגליים. הילד לא נאנח, לא בכה. שום דבר. ילד בן 14, ולא בכה. החייל התרגז מאוד. גמר את החמישים, ועזבו. הרמנו אותו כולנו, לא שוכח את הסימנים האדומים שהיו לו על מצחו. שאלנו אותו: "למה הלקו אותך?", והילד ענה באומץ: "זה היה כדאי. הבאתי לחברים שלי כמה סידורי תפילה". ושום דבר לא הוסיף יותר. קם, עלה על הדרגש, והתיישב.

כשקראתי את הסיפור, התחלתי לבכות כמו ילד. איך היו ילדים צעירים לגיבורי רוח כאלו. איך בערה היהדות והאמונה בנשמתם, איך היה ילד קטן וטהור לגיבור הנפש מול מלתעות רשע כה גדולות. לרגע ראיתי את עצמי בדמיוני שם במחנה, אוסף חבורה של ילדים אמיצים כאלו, ומקים תנועת מרד כזו. ופתאום אני נזכר בתנועת ה'מתיסובצ'עס', תנועת המרד הרוחנית בראשותו של מתת' (מתתיהו) געלמן הי"ד. הסיפור הבלתי נתפס שהטיב הסופר ר' משה פראגר ז"ל לתאר בספרו 'אלה שלא נכנעו'. על אותו בחור, מתת' גלמן, שבא מבית ווינאי מתבולל, התקרב לר' מאיר שפירא מלובלין, ולבסוף מצא את מקומו אצל בעל ה'אמרי אמת' מגור זי"ע, שם הוא הפך אצל הנערים למנהיג ומדריך עם כוחות נפש מופלאים. עם נערים אלו הוא צעד יחד אל אימת המלחמה, ושם הם החליטו פה אחד: לא להיכנע. ה'מתיסובצ'עס', כך הם קראו לעצמם, על שם מנהיגם הצעיר הנערץ, מתת'. אלו היו הבחורים הפולניים, חסידי גור ברובם, שלא נכנעו ואפילו לא גזרו את זקנם, ירדו למחתרת, ופשוט למדו והתפללו והנהיגו סדר יום ישיבתי בצורה עצמאית. זה היה עם סניפים רבים ברחבי הגטאות השונות, וורשא, לודז', ועוד. סיפור בלתי נתפס. מתת' גם דאג להם לאוכל וביגוד, והיה מבריח דברים במסירות נפש מגטו לגטו. הוא היה להם לאבא. אך לאט לאט הם נתפסו. קבוצה פה, קבוצה שם. בסוף גם הוא נתפס עם סובביו, באחד הבונקרים. הם נהרגו, נעבעך, כמעט כולם. ה' ינקום דמם.

אני לא יכול לשכוח את זה: למדתי אז בישיבה גדולה בבני ברק. אולי בן 19 הייתי. נתקלתי בספרו של פראגר, 'אלה שלא נכנעו', עם סיפורם של המתיסובצ'עס ומעשי הגבורה שלהם. זה הדליק לי את הדמיון. לא יכולתי לישון בלילה. שבועות הסתובבתי עם הסיפור, וביום אחד גמלה בליבי ההחלטה: אני הולך להקים מחדש את תנועת המתיסובצ'עס. רציתי להיות גיבור. אולי גם רציתי להיות מנהיג. אבל רציתי להמשיך את הסיפור של מתת'. הוא עמד לי בראש, ובחלומי ראיתי אותו כל הזמן. מתת'. אבל איך היום, בשנות האלפיים, אפשר להיות גיבור? בעצמי לא ידעתי בדיוק. אחח, תקופת ההתבגרות הזאת. לקחתי את פנקסי בידי, והתחלתי לכתוב סוג של 'קול קורא'. בפתק ניסיתי לבשר על הקמת תנועה של גיבורים צעירים. אבל במה הם יהיו גיבורים? ניסיתי ללכת על בניית סדר יום חזק וקיצוני. ללמוד 12 שעות רצוף. להתגבר על תאוות אכילה, ולאכול רק את המוכרח. לסיים מסכתות. כל מיני דברים כאלה. זה היה קצת דומה לסדר היום שהשליט מתת' לבני חבורתו. בניתי חזון. ניסיתי להראות אותו לכמה חברים הקרובים לליבי. הם קראו, הבינו לרוחי, אבל ממש לא נסחפו. ממש לא. "מה הלחץ הזה", הם שאלו. "לאן אתה רוצה להגיע". יצאתי מאוכזב. רציתי להיות גיבור הרוח.

