הכירו את הגנרלים שזוממים להדיח את נתניהו

זה יקח עשר, עשרים או שלושים שנה - אבל אין ספק שבסופו של דבר נתניהו ילך הביתה. כנגד נתניהו עומדות לפחות שלוש חקירות פליליות בשלבים מוקדמים, השתיים הבולטות שבהן עוסקות בקבלת טובות הנאה בשווי עשרות אלפי שקלים מידי חודש בחודשו על ידי שני בעלי הון, שעל פי החשד סיפקו אותן על פי דרישה. אם זה נראה לכם זניח אז להזכירכם - אולמרט נכנס לכלא בפרשת הולילנד על צ'ק שקיבל אחיו על סכום של 60 אלף שקלים.

הפרשה השנייה היא פרשה שטלטלה את ישראל ונוגעת לכל אושיות הדמוקרטיה והניהול התקין: המו"מ שניהל על פי החשד ראש הממשלה עם מו"ל קבוצת "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, אויבו המר, שם על פי החשד שנחקר הציע ראש הממשלה למוזס תיקוני חקיקה שישרתו את האינטרס של עסקיו. הפרשה הזו, שעוד תלווה את מדינת ישראל ועולם התקשורת שנים רבות, היא תקדימית גם מבחינת היקף השחיתות המדובר: ראינו כבר שחיתות, אך ראש ממשלה שיוזם חוק לטובת איש עסקים פרטי עוד לא היה לנו.

אך למרות החשדות הללו, לכולם ברור שמוקדם מידי להספיד את ראש הממשלה. כבר בשלבים מוקדמים של החקירה סימן נתניהו את האסטרטגיה בה הוא נוקט: מתקפה עזה על כלי התקשורת והעיתונאים הבכירים, משל הם הבעיה והסיפור כולו. מי שהיה בין המנסחים של האסטרטגיה הזו, יועץ ראש הממשלה ד"ר רן ברץ, התפטר לפני שבועיים במפתיע מתפקידו, אך נראה כי הקו ממשיך. לכאורה, כך זה נראה, נתניהו מכין את הקרקע לקראת המלצת המשטרה על כתב אישום.

המלצת המשטרה הייתה הנקודה בה בחר אולמרט להתפטר מתפקידו – לאחר לחץ עז מצד יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו, שטען בצדק כי ראש ממשלה לא יכול לקבל הכרעות כאשר חקירה פלילית מעל לראשו. כנראה שבמקרה של נתניהו זה יהיה שונה, ולא יהיה די בהמלצות המשטרה כדי שילך הביתה. נתניהו ימתין להחלטת היועץ המשפטי לממשלה, שיידרש להחלטה המקצועית הקשה ביותר בתפקידו: האם להגיש כתב אישום וכך ללכת נגד הבוס הישיר שלו עד לא מכבר, או לנסות למסמס את הפרשה ולהסתכן בלינץ' תקשורתי וציבורי שיכול להוריד את הקריירה שלו לטמיון? מנדלבליט יצטרך להחליט בקרוב מאד. קל זה לא הולך להיות.

הביטחוניסטים שזוממים על הנהגת המדינה
על המדף ממתינים לא מעט מועמדים משמאל ומימין שעורגים לרגע לכתו של נתניהו. הם להוטים מידי, נדחפים, לא מתאפקים. השנים הארוכות של הציפיה הרסו להם כל טיפת נימוס וקלאסה. הם חסרי מנוחה כמו עדת רוטוויילרים מורעבים שרק ממתינים על קו הזינוק, ואין כמו נתניהו ליהנות מהארכת ייסוריהם. הם מתכננים לנו דרמה קורעת לב בכל אחד מהשלבים הבאים: המלצת המשטרה, החלטת היועץ או כתב האישום, וההתפטרות. קולניים ונרגנים הם יציקו לנו עוד תקופה ארוכה, עד שנבין כולנו למה לא חשוב כמה גרוע נתניהו – החלופות הן לא גרויסע גליק.

