חלום בדרום

אוכלוסיית הבדואים שבנגב מונה יותר מרבע מיליון איש, מרביתם חיים בכפרים ובעיירות, כאשר העיר רהט מרכזת קרוב ל-60 אלף מהם. רבים נוספים חיים בכפרים ובישובים לא מוכרים. כ-60 אחוז מהם בני 30 ומטה והם מהווים את אחד האתגרים החשובים של מדינת ישראל. מצד אחד, מדובר בדור חדש של עשרות אלפי צעירים, שהשתלבותו הנכונה והראויה בעולם ההשכלה והתעסוקה תתרום רבות ותסייע בשינוי פני החברה בנגב ,אך מנגד הפקרתו והמשך ההזנחה והתסכול עלולה להפוך במהרה לפצצת זמן חברתית וכלכלית, שתוך כמה שנים תתפוצץ לכולנו בפנים. מצד שני, הפוטנציאל האדיר להושיט לדור הזה יד, לעזור לו לרכוש השכלה ולהשתלב בשוק העבודה ולהפוך לחלק אינטגרלי מתכניות הממשלה לפיתוח הנגב ולשילוב מוצלח בחברה הישראלית, הוא בהחלט אינטרס ומשימה לאומית ממדרגה ראשונה.

כל קובעי המדיניות מסכימים שהמפתח להצלחתו של חזון כזה, בו האוכלוסייה הבדואית משתלבת בהרמוניה בחברה ובכלכלה הישראלית, עובר דרך רכישת השכלה ולימוד מקצוע. ברור לכולם שהשקעה בחינוך ובהשכלה גבוהה תחסוך למדינה מיליונים רבים, במקום אלה שהיא מוציאה היום על מלחמה בפשיעה, בעוני ובהזנחה, כאשר צעירים רבים הופכים לנטל על רשויות החוק ועל גורמי האכיפה ושירותי הרווחה.

מדובר בצעירים בעלי מודעות חברתית גבוהה, עם צמא אדיר להשתלבות באקדמיה ובתעסוקה , עם תשוקה לרכישת השכלה ומקצוע ועם רצון עז להפוך לחלק מהחברה הישראלית. הבעיה היא שהתקוות והשאיפות הללו מתנפצות אל מול נתוני הקבלה הנמוכים מאוד של צעירים בדואים למוסדות להשכלה גבוהה בישראל. מדובר בתוצאה ישירה של הזנחה ורמה נמוכה של בתי הספר הממלכתיים בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב, העדר מורים איכותיים ונשירה מאסיבית של תלמידים, שלא מצליחים להגיע אפילו לתעודת בגרות, לא כל שכן להירשם למוסדות אקדמיים. החסמים העיקריים הם נשירה ממערכת החינוך, ממוצע בגרויות נמוך, קשיים בשפה העברית ולרוב גם באנגלית. התוצאה: בדואים רבים מתקשים להתקבל למוסדות אקדמיים בישראל וחלקם מעדיף לצאת וללמוד באוניברסיטאות בחו"ל. מדובר לא רק לימודי רפואה ומדעים, כי אם גם בפקולטות למדעי הרוח והחברה וזו כבר תעודת כישלון למדיניות הממשלתית לאורך שנים.

הטיפול של ממשלות ישראל לדורותיהן בענייני האוכלוסייה הבדואית בכלל ובחינוך בפרט, לא הניב פירות ונוהל בשיטה של כיבוי שריפות ותוכניות נקודתיות. לכן נראה שהפתרון לבעיה הבוערת הזו, של ההשכלה הגבוהה, הוא בהקמתו של מוסד אקדמי ייעודי בנגב, כזה שייתן מענה כולל לצרכים הללו של האוכלוסייה הבדואית. מוסד שיאפשר לצעירים להשלים פערים בהשכלה התיכונית, להשיג תעודת בגרות איכותית, לעבור מכינה אקדמאית, להשיג תואר, לרכוש מקצוע ולהשתלב בצורה ראויה וחלקה בחברה הישראלית, כפי שמתאפשר לצעירים ישראליים רבים במרכז הארץ. במילים אחרות – איך לא חשבו על זה קודם?

