להפוך מוזיקת עולם למוזיקה יהודית מהנשמה

בשעה טובה הגעתי לאמריקה. עוד טיול ברחבי העולם. בעיר בורו פארק אני מתאכסן ומסתובב, עיר ואם בישראל, פוגש אנשים חדשים. תמיד מתמלא הלב שלי בשמחה לראות פנים חדשות, עוד גוון מעניין של יהודים. כל מקום עם התרבות שלו, הייחודיות שלו. האמריקאים, למשל, פחות 'חופרים' לאנשים, אולי בהשפעת הדמוקרטיה, פחות בודקים לך בציצית. לעומת זאת, הם גם פחות מעמיקים לחשוב, יותר זורמים וחושבים בעיקר על העבודה ועל לעשות כסף רציני. אבל כולם מלאים אור ומתיקות. עם הישראלים נראה לי יותר יש מה לדבר, להעמיק ולחשוב, ועם האמריקאים יותר יש מה לשיר ולעשות קומזיצים. טוב, האמת? כולם בערך אותו דבר. בכל מקום אוהבים לדבר ולשיר. יש משהו משותף בכל בני האדם. והרי בסופו של דבר, כולנו בני אדם, כמו שאומרים.

תכלע'ס, בשבת האחרונה היינו בניו ג'רזי, עם הארגון "אחים בדרך", ארגון העוזר לאברכים שעברו מסכת גירושין. הארגון יוזם מפגשים שבועיים של עשרות אברכים בערים שונות: מונסי, בורו פארק, וויליאמסבורג. מביאים להם מרצים ויועצים, ויוצרים ביחד שיחות משותפות. מפעל נפלא ותועלתי שראוי שיועתק גם בארץ. אז במוצ"ש הוצאנו את הגיטרות וכלי הנגינה, והיה ערב של שירה וקומזיץ. איתי ביחד הופיע עם הגיטרה גם האדמו"ר מסטיטשין שליט"א מבורו פארק. (יש שני אדמורי"ם לבית סטיטשין, האחד הוא ר' מוט'ל זילבר, הדרשן הידוע, שהוא תלמידו של האדמו"ר הקודם, והשני הוא הרב אליעזר יוטקובסקי, נכדו של האדמו"ר הקודם, אתו הופעתי בקומזיץ).

האדמו"ר הזה הוא אדם מעניין מאוד. הוא מכיל בתוכו שתי דמויות שונות לחלוטין. יש לו חסידים השרופים עליו והולכים אחריו באש ובמים. בשבת הוא יושב ועושה 'טיש', אבל איזה טיש... הוא בוכה רצוף כל הזמן - בדגים, במרק, בפתיתים, כל הזמן בוכה. מתפלל בדביקות ובאקסטזה. אבל פתאום באמצע השבוע הוא הופך לאדם אחר ושונה. הוא נוהג לבד ברכב ונכנס למסעדות לקנות בלי גבאים. הוא לוקח את הגיטרה שלו עליו - הוא יודע היטב לנגן, נכנס לברים ולמועדונים, ומציל נשמות המחפשות דרך. הוא מנגן את כל סגנונות המוזיקה. הוא מכיר עולם, האדמו"ר הזה. אז הוא הגיע שם מוצ"ש למלון הזה, רק ראה אותי צחק וקרא בקול: אוהו, "מנחה", חבר'ה... ביז ווי לאנג קען מען דאווענען מנחה... ואיזה חיבוק הוא נתן לי. לא התבייש עם זה שראה את הקליפ שלי. ושם עשינו ביחד קומזיץ מרומם.