יש בישראל מעמד מיוחד ומוגן מאד: בוגרי מערכת הביטחון, בדגש על צה"ל. זה מאפיין של מדינות עולם שלישי, בהם ההנהגה מורכבת מאנשי צבא, בעוד במדינות מערביות זה כבר כמעט ולא קורה. במדינת ישראל, שחיה תמיד במצב מלחמה, זו מחלה קשה: עצם עברו הצבאי של המועמד מעניק לו יוקרה והילה שממנה הוא יכול להמריא כמעט לכל תפקיד ומקום. כך מכהן האלוף במיל' גלנט במשרד השיכון מבלי שאף אחד תוהה על כישוריו, בעוד אין שום סיכוי בעולם שיו"ר מערך הדיור אביגדור יצחקי יכהן אפילו כמנכ"ל משרד הביטחון. יש לטעות הזו שורשים היסטוריים. פרס, לדוגמה, לא החזיק בעבר צבאי וחטף על כך לא מעט מיריבו רבין.

עובדה נוספת וחשובה מאד בהקשר הזה היא שבשתי הפעמים בהן ניצח מועמד השמאל את מועמד הימין מאז המהפך ב-77', היה זה כאשר עמד בראשו רמטכ"ל בעל עבר צבאי מפואר – פעם אחת יצחק רבין, ופעם נוספת אהוד ברק. הביטחוניסטים, אם תרצו, הם הסיכוי היחיד של השמאל. על המדף בעת הזו עומדים לא מעט בוגרי מערכת הביטחון שמחכים להזדמנות לכבוש את צמרת המדינה. הנה הרשימה של העיקריים ביניהם.

אהוד ברק: המנוסה והמוכה
הראשון ברשימה הוא דווקא אחד שממנו כבר נראה שהתפטרנו לגמרי. ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, החייל הכי מעוטר בצה"ל, אהוד ברק. ברק היה כבר ראש ממשלה אחרי שגבר על נתניהו עצמו, מאז הוא הספיק לבשר אינתיפאדה שניה ורצחנית במיוחד, לקבור את המו"מ עם הפלסטינים ולהפוך לשנוא השמאל. בסיבוב השני הוא לקח שוב את מפלגת העבודה ונכנס איתה לממשלת נתניהו, רק כדי לפרק אותה לגורמים ולסיים מחוץ למערכת עם סיעת "העצמאות" קצרת הימים. ברק הפציע בפתע פתאום: יחד עם זקנקן קצר אותו הוסיף לפרצופו שהיה מאז ומעולם מגולח למשעי, הוא חזר מהפנסיה, מסתובב בעוד ועוד חוגי בית, נואם נגד ראש הממשלה ומצייץ בוקר וערב.

האם ברק מתכוון לחזור? נקווה שלא. האיש בן 75. יש לו הישג או שניים ברזומה – בעיקר התפתחותה הכלכלית של ישראל בעשור הראשון של המאה, סיום מלחמת לבנון והכהונה כשר ביטחון יציב בממשלות נתניהו. אבל אף אחד לא באמת רוצה אותו שוב, אם בימין עוד מתייחסים אליו בביטול, בגרעין הקשה של השמאל הוא נתקל בשנאה עזה, בעיקר משום שהוא אחראי על הסיסמה איתה שב משיחות השלום בקמפ דייויד: "אין בעת הזו פרטנר לשלום עם הפלסטינים".

היתרון: ניסיון בראשות הממשלה, עבר ביטחוני מרשים, סיום מוצלח של מלחמת לבנון, עמדה בעד תקיפת איראן שזכורה לו לטוב בקרב הימין ותדמית של הבחור הכי חכם בחדר.

החיסרון: כהונה רופסת לצד נתניהו כמנהיג מחנה השמאל, שאף פילגה וכמעט מחקה את מפלגת העבודה, כישלון המו"מ עם ערפאת שהוביל לאינתיפאדה השנייה, תדמית נהנתנית ומושחתת, יחסי אנוש גרועים וגיל בוגר מאד ביחס למתחריו על המשבצת.

בוגי יעלון: האפרורי
זה היה נראה שדרכו של בוגי יעלון לצמרת סוגה בשושנים: גם ביטחוניסט, גם ימני ללא פשרות, לכאורה הדיל המושלם. ואז בא אלאור אזריה, ובאבחת יריה סוררת אחת קבר את חלומותיו של שר הביטחון ושלח אותו הביתה לחשוב על הכל מחדש: מי אני, מה המחנה שלי, ובאיזו ממשלה אני יכול לכהן, אם בכלל.