אז התשובה היא כן, כבר חשבו על זה והרבה קודם. כבר בשנת 2001 הקים עו"ד סלימאן אלטלקאת את "מכללת מרכז הנגב", במטרה לתת מענה לאוכלוסייה הבדואית שבדרום. המטרה הייתה לקדם את ההשכלה ואת אפשרויות התעסוקה בקרב צעירים. המכללה מפעילה כיום שני מרכזים ללימוד אקדמי של האוניברסיטה הפתוחה ומרכז להכשרה מקצועית של משרד הכלכלה. בתחילת דרכה היו המטרות צנועות להשלים את הפערים בחינוך ובהשכלה, בשל המחסור במסגרות לימודיות ראויות לשמן בישובים הבדואים. היא סייעה לבוגרי תיכון שלא עמדו בתנאי הסף של קבלה לאקדמיה, היא אפשרה לתלמידי תיכון לקבל שיעורי תגבור, השלמת בגרויות, הציעה קורסים והכשרות מקצועיות, בדגש על השתלמויות לציבור הרחב וגם קורסים לימודיים להורים. את עיקר המאמץ הפנתה המכללה לאוכלוסיית הצעירים שנשרו ממערכת החינוך. אחוזי הנשירה היו באותן שנים כ-40 עד 50 אחוזים בקרב הבנים והגיעו לכ-60 אחוזים בקרב הבנות.

"אחוזי הנשירה הללו היוו נורה אדומה", אומר סלימאן, "ואז פתחנו באישור ובפיקוח של משרד החינוך מסלולים להשלמת 12 שנות לימוד + בגרות, בדגש עם שכבת הגיל שלא הצליחה לסיים תיכון, כולל מתן תגבור לתלמידים שהיו בסכנת נשירה ממערכת החינוך. הגברנו את קורסי המכינות הייחודיות לבוגרי תיכון, על מנת להעלות את מספר הסטודנטים הבדואים במוסדות להשכלה גבוהה. במקביל, שילבנו במכללה קורסים של האוניברסיטה הפתוחה, שהיא מוסד שיכול בקלות יחסית לפתוח מרכזי למידה ברחבי הארץ. הקורסים היו בניהול המכללה, עם הנחייה מוגברת וצמודה לכל סטודנט, ברמה של חונכות אישית. לאור ההצלחה של התכנית והדרישה הגוברת, פתחנו את תכנית "שער לאקדמיה", שנתנה מענה לסטודנטים שהתקשו באנגלית ובעברית והקנתה להם מיומנויות יסוד בלימוד שפות. נפתחו קורסים אקדמיים שהקיפו את עולם התוכן של האוכלוסייה הבדואית – תרבות ערבית, אזרחות וקורסים בשלטון מקומי, קורסים שדיברו לצעירים, העצימו אותם וקצרו הצלחה גדולה. התוצאה היתה העלאת המודעות להשכלה ובכך סייענו גם בצמצום הנשירה. לאור ההצלחה הזו, ניסינו להגדיל את מספר הסטודנטים במכללה ופתחנו מרכז נוסף של האוניברסיטה הפתוחה בעיר רהט. אני מביט היום בעבודה שעשתה המכללה ויכול להגיד שהצלחנו בצורה חסרת תקדים. הבאנו את האקדמיה לתוך החברה הבדואית. עזרנו לפתוח את השערים שלה לצעירים שרוצים בכך וחוללנו שינוי אמיתי. היום רואים יותר ויותר בוגרים שלנו משתלבים בהצלחה במוסדות להשכלה גבוהה. אין מה להשוות למצב שהיה ב-2001. היום המודעות להשכלה גבוהה עלתה בצורה חסרת תקדים בקרב החברה וכמעט לא תמצא בית שאין בו לפחות סטודנט או שניים ואף יותר. מחמם את הלב לראות במכללה שני דורות לומדים יחדיו - אמא או אבא יחד עם ילדיהם - בתוכניות השונות שהמכללה יודעת להציע. יש לנו היום כאלף סטודנטים בכל שנה במסלולים השונים. כ-150 במכינות האקדמיות, כ-400 במסגרת האקדמית של האוניברסיטה הפתוחה והשאר במסלולים המקצועיים ובקורסים להשלמת השכלה וגמר תיכון. אנחנו זוכים להערכה רבה בקרב האוכלוסייה הבדואית וההכרה הזו בדרך שעשינו היא גם המנוע והמוטיבציה שלנו להמשיך הלאה, למרות הקשיים והחסמים שאנחנו נתקלים בהם".