האווירה הייתה משוחררת, וחשתי חופשי לשיר שירים שונים שהלחנתי, גם בסגנונות מוזיקה פחות מוכרים. אמנם, בינתיים, יצאו לאור כמה שירים בלבד, אך באמתחתי עשרות שירים ובסגנונות מגוונים מאוד. דווקא האדמו"ר 'זרם', וניגן איתי 'אש'. השתוללתי קצת עם השירים, ורקדתי על הבמה עם שירי 'רוק', 'קאנטרי', ו'ראפ'... בגדול, החבר'ה זרמו שם עם התופעה שנחתה עליהם פתאום. אלא שהיו שפחות הבינו מה זה הדבר הזה. בשבת הרי עשינו 'באטע' (התאספות) של כמה שעות טובות עם שירי נשמה, רק שירי רגש חסידיים, ופה פתאום הגעתי עם נשמה אחרת, כמו נפלתי מעולם אחר. אז איפה אני עומד בדיוק? פוסח על שתי הסעיפים? ובכלל, מניין המוזיקה הזו, האין זה מוזיקה גויית? הרי לא שמענו מוזיקה כזאת בבית, ומה זו החדשנות הזאת, מניין היא לקוחה? האם התקלקלתי פתאום? איפה שירי הרגש שהייתי שר, איפה הנשמה? או, איך אני מערבב בין שני העולמות ונמצא בכמה מקומות ביחד?

זה הזכיר לי סיפור. קרה לפני כחצי שנה. גרתי אז בבני ברק, ובבוקר אחד הלכתי להתפלל שחרית בביהכנ"ס 'פא"י', ברחוב דסלר שם. בתפילה ראיתי איזה בחור מתוק מתפלל עם כל הלב, עם ניגון משתפך כזה. זה עורר בי השראה כזו, ותוך כדי התפילה, ב'אשרי' שאחרי 'שמונה עשרה', מצאתי את עצמי מלחין איזה שיר על הפסוק "תהילת ה' ידבר פי". השיר הזה מושפע מכמה סגנונות של מספר מלחינים: יצחק פוקס, ליפא שמלצר, ואולי עוד. סטייל אחר. באתי הביתה, מתיישב על המיטה ומתחיל לנגן. ופתאום דופקים בדלת, ואיזה חילוני נכנס יחד עם משכיר הדירה, הוא בא מטעם רשות המיסים, והם בודקים משהו, את מידות הדירה. אני ממשיך לנגן בחדר השינה. פתאום החילוני נכנס, ושואל אותי בעיניים בורקות כאלו: "תגיד, מה זה השיר הזה שאתה שר?". אני אומר לו - "זה שיר שהלחנתי עכשיו, לפני כשעה, אחרי התפילה". "וואו", הוא אומר לי, "אני שר באיזו להקה חילונית ידועה, ותדע לך שהשיר הזה נוגע לי עמוק בלב". טוב, האמת היא שאני בעצמי לא ידעתי מה זה בדיוק המוזיקה הזו שיצרתי, פשוט הלחנתי אותה, בלי לדעת מה זה הדבר הזה. אז אני שואל אותו: "תגיד, מה זו בדיוק המוזיקה הזו, לאיזה ז'אנר מוזיקאלי היא משתייכת?". אני רואה אותו מתיישב על כיסא לידי, מחפש איזה ספר יהודי, פותח, סוגר, פותח שוב, ואפילו הבחנתי בדמעה בזווית עינו. הוא אומר לי, "תקשיב, אין לי הגדרה מדויקת לזה, זה פשוט 'מוזיקה יהודית אמיתית'. זה לנשמה". כך הוא אומר לי. טוב, הסיפור לא נגמר כאן.

יומיים אחר כך אני מוזמן ל'קומזיץ' באיזו ישיבה חסידית, ואני שר איתם שירי רגש שונים. בסוף ה'קומזיץ' אני מספר להם - חבר'ה, אני רוצה שתקשיבו לשיר חדש שהלחנתי לפני כמה ימים בלבד, "תהילת השם". ואני מספר להם את סיפורו של השיר, ומתחיל לשיר. הבחורים היו 'אש': השתוללו, מחאו כפיים, דפקו עם מזלגות, אהבו כל שנייה. פתאום בא המשגיח ומפסיק אותי באמצע השיר. הוא אומר שזה לא מתאים. הוא לא יכל לסבול את המוזיקה הזו. מבחינתו, זה כנראה 'סטרא אחרא', לא יודע. אבל לי זה היה בטוח שהשיר הזה פשוט מלא נשמה, מלא רגש. הלחנתי אותו ברגע של השראה קדושה. אז למה אנשים מסוימים כן מרגישים לפעמים על סגנונות מוזיקה שונים שזו מוזיקה גויית? ובינינו, הרי גם אנחנו לפעמים מבולבלים בנושא. לפעמים אנחנו שומעים מוזיקה שהיא מדליקה לנו אנרגיות מטורפות וזו לא בדיוק השירה החסידית המקורית, אבל זה כן כיף לשמוע. אז מניין הכיף הזה, האם זה מ'סטרא אחרא'? זה מקלקל אותנו? טוב או לא טוב? ולמה לא שרו אבותינו בסגנונות הללו?