יעלון יושב כעת בבית, שלא בצדק, אך זה זמן טוב לשקול מחדש מה אנחנו חושבים על הרמטכ"ל החרוץ, שנשלח הביתה בפעם הראשונה על ידי שרון רק בגלל שהסתייג מתכנית ההינתקות מרצועת עזה, ובפעם השנייה בגלל שלא גיבה חייל שירה בפלסטיני כפות, חודשים ספורים לפני ששופטת צבאית חזרה על אותה הדעה, במילים חריפות הרבה יותר.

פקודיו של יעלון מספרים על מפקד שעשוי ללא חת. אדם בעל שיקול דעת מקצועי לעילא, מבט מפוקח ויחסי אנוש מעולים. לא לחינם ביבי קידם אותו במשרד הביטחון, עד שהקריב אותו כדרכם של בכירי הליכוד. יעלון היום הוא מועמד מחוזר על ידי מפלגות המרכז, ויש שאומרים אף הימין. בינתיים אנחנו לא רואים את זה קורה, אבל נראה שיש לו עוד שפנים בכובע.

היתרון: ביטחוניסט, ימני, תומך במפעל ההתנחלויות בכל ליבו, קריירה מוצלחת בסך הכל במשרד הביטחון.

החיסרון: חוסר בכריזמה, אפס כישורים פוליטיים שנחוצים לצמרת וגם אלאור אזריה. בעיקר אלאור אזריה.

גבי אשכנזי: הבשורה
מי שממתין בבית, חדש מהניילון, ושומר על שתיקה מוחלטת בכל הקשור לחקירות נתניהו או לעתידו הפוליטי, הוא הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. אשכנזי נהנה מהילה יוצאת דופן אפילו לרמטכ"ל רגיל, הוא שיקם את צה"ל אחרי מלחמת לבנון השניה, חייל גולני שצמח מלמטה, מזרחי מהבית אך נתפס כהדבר הכי ישראל שיש. לצד זאת, צריך להזכיר את פרשת הרפז ומסמך גלנט, בו הוכיח לא מעט כישורים פוליטיים כשיצא למאבק נגד השר שמעליו אהוד ברק, וגם הצליח להחליק החוצה בלי כתב אישום.

אשכנזי, כרוב מוחלט של אלופי צה"ל, מזוהה עם מחנה השמאל. כפי שכבר כתבתי בעבר, למרות הבדותה של השמאל הזוקפת את העובדה הזו לפקחותם הנדירה של מפקדי צה"ל – לא פקחות ולא נעלי צנחנים, בסך הכל זה פועל יוצא של הקליקה השמאלית שפעלה הרבה שנים בצמרת צה"ל, וקידמה רק קצינים ששייכים למחנה "הנכון". עוד בטרם נעשה לרמטכ"ל, והוא אזרח משוחרר, נאם אשכנזי על דעותיו הפוליטיות והצהיר כי לדעתו יש להיפרד משטחי יהודה ושומרון, ומוטב שעה אחת קודם. הקריירה בראשות הצבא לא מיתנה את תפיסת העולם הזו, להפך.

היתרון: רמטכ"ל, אהוב מאד ובראש סקרי אהדת הקהל הישראלי, נתפס כמנהיג ובעל כישורים פוליטיים, שירת תחת נתניהו.

החיסרון: בראש ובראשונה פרשת הרפז ממנה יצא בשן ועין, חוסר ניסיון ליד שולחן הממשלה, חיסרון בבית פוליטי, והשתייכותו למחנה שרחוק מהנהגת המדינה כמו שקלינטון רחוקה מהבית הלבן.

בני גנץ: המקצוען
באחת המודעות שמפיץ לאחרונה ארגון שמאל אלמוני, שעוסק בקמפיין חריף ומעט גזעני נגד נתניהו והמתנחלים, מופיעות שלוש דמויות: במרכז אהוד ברק, מימין אשכנזי ומשמאל, בקטן, מחליפו בני גנץ. כותרת המודעה, הפונה לשמאלנים מן הסתם, מאיימת עליהם – "משיח לא יבוא".