החלום של סלימאן הוא להפוך את "מכללת מרכז הנגב" למוסד אקדמי מוכר ועצמאי. "החזון הוא להפוך למוסד אקדמי דו לשוני ראשון בנגב", הוא אומר, "מוסד שיהיה הראשון בארץ בו ילמדו לצד הסטודנטים הערבים הבדואים גם סטודנטים יהודים. המטרה היא להציל דור שלם של צעירים בדואים שהם היום מתחת לגיל 30, אזרחים טובים שחסרים להם תמיכה וסיוע וכל מבוקשם הוא לרכוש השכלה ומקצוע ולפרנס את משפחתם בכבוד, מבלי להפוך לנטל על מוסדות המדינה. אנחנו מדברים על דור שלם שסובל כבר שנים מהזנחה, כתוצאה מהעדר חינוך ראוי. דור שלם שאין לו אופק ואין לו תקווה. במספרים אנחנו מדברים על בין 5,500 ך-6,000 בוגרי תיכון בכל שנה, שמתוכם פחות מעשרה אחוזים שעומדים בתנאי הסף לקבלה ללימודים גבוהים. כל השאר הם פוטנציאל להידרדר לפשע ולהפוך לנטל על רשויות החוק והרווחה".

ומה צריך לקרות כדי שיקום מוסד אקדמי שכזה בנגב?
"המוסד כבר ישנו. ל'מכללת מרכז הנגב' יש בסיס מצוין להפוך למוסד האקדמי הנדרש. המכללה צברה ניסיון רב בתחום הטיפול בצורכי האוכלוסייה ובבניית התוכניות הנחוצות והמתאימות. אנחנו מכירים את מכלול הצרכים וכל מה שחסר הוא הכרה של המועצה להשכלה גבוהה והקצאת משאבים, שממילא קיימים. למרבה הצער המשאבים הללו מושקעים בדרך הפוכה, בכל מיני תוכניות שאינן תואמות את המציאות ואת צורכי האוכלוסייה".

לדברי אלטלקאת, המדינה משקיעה בכל שנה עשרות מיליוני שקלים בכל מיני תוכניות "פיילוט" ייחודיות למגזר , כאשר בפועל התוצאות ידועות מראש. למרבה התסכול והאכזבה גופים רבים ממשיכים לגזור קופון על גבי האוכלוסייה הבדואית הנזקקת. "כרגע המצב הוא שאנחנו לא מקבלים מימון ממשרדי הממשלה השונים", מספר סלימאן, "למרות ההשקעה העצומה שלנו בקרב הצעירים הבדואים. הכסף הגדול והייעודי לאוכלוסייה הזו ממשיך לזרום למוסדות אחרים, שחלקם אינם נותנים מענה כלל לבעיה. לראייה - סטודנטים בדואים רבים ממשיכים לנסוע ללמוד בחו"ל. לנוכח מציאות זו, לא פלא שבאוניברסיטת חברון לבדה יש קרוב לאלפיים סטודנטים בדואים, בפקולטות השונות. ברור שהבעיה איננה תקציבית אלא קשורה במדיניות ובתכנון לקוי של קברניטי החינוך במדינה. כל מה שדרוש הוא רצון טוב והכרה בעבודה שאנחנו עושים . כך גם נוכל לצמצם את מספר הסטודנטים שנוסעים ללמוד בחו"ל וגם נאפשר לעוד רבים אחרים להשתלב באקדמיה ובשוק העבודה כאן בישראל".