טוב, אני נזכר בעוד סיפור: זה היה לפני כמה חדשים, הייתי אז באוקראינה, ויצא לי להסתובב בכמה עיירות שם. פה ושם עברתי ליד מקומות שנשמעו מתוכם צלילי מוזיקה. אולי הם היו תיאטרונים קטנים או סתם אנשים שהדליקו בבית מוזיקה בווליום גבוה. לא הבנתי כמובן מילה מהמנגינות ששמעתי, מנין לי להבין אוקראינית או רוסית? אבל הקשבתי למוזיקה. זו הייתה פשוט מוזיקה חסידית. אינני מתכוון ששמעתי שם שירים חסידיים מוכרים, פשוט שמעתי את הסגנון החסידי בכל מה שרק התנגן שם. שאלתי את עצמי - מה זה הדבר הזה? מה זה אומר? ואז, באותו רגע, אימתתי לעצמי את מה שחשבתי כבר מזמן: אבותינו שגרו במזרח אירופה פשוט הושפעו מהמוזיקה המזרח אירופאית, והלחינו את כל השירים שלהם בסגנון הזה. החסידים ההונגרים (סאטמער) הלחינו בסגנון ההונגרי, החסידים הרומנים (וויז'ניץ) הלחינו בסגנון הרומני, בנגינה החבדי"ת יש את הסגנון הרוסי, בנגינה הקרלינית והסלונימאית יש את העצבות הליטאית - סגנון ליטא, מודז'יץ וגור - סגנון פולין. זה אחד ועוד אחד. זהו. וכמובן, הספרדים שגרו בארצות ערב הלחינו בסגנון השירה הערבית, והוא הנקרא 'שירה מזרחית'. לא רק זה, היו אפילו אדמורי"ם שלקחו מנגינות שלמות מהגויים, כמו הרבי מקאליב שלקח מההונגרים, ועוד.

ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ זצ"ל, למשל, לקח לא מעט ממנגינות רומניות עממיות. זה האחרון פירש פעם את הפסוק, "קחו לכם מזמרת הארץ", צריך לקחת ולגנוב את השירים הטובים של הגויים, לפעמים יש להם דברים טובים. אבל זה כבר היה נושא שנוי במחלוקת, אם כי הלכתית אין בכך בעיה אם השירים לא נעשו לשם עבודה זרה. הבעיה העיקרית ממנה פחדו הייתה, שאנשים יקשיבו בעקבות כך לתוכן השירים של הגויים, וחלק ניכר מתוכן השירים שלהם לא ממש מתאים לנו. אך זה רק בנוגע לשירים עצמם. אבל הסגנון, הוא הושפע בכל המקומות בצורה ברורה מסגנונות השירה המקומיים. אז למה לפעמים אנחנו כן מרגישים על סגנונות מוזיקה מסוימים שהם פחות רוחניים, פחות קדושים? מה הכלל בזה? האם ישנם סגנונות מוזיקה שהם כן אסורים, מזיקים? איך זה עובד?

אז בוא נעשה סדר בעניין. הגאון מוילנא מסביר באחד מספריו שישנם בכללות שלושה ז'אנרים בכלי הנגינה, והם מכוונים לשלושת החלקים של גוף האדם:

יש את 'כלי הנשיפה' שמנגנים בהם דרך הפה, וביניהם נכללים - החליל, הסקסופון, הקלרינט, החצוצרה, ועוד. הם מסמלים את החלק העליון של הגוף, הראש. הם מסמלים את המחשבה.

יש את 'כלי המיתר' שמנגנים בהם דרך הידיים מול הלב, בהם נכללים הנבל, הגיטרה, המנדולינה ועוד. הם מסמלים את החלק האמצעי של גוף האדם המכוון נגד הלב. הם מסמלים את הלב, הרגש. (מיקום הכינור עומד בין הראש ללב, ולכן הוא מרמז על אמצעי ביניהם, בין המחשבה ללב).

