אמא מחבקת ואמא מתעללת - איך אפשר לעכל? • טור

"אמוש", התעוררתי לקולה המתפנק של בת הארבע וחצי. "אני רוצה לישון איתך במיטה... בבקשה". אל מול פנים עמוסות תלתלי זהב מבולגנים משינה, וקול מתוק מתחנן, לא יכולתי לסרב. ובכלל, בשעה ארבע בבוקר מי יכול לחשוב צלול? חיבוק חם תחת הפוך ושתינו צללנו חזרה לים החלומות שחיכה לנו תחת הפוך.

בשעה שבע בבוקר מצאתי את זרועותיה הקטנות סביב צווארי. רציתי להישאר שם ולא לקום ליום עבודה. מי צריך לצאת מהפוך במצב כזה?

נישקתי אותה בלחייה החמות, הערתי בחיוך, שאלתי אותה מה היא תשתה הבוקר ותוך כדי עוקבת בחיוך ובעידוד מלא אהבה אחר התארגנותם של אחיה הגדולים יותר. חיבוק ואיחולי יום נעים והשקט משתרר בבית. זה בדיוק הרגע שבו אני נופלת חזק לתוך החדשות שמחכות לי מחוץ לבית החם והאוהב. סיפורים שהאוזניים לא סובלות, העיניים לא מסוגלות לקרוא מבלי לדמוע, והלב מתכווץ מכאב.

בדיוק ברגעים שבת הארבע וחצי התכרבלה במיטה וקיבלה חום ואהבה, ביטחון ושלווה, בן גילה ממש, שכב בחדר טיפול נמרץ. גוף קטן במיטה גדולה, לא של אבא ואמא, במיטת בית חולים קרה וזרה. האמת, בהתחשב בחשדות, לא בטוח שמיטה גדולה וחמה של אבא ואמא היתה פותרת אצלו את הבעיה, למעשה, אולי שם היא התחילה...

הכאב לופת. המחשבה על כך שילד קטן נתון בידי הורים מתעללים פשוט מעבר להבנה של בן אדם. ילד קטן שמושיט ידיים כלפי האנשים היחידים שיש להם אחריות עליו, כלפי האנשים שילדו אותו ומהווים עבורו מקור ליציבות, לביטחון, לחיים. ילד קטן שמושיט לשם ידיים וזוכה בתגובה לכאב, להתעללות, למעשים שגורמים לגופו להגיע למצב שאינו מחזיק את עצמו, וגם כשהוא שוכב חסר אונים בבית חולים, אינפוזיה מחוברת ישירות לווריד, אבא ואמא לידו, שומרים כביכול, מגוננים, אך אז עולה החשד שגם שם הם ממשיכים להתעלל בו, בקטן האומלל חסר הישע.

אין אמא שפויה שלא קוראת את הדברים הללו ומרגישה רצון עז לגשת למיטתו בבית החולים, להעניק לו חיבוק חם, ללחוש לו באוזן מילים יפות וטובות, לתת לו תקווה, להעביר לו מעט אנרגיה חיובית שתגרום לו להתאושש.

אין הסבר לתופעות הקשות הללו, ואין בידנו הכלים לדון, לא רק משום שלא היינו שם והכל בגדר חשדות, אלא בעיקר כי אין לנו הבנה בדיני שמים. מה שתופעות ההתעללות בתוך הבית גורמות לנו להבין, שמשפחה, עם כל הכבוד, יכולה גם להיות זו שתהרוס לך את החיים, ואת התיקון שלך תצטרך לעשות דווקא שם, בחוסר הכי גדול בחיים שקיבלת – במקום יציבות ואהבה.

התפקיד שלנו, במצבים של התעללות, אלימות לסוגיה ועוד, היא להיות עירניים, קשובים, מכילים, להגיד מילה, לתת תקווה, וכמובן במידה ויש לנו חשד סביר לחלוטין, לערב גורמי חוק כי אדם היודע על קטין שעובר התעללות ואינו מדווח – כאילו שותף בהתעללות. וכמובן לא רק במקרה של קטין. חסרות נשים שצריכות עזרה? או ילדים גדולים יותר?

הלוואי ולא נדע עוד מצרות כאלו שבאות מבפנים, על ילדים רכים שלא צריכים לעבור פיגוע כדי לקבל טראומה, על ילדים שלא צריכים ללכת לתלמוד תורה כדי ליפול לידיים של מחנך חולה, על ילדים שלא צריכים ללכת ברחוב ולהיתפס ברשתו של איש שמקומו בשיקום או בכלא. על ילדים שאת כל הזוועה הזו חווים בביתם – מבצרם. שנוכל לחבק ולאהוב את ילדינו בידיעה גמורה שכל ילד וילד בעולם זוכה לאהבה הבסיסית שמגיעה לו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!