הדמויות, ככל הנראה, נקראו לדגום משיח. והוא לא בדרך. תמונה אחרת וישנה של גנץ מראה אותו עומד זקוף, נישא לגובה המרשים בו הוא "מצטיין", במעמד ההכתרה שלו לתפקיד הרמטכ"ל. משני צידיו עומדים שני המכתירים: בנימין נתניהו מצד אחד, ואהוד ברק, אז שר הביטחון, מצד שני.
התמונות הללו אולי מספרות את סיפור הדור הבא של הפוליטיקאי הישראלי: הוא גדל על ברכי אהוד ברק, נתניהו, שרון ואולמרט, אבל הם איכזבו אותו. הוא איש מקצוע הרבה יותר מהם, ובעיקר – הוא לא המשיח. ממש לא המשיח, להפך, הוא זה שינהל את המדינה כשהוא חף משיגעונות גדלות או מחלומות ביעותים. בא לעשות את העבודה. זה מה שגנץ, הרמטכ"ל שהחליף את אשכנזי בצמרת צה"ל ושיקם את תדמיתו הקשה לאחר פרשת הרפז וחשיפת השחיתויות בצמרת הצבא, עשה בתפקידו: מקצוען, בלי כותרות, מרשים, יקיר הקריה וענייני. קצת אפילו יעיל מידי. גנץ, כמו אשכנזי, מזוהה לחלוטין עם מחנה השמאל והשאלה אם יתפשר על מפלגות המרכז היא זו שמן הסתם תכריע את עתידו הפוליטי.

היתרון: דף חלק, כהונה מוצלחת בראשות צה"ל, לא מרבה ליצור מהומות, נתפס כמקצוען.

החיסרון: צעיר מידי בשביל הנהגת המדינה, לכל היותר תפקיד בכיר ליד שולחן הממשלה, איש ביצוע ולא חזון, נתפס כשמאלי, חסר ניסיון בתפקידים לא צבאיים ולא פוליטיקאי.

יובל דיסקין: ממתין לשעת כושר, שלא תבוא
יש לנו כבר ראש שב"כ אחד במערכת, ועוד אחד על המדף: יובל דיסקין, מי שהלך להעיד נגד התנהלותו של נתניהו בווידאו התיעודי "שומרי הסף", ביקר את הימין באופן קשה ואף נכנס חזיתית בנתניהו וברק שכיהנו מעליו. דעותיו הפוליטיות, על אף הכהונה המוצלחת בראש השב"כ – הימני שבין גופי הביטחון, נוטות שמאלה מכל הרשימה הנ"ל, הוא השתתף בכנס היסוד של ארגון "וי15" שהוקם כדי להדיח את ראש הממשלה, ונחשב כמי שממוקם בין מר"צ לאגף השמאלי בעבודה. בנוסף, מכל הרשימה, הקריירה שלו לא מבוססת על קליקת הגנרלים של צה"ל.

לפני כחצי שנה הוא העניק ראיון בו אמר כי הוא "בוחן בצורה משמעותית כניסה לפוליטיקה ... אני מאוד רוצה להשפיע וחושב שיש לי כלים. מצד שני , יש לי סלידה ואנטי גדול כלפי המערכת הפוליטית. צריך להחליט מה גובר". אם הוא אכן יחליט על הצעד הזה, הוא יצטרף מן הסתם לאחת משלוש מפלגות השמאל הצפויות בין לפיד לזהבה גלאון. הפריימריז החופשי עליו הצהירה גלאון, באם יעבור בוועידת מרצ, יקנה לו את היתרון הזה (ואולי גם לעיתונאי רביב דרוקר).

לטעמי, דיסקין פספס: בעוד בכנסת הנוכחית חסרים ביטחוניסטים מכלל המפלגות, ולמעט יעקב פרי, עומר בר לב, עופר שלח ובנט אין ממש "בשורות" שצמחו בצה"ל ובמשרד הביטחון, מערכת הבחירות הבאה תהיה משופעת בהם. וזה מבלי להזכיר את האלוף גדי שמני שחורך גם הוא כנסים וחוגי בית, ודן עם שומעיו כיצד להפיל את נתניהו, יום טוב סמיה שהצטרף למחנה הציוני ואפילו הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שיושב בבית וממתין לשעת כושר. בתוך כל ים הגנרלים הללו, דיסקין טובע.

היתרון: ניסיון, קשרים בצמרת, כהונה כיו"ר שב"כ בתקופת שקט מצד המתקוממים הפלסטינים וקרדיט ציבורי.

החיסרון: יש טובים ממנו, שמאלי מידי, העיד נגד נתניהו במה ששודר בכל העולם, והוריד את קרנו בישראל.

אלה גיבוריך ישראל.

(הטור המלא פורסם במגזין סוף השבוע של "בקהילה")

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!