ויש את 'כלי ההקשה', בהם נכללים התוף, המצלתיים, וכדומה, והם מסמלים את החלק התחתון של הגוף המכוון נגד הרגליים. הם מסמלים יותר את המעשי, הפיזי, החומרי.

הם למעשה שלושת החלקים המרכזיים של האדם. 'מחשבה', 'רגש, ו-'מעשה'. על פי הגאון מוילנא, הם גם מסמלים חלקים שונים במבנה הרוחני של העולמות העליונים. על פי זה, יש גם לחלק את הז'אנרים השונים במוזיקה העשויים לכלי הנגינה השונים: שירי חב"ד, למשל, מתאימים יותר לכלי נשיפה כמו הקלרינט, או לפעמים גם הכינור, אך פחות בשביל לשיר עם גיטרות לקומזיצים וכדומה, כי הם יותר שירי מחשבה ועומק. הם מסמלים את החלק היותר עליון באדם. שירי קרליבך למשל, ברור שהם מסמלים את האמצעי, את הלב והרגש הנשפך, ולכן ה'גיטרה' הכי מתאימה למוזיקה שלו. שירי ה'רוק' הכבד, למשל, מסמלים את החלק היותר תחתון של האדם, ולכן מנגנים בהם בתופים. הגיטרה החשמלית גם מאוד דומיננטית בשירי ה'רוק', ומה שמעניין הוא שתמיד הגיטריסטים מחזיקים אותה יותר למטה מאשר הגיטרה הקלאסית שממוקמת בדרך כלל יותר מול הלב.

זה פשוט מרגיש להם בפנים שהגיטרה הזאת מקומה יותר למטה. כי השורש של המוזיקה הזו באה מעולמות יותר בסיסיים, קרקעיים, תחתוניים. עוד משהו מעניין שאפשר להבחין בו: בשירי מחשבה ועומק, כמו חב"ד, האנשים המצטרפים או מאזינים לשירה מפעילים יותר את החלק העליון של הגוף, מאמצים כזה את הראש, מקמטים את המח, המחשבה. בשירי רגש כמו קרליבך, פינקי וועבר, יצחק פוקס וכדומה, אנשים משתמשים יותר עם הידיים ופותחים כזה את הידיים(במקביל עם תנועת הראש). בשירי 'רוק' ו'פופ', אנשים משתמשים הרבה עם הרגליים. מתופפים ומזיזים את הרגליים בהתאם.

וזה אומר במילה אחת: אנחנו זקוקים לכל סגנונות המוזיקה. כמו שאנחנו עשויים מכמה חלקי גוף, אנחנו זקוקים להקשבה לכל סגנונות המוזיקה. לפעמים יש בנו צורך להקשיב למוזיקה כזו, ולפעמים למוזיקה אחרת. אנחנו צריכים להזין את חלקי הנפש השונים מהם אנו מורכבים. ותנו לי לומר לכם ברורות: אין שום סגנון מוזיקה שהיא 'גויית'. אין דבר כזה. יש שירים שהתוכן המילולי שלהם הוא 'גויי', ויש גם שירה שהיא 'גויית'. כשרבי נחמן מדבר על מנגנים שאינם כשרים, הוא מתכוון על מנגנים שהראש שלהם מונח במקומות לא טובים, וזה מורגש בשירה שהם שרים. אפילו אצל גויים, יש גויים שהשירה שלהם היא יותר רוחנית, ויש גויים שהם פחות רוחניים, אבל אין 'סגנון' מוזיקה שהוא לא טוב. רק לא כל סגנון מוזיקה מתאים לכל זמן. לא מה שמתאים לליל שבת, מתאים לאיזה סיום של קומזיץ בליל שישי. כמו כן, לא כל המצבים שווים. כל אדם יש לו זמנים שונים. לפעמים הוא צריך לשמוע מוזיקה כזו, ולפעמים מוזיקה אחרת. וכמו כן, לא כל הנפשות שוות. יש כל מיני נשמות שבאים משורשים שונים, לאחד מתאים יותר מוזיקה כזו, ולאחר מוזיקה אחרת. זה תלוי מאיזה עולם משתלשלת הנשמה. אבל כל הסגנונות הם טובים, ולכולם יש מקור בקדושה.