למרבה פליאתי, הספר הזה שפגשתי לפני כמה ימים, "אני מאמין", מתאר קונפליקט מעניין ודומה שהיה לנערים מאמינים שונים בימי המלחמה. הם התרגלו לשמוע סיפורים על מסירות נפש, כשהבחירה הייתה או למות או להמיר את הדת. הם גדלו על סיפורי גבורה מלהיבים אלו. אבל כאן, אצל הנאצים, אף אחד לא ניסה להמיר את דתך. להיפך, הם הרגו גם את היהודים שהמירו את דתם, לא הבחינו בין יהודי כזה ליהודי כזה. אז מה בדיוק הגבורה פה? היכן מסירות הנפש? הם הרי לא גדלו על סיפורי השואה, הם חוו את זה אז לראשונה, ולא בדיוק ידעו לומר לעצמם מה התפקיד עכשיו. היום אנחנו יודעים שקידוש ה' זה לא רק למות על קידוש ה' אלא גם לחיות על קידוש ד'. 'לקדש את החיים'. אבל המושגים הללו נוצרו בעיקר בשואה. זה בדיוק הזכיר לי את הסיפור שהיה לי בישיבה גדולה, כשלא בדיוק ידעתי מהו הניסיון היום, איפה אפשר להיות גיבור, אמיץ לב, ללכת נגד הרוח ולקדש את החיים?

כן, אני יודע שיש שיגידו שהניסיון היום זה האינטרנט. יש שיגידו שזה הצבא. יש גם שיגידו שזו האקדמיה, או דברים אחרים. אני מסכים לכך שמדובר בדברים לא פשוטים, אבל אינני מסכים לאמירות החד משמעיות הללו. כי היום הכל מורכב. האינטרנט, למשל, יש בו דברים גדולים וענקיים גם לטובת היהדות. יש בו המון דברים טובים. כמו זה שאני יכול לכתוב את מאמריי באתרים, להפיץ מוזיקה ושיעורים באפליקציות השונות. ולא רק ליהדות, היא גם תקשורת מאוד נוחה ומתקדמת. אם לחדשות, להתכתבויות, או המידע העצום והאינסופי שגוגל ו-וויקיפדיה מעניקים לנו. אבל יש בו גם חלקים מקבילים שטומנים בחובם סכנה לא קטנה. גם הצבא. מצד אחד הם שומרים עלינו, החיילים הצדיקים, ומוסרים את נפשם למענינו, ומניין להם לידע משהו על היהדות, אם הם לא גדלו בבתים כאלו. ומצד שני, האווירה שם לא מתאימה לרוב הנערים שלנו. וכך גם באקדמיה. הכל כל כך מורכב היום, ואין בכלל דרך אחת שווה לכולם. כי יש אנשים שמתאים להם ככה, ויש שמתאים להם אחרת. אז מהו התפקיד היום? מהי מסירות הנפש? היכן מתחבאת היום העזות היהודית?

