השלום הוא הסיום הבלתי נמנע של המלחמות • טור אורח

למעלה מ-25 שנים רצופות ששעון השלום מתקתק באזניהם של האמריקאים, הישראלים והפלשתינים, החל מועידת מדריד, ידע שעון זה עליות ומורדות. לעיתים היה נדמה כי מחוגיו נעו מהר מהצפוי ולעיתים נדמה כי הזמן עוצר מלכת.

'השלום הוא הסיום הבלתי נמנע של המלחמות', היה רגיל מנחם בגין המנוח להסביר לסובביו. מנהיגים רבים ביקשו מאז להגיע כמה שיותר מהר אל קו הסיום. לדחוק את הקץ. אך היו כאלה שהסיום היה רחוק מהישג ידם. כמו מתקשים להחליט. מתלבטים. ספק יש בידם. והסיום חומק מהם שוב ושוב.

המפגש הצפוי בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת ישראל הוא מפגש בלתי נמנע של ההחלטה עם הספק המנקר, מפגש קו הסיום עם קו האמצע. מפגש של תכלית עם דשדוש.

דונלד טראמפ מייצג את כושר ההחלטה, את השאיפה הבלתי מתפשרת להשיג תוצאה חד משמעית. דרכו מלאה אבני נגף ומהמורות אך אין הוא מייחס חשיבות לדברים אלו. שנות הקריירה שלו מאופיינות בכיבושים. בנצחונות שהושגו בסיומם של מאבקים.

בנימין נתניהו מייצג את הצועד והמועד, המתלבט הנצחי, המעדיף את הישן והמוכר על פני החדש והמאתגר. את התהליך על פני ההישג, את התרגיל על פני התוצאה. את הספק על פני ההחלטה.

במבט שטחי, קיים דמיון רב בין השניים, הם חולקים יחדיו את עוינות כלי התקשורת כלפיהם וחווים אותה השקפת עולם קפיטליסטית, שמרנית, ימנית, המנופפת באגרוף יחד עם היד המושטת. במבט עמוק יותר השניים מאתגרים זה את זה, בעוד האחד קצר רוח, בלתי מתפשר ותכליתי עמיתו הוא המתמרח והמתעכב, המנציח את המצב כפי שהוא.

יחסי נתניהו וטראמפ זהו סיפור שעוד לא סופר מעולם ביחסי שתי המדינות. בעבר היו המנהיגים דומים ביחסם אל הדברים העומדים על סדר יומם. ההווה הוא שעת המבחן, קל לדעת איך מתחילים אותו אך קשה לדעת מה הוא טומן בחובו. והשעון, השעון ימשיך יתקתק, שהלא לשם כך הוא נועד.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'