פעם, אחרי איזה קומזיץ בישיבה חסידית באמריקה בקאנטרי, שאלו אותי הבחורים - מהו הכלל באמת, איך אנחנו יכולים לדעת איזו מוזיקה טובה בשבילנו כעת, ואיזו לא. ופתאום הבריק לי הפסוק: "חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך". פירשתי להם את זה כך: זו יכולה להיות מוזיקה חדשנית, או מוזיקה עתיקת יומין, השאלה היא אם "דודי צפנתי לך", אם ריבונו של עולם צפון בתוכו, דהיינו - אם זה מקרב אותך, עושה לך טוב בלב, מביא לך שמחה, או הפוך. וכאן חשוב גם להדגיש ולומר: למוזיקה ישנן שתי מטרות מרכזיות. האחת - בשביל לרומם את הנשמה, עם שירי רגש קדושים. אבל ישנה עוד מטרה למוזיקה: להזין את הצורך הנפשי של האדם למוזיקה, ולהביא לו שמחה ושחרור הנפש מכל הצרות והתלאות שעוברות עליו מדי יום ביומו. אז גם אם מוזיקה מסוימת לא ממש גורמת לאדם להיכנס לדביקות עילאית בגלל השורש היותר נמוך של המוזיקה, אבל זה חשוב וחיוני לנפש הטבעית. (וכמו שידוע שאנחנו מורכבים מהגוף, הנפש הטבעית, והנשמה הרוחנית). זה מרגיע את נפש האדם ומביא לו שמחה ושחרור. צריך לפעמים לפרוק אנרגיות. זהו צורך חיוני ובריא של כל אדם.

טוב חברים, אני מסתכל אחורה, ונראה לי שיצא לנו הפעם מאמר עמוק ומורכב קצת על המוזיקה. אבל תנו לי לסיים עם כמה תחושות שאני חש. התחושה הברורה שלי, היא שבבית המקדש היה את כל סגנונות המוזיקה שישנם בעולם. שהרי לכל מוזיקה חייב להיות שורש בקדושה, אחרת מנין לה הקיום. רק ששם זה היה בצורה הכי רוחנית וקדושה. ויש לי עוד תחושה עמוקה. תחושתי היא שכל האמנים בעלי התשובה, שמביאים לנו מוזיקה מקורית וחדשנית כמו שולי רנד, יצחק פוקס, עדי רן וכדומה, כל הסיפור הזה הוא פשוט תהליך של חזרה לקדושה של סגנונות המוזיקה, מעין חזרה בתשובה. המוזיקה חוזרת בתשובה. היא חוזרת אל מקורה האמיתי. מעין גאולת ניצוצות בשפה החסידית - קבלית. ואנחנו, אנחנו צריכים להכשיר את עצמינו לקבל את כל סגנונות המוזיקה בחזרה בזרועות פתוחות. צריך לקדש את העולם. להביא את כל סוגי המוזיקה - בקדושה.

וכאן אני קורא לכל האמנים הצעירים, שמרגישים שיש להם בפנים בלב סגנונות מוזיקה שונים, אך הם מהססים ומפחדים לבטא את עצמם: אל תהססו לרגע. הביאו את עצמכם, תבטאו את עצמכם בשיא עזות הביטוי. הדור שלנו מורכב מנפשות שונות, שבאות מעולמות שונים, ואנחנו צריכים להביא את כל סגנונות המוזיקה בקדושה: חסידי, רוק, פופ, קאנטרי, ג'אז, ראפ, היפ הופ ובלוז. אנחנו צריכים את הכל, רק בקדושה, ועם מילים קדושות. אל תהססו להביא לעולם את מה שהנכם מרגישים עמוק בלב, שהנכם נמשכים ואוהבים לעשות. זה בדיוק הזמן לגאול את סגנונות המוזיקה, ולהחזיר את הכל אל חיקה של היהדות, להחזיר את הכל חזרה אל בית המקדש. זה בדיוק הזמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!