ארכו לי שנים להבין את זה. מסע החיפוש האישי שלי כלל לא היה קל. הרבה תחנות בדרך. מהמורות, שאיפות, דמיונות, אכזבות... עד שלמדתי שמה שחשוב הוא 'לממש את עצמי', 'להיות מי שאני'. עד שלמדתי שזה בדיוק התפקיד, וזוהי המלחמה. להבין את מה שאני צריך לעשות בעולם, בשביל מה אני ירדתי לעולם, מהי הייחודיות שלי. אח... זה ארך כל כך הרבה זמן להבין את זה. ארך לי זמן להבין שאני לא חייב ללמוד 12 שעות ביום. ארך לי זמן להבין שכל כישרון שניתן לאדם הוא חיובי ויפה ומועיל, וצריך להיות ממומש. ארך לי זמן להבין שהעולם הגדול הוא יפה ומדהים, והתפקיד הוא למצוא ולראות את היופי שבעולם ולאהוב את הכל, את האדם, היצור והחי. להיות בדיוק מי שאתה. וזוהי מלחמה לא פשוטה, כי לפעמים החברה לא בדיוק מרשה לך ללכת בכיוון שלך. חברים, מחנכים, משפחה, הורים. זה כל כך לא פשוט. אבל זהו בדיוק התפקיד: למצוא את הדרך האישית שלך.

אני יודע שלאנשים מסוימים זה נשמע קצת קלות הדעת. איך אני מזיז את המושג של מסירות נפש ממיתה על קידוש ה', או גבורה עילאית בשואה, עד המושג של מימוש עצמי ולהיות מה שאתה. אנשים רגילים לשמוע דברים אחרים בהקשר למושג "התפקיד של הדור". זה נשמע משום מה קל מדי. שהרי מי לא רוצה להיות מה שהוא, לממש את חלומותיו, כישרונותיו, שאיפותיו ויכולותיו? אבל, חברים יקרים, זו היא המסקנה שלי אחרי חיפוש רוחני לא קטן. זה כמו החילוק בין כמות לאיכות. העוצמה לא טמונה דווקא בכמות מרובה - הרבה שעות לימוד, תפילות ארוכות, מבצעים גדולים. האומץ הגדול הוא להקשיב ללב שלך. להקשיב לקול הפנימי שמדריך אותך בדיוק מה אתה צריך להיות, ולאן אתה צריך להגיע. הרבי מאיז'ביצא זצ"ל אומר (מי השילוח פר' בלק ח"א ד"ה כעת), שכל יהודי יש לו יכולת לפתח אינטואיציה פנימית ולהקשיב עמוק בליבו, ולדעת מה בדיוק רצון ה' ממנו. וכך לשונו: "בכל רגע ורגע יודע כל נפש מישראל, מקטון ועד גדול, מה שהשם יתברך חפץ עתה. ויבינו על פי בינת לבבם שעתה רצון השי"ת הוא כך, ולא על פי כללים". עכ"ל. אתם מבינים? הוא אומר שאין צורך ללכת על פי הכללים של החברה דווקא וכדומה. הקול הפנימי שלך אמור להוביל אותך. אנשים חכמים ויועצים יכולים רק לעזור לך מניסיונם, לייעץ לך, לכוון אותך, ותמיד טוב לשאול, זה חכם לשאול, אבל מי שמחליט סופית זה רק אתה. ואתה גם מחליט את מי לשאול. זה בדיוק התפקיד של הדור שלנו. כי הדבר שהכי מאפיין את הדור היום זו היא אי הבהירות. המורכבות של כל דבר. יש כל כך הרבה דברים שלפעמים הם טובים ולפעמים לא, לאדם אחד הם טובים ולאדם השני הם לא. התפקיד הוא הבירור העצמי, להתמודד מול המורכבות ולומר - זה כן וזה לא. זה מה שאני צריך להיות, וגם אם זה לא מתאים למישהו אחר.