סלימאן אלטאלקאת (46) הוא בעל תואר ראשון בחינוך ובהוראה ולימודי המזרח התיכון (אונ' בן גוריון), בוגר תואר ראשון במשפטים וכיום בשלבי סיום לימודי התואר השני במשפטים. הוא החל את דרכו כמורה ומחנך במשך שש שנים בבית ספר יסודי אבו קרינאת, ישוב לא מוכר אז בנגב . "אין מצב שתתחיל את דרכך בהוראה כצעיר "בישוב לא מוכר" ולא תפנים את כובד המשימה", הוא אומר, "כשהכרתי לעומק את מערכת החינוך הבדואית, הבנתי את עומק הבעיה וידעתי שבעמדה של מורה בבית ספר יסודי התרומה שלי לא תהיה משמעותית. חשבתי מה עוד אוכל לעשות ואיפה אוכל לתרום יותר והתחלתי במקביל לעסוק בעיתונות. קיוויתי שהתקשורת תהיה עוד אמצעי, שדרכו נוכל להציף את צרכי החברה הבדואית, לעורר שיח ולסייע בהעלאת המודעות וכך לחולל את שינוי.

בין השנים 95' ל-98' היה סלימאן המו"ל והעורך הראשי של עיתון "סאות אל-בלד" (קול העיר) בשפה הערבית, שמיועד לאוכלוסייה הבדואית. בשנת 98 כיהן בתפקיד דובר המועצה המקומית ערערה שבנגב. בשנים 2004 עד 2008 נבחר לתפקיד סגן ומ"מ ראש המועצה המקומית ערערה שבנגב והיה ממונה על החינוך במועצה. כל אלה במקביל לתפקיד יו"ר הנהלת "מכללת מרכז הנגב", שנוסדה בשנת 2001 .

מכללת הנגב כיום היא בת 16. מה שהתחיל כחלום של איש אחד, הפך היום להגשמת חלומם של צעירים רבים. אלא שהדרך עוד ארוכה והאנשים הטובים והרבים שגייס סלימאן באמצע הדרך, זקוקים כעת למשאבים נוספים על מנת להגשים את החזון להקמת מוסד אקדמי שיזכה להכרה של המל"ג ויהפוך לחלק בלתי נפרד מהמסלול של הצעירים הבדואים לעבר תואר, מקצוע והשתלבות בחברה הישראלית. הנשיא לשעבר, שמעון פרס, שהלך לעולמו בשנה שעברה, הכיר את המכללה וראה בה פרויקט חינוכי חשוב ויוזמה קהילתית שישי לטפח ולקדם . והוא ניסה לסייע בהשגת תמיכה והכרה במכללה והקשר עם אנשי לשכתו נמשך עד לאחרונה, אך למרבה הצער הנשיא הלך לעולמו ולא זכה לראות את הגשמת החזון. גם שרי חינוך לדורותיהם נפגשו עם ראשי המכללה. כולם הביעו הערכה רבה לפעילות המכללה אך בפועל לא הצליחו להכניס את המכללה למשפחת האקדמיה הישראלית. האתגר הזה עדיין מונח לפתחן של ממשלות ישראל, שיכולות להשיג כאן שתי מטרות חשובות: גם לעזור בשיקום ובחינוך האוכלוסיה הבדואית, שסובלת כבר שנים מהזנחה בתחום החינוך, וגם לסייע לה להשתלב בשוק העבודה, שיפתח את שעריו בשמחה לצעירים הבדואים, על מנת שיהפכו לחלק מהחברה הישראלית כולה.

עו"ד סלימאן אלטלקאת

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!