והאמינו לי, חברים, זה לא תפקיד קל בכלל. החילוק הוא רק בדבר אחד: כשאתה נלחם להיות משהו שאתה לא באמת כזה, נלחם להשיג כמויות שלא מתאימים לך, להיות גיבור וגדול על חשבון האיזון הנפשי שלך, אזי אינך מרגיש בנוח, הנפש שלך מתענית, היא לא מרגישה במקום. אך כשאתה נלחם להיות מי שאתה, אזי ישנה תחושת מימוש נעלית מאוד. משהו מאוד משחרר. וזה בדיוק מה שמטעה פה, כי אנשים רגילים לכך שהדרך אל האור מתלוות בקושי ועמל, והתחושה המקלה הזו של 'ללכת בדרך שלך', לא תואמת להם איכשהו את סולם הערכים שבנו לעצמם כל השנים. הם מרגישים שצריך לענות את הנפש קצת. אבל ברור שזוהי טעות גדולה. בדיוק כמו בעבודה לפרנסה, אתה צריך לעבוד קשה בשביל להרוויח באמת, אבל אוי ואבוי לך אם תעבוד כל החיים במשהו שאתה ממש לא אוהב לעבוד. צריך לדעת לכוון את העמל והאומץ אל הכיוון שעושה לך בסוף טוב בלב. יגיעה, אבל לא עינוי, זה אם להגדיר בשתי מילים. תן ללב שלך להוביל אותך.

"אני לא מכיר אף אחד שירד מהדרך. אני מכיר הרבה אנשים שעלו על הדרך שלהם", כך ראיתי כתב אמן צעיר אחד, בעל נפש. (נותי פוקס, מהקומזיצים) וזה כל כך אמת. הנוער שלנו מתאפיין בחיפוש הדרך האישית, המימוש העצמי, להיות מי שאני. לא תמיד אנחנו נותנים להם את זה, אז לפעמים הם מנסים לבד. אף אחד לא מחפש לרדת מהדרך. אנשים רק מחפשים את עצמם. את דרכם הם. כולנו במסלול חיפוש. אם רק היינו עוזרים להם ללכת בדרך שמתאימה להם, הם היו מגיעים הרבה יותר בקלות, ולא היו צריכים לעבור כל כך הרבה מעברים עד שימצאו את מנוחתם ושלוות נפשם. אם רק היינו מבינים לרגע שהם בסך הכל מנסים להיות מה שהם. לא רק שזה לא סותר את האמונה ואת שמירת התורה והמצוות, אלא להיפך - זה בדיוק מה שמקרב את הלב אל השי"ת, זה בדיוק מה שעוזר לנער לשמוח בחייו, לאהוב את הבריאה, את מי שברא את העולם היפה, ואזי גם את מי שנתן לו את השבת, את החג ואת המצווה. בואו ונעזור להם ללכת בדרך שלהם. בואו ונקיים את מה שכבר אמר החכם מכל אדם בספר קהלת: "חנוך לנער על פי דרכו". כי זו היא הדרך היחידה ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה". גם כשהוא יתבגר, ייצא מהישיבה, ייצא מהמשפחה ויבנה את חייו לבד, הוא יישאר נאמן לדרך היהדות. מה שאין כן כשאתה מחנך אותו בכוח לעבוד כמו רובוט, אזי ברגע שהוא משתחרר ויוצא מהחממה - מתפרק לו הכל, והוא לא נשאר עם שום דבר. בואו חברים ונשנה את הגישה. בואו ונפתח להם את הלב, את השער, את ההזדמנות.

"ילד של אבא, על מה אתה חולם, מה בוער לך בלב. וכמה טוב שבאת, ביחד זה שלם, בעיניים שרואות הכל אין שום דבר כואב. שנים זולגות כמו מים, ישר לשום מקום, לרוץ רחוק להיות קרוב. יום הופך ללילה, ולילה שוב ליום, להחזיק חזק ולעולם לא לעזוב. כי זמן לא עוצר, הוא עף - נשרף - מסך עשן. היה לאילן, תפוס ירח, שוט על ענן. כי זה הזמן שלך לזרוח ולדעת ולגעת בהכל, לטרוף את העולם - אל תפחד ליפול, ילד שלי, הכל מחכה רק לך. ואבא כאן תמיד לחבק ולשמור אותך, עד סוף העולם אני לא עוזב אותך, ילד שלי לך רק בדרך שלך" (דני ניב - מוקי.).

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!