מה היו אומרים המגיד מדובנא והרב קלוגר זצ"ל על אירועי השבוע האחרון

נכחתי השבוע בשמחת שבע הברכות של נכדו של הגר"י אדלשטיין, שהתקיימה ברמת השרון.

בין הדורשים היה הרב שושן שליט"א. הוא קם וסיפר בשם החפץ חיים את הסיפור הידוע על המגיד מדובנא זצ"ל שתוך כדי שהלך ברחובות העיר הבחין בילד קטן לבוש בלואים המוליך אחריו את אביו העיוור. המגיד עצר את הילד וגילה שהילד התייתם מאמו, אין מי שידאג לבית ויטפל באביו החולה וכך הוא מסתובב אתו ממקום למקום ולשאלת המגיד היכן הם אוכלים סיפר שהם מקבלים מרק ביום בבית התמחוי.

המגיד מדובנא מכניסו לביתו לאכול ארוחה דשנה ומשכנע את האבא שיישאר בביתו והרבנית ובנותיה ידאגו לו בעוד הילד יוכל להישלח לחדר ללמוד תורה וכשהאב נפטר המשיך המגיד לדאוג לילד וללימודו. לימים נעשה הילד לתלמיד חכם עצום הלוא הוא הרב קלוגר זצ"ל.

שואל החפץ חיים, מספר הרב שושן, איך יכול להיות שמכל העיר דובנא רק המגיד הבחין בילד היתום המשוטט עם אביו העיוור? הם ראו גם ראו אבל המשיכו הלאה. אחד אולי ראה, ספק כפיו ואמר בהתרגשות "ברוך פוקח עיוורים", אחד אולי היה זה שהוביל אותם לראשונה לבית התמחוי ובכך הרגיע את מצפונו. הנה מרק ולחם, גם טוב. האחרים אולי הנידו בראשם ואמרו כמה עצוב והמשיכו הלאה. רק המגיד פתח את ליבו באמת ובדק האם הילד מקבל גם מנת בשר? האם הילד הולך ללמוד תורה? רק המגיד ההין להכניס את לבוש הבלואים העיוור וילדו הקטן לביתו.

הרב שושן סיים את דבריו בפנייה לחתן הצעיר, נכדו של המגיד מדובנא הפרטי שלנו שכל כך הרבה אנשים הכניס לביתו ודיבר איתו על הבית שהוא עומד לבנות ועל מידותיו. כשהוא שר בהמשך במלוא הרגש "ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קודשך", הצטרפו אליו בדבקות כל הנוכחים, עיניהם עצומות קמעה והם שרים איתו ומבקשים רחמים.

הוי! לכמה רחמים העם הזה זקוק... תוך כדי האזנה לשירתם לא יכולתי שלא לחשוב על כל אותם חסרי המזל המשוטטים ברחובות של ימינו בלי שאף אחד יעצור אותם ויתעניין ויראה אותם באמת. יש המשוטטים פיזית ברחובות, ויש המשוטטים רוחנית. ישנם בינינו כאלו שקצת שונים מהזרם המרכזי, קצת יותר מיוחדים, זקוקים לקצת יותר תשומת לב מאחרים. אבל האם אנחנו חברה סובלנית שיודעת להכיל את השונים והמיוחדים? אנחנו כל כך מזדעזעים מאותו חלק התמנהל כאספסוף קיצוני בהפגנות 'הפלג', המיילל ושואג, שורף צמיגים ומכה בחמת זעם חסרת מעצורים את כל מי שלא מתיישר עם דרכו.

קשה שלא לשאול את השאלה הכואבת, האם האספסוף הקיצוני והאלים הזה הוא לא בעצם מראה מוקצנת ומוגדלת כמה עשרות מונים, לחוסר הסבלנות של כלל המגזר? האם כשמדובר בקבוצות הפחות מיוחסות וחביבות על יפי הנפש במגזר, אנחנו כל כך סובלניים? האם אנו פותחים את דלת בתינו כמגיד מדובנא לכל הזקוקים לתשומת לב ו/או לסיוע או שאנו שומרים רגשות נעלים לנו רק לאלו השייכים לתת קבוצה אליה אנו משתייכים?

קשה שלא לתהות איך בכל אירועי תקיפות החיילים (ואני ממש ממש לא תומכת לרגע בהן) אף אחד לא שאל את השאלה הכל כך מתבקשת – למה חייל שאינו חוזר הביתה מהבסיס או בדרכו לבסיס, בכלל מסתובב ברחובות במדים? אומנם עברו כמה שנים טובות מאז ששירתתי בצבא (מה לעשות? חזרתי בתשובה כמה שנים אחרי...) אבל עדיין זכור לי היטב היחס כל כך ברור למדים שהיה לכולנו ומשיחות עם חיילים נורמטיביים היחס נמשך עד עצם היום הזה: מדים שמורים אך ורק לבסיס אלא אם כן אתה חוזר הביתה מהבסיס או בדרך אליו. עם כל הכבוד לצה"ל היתה זו הקלה עצומה להיות בבית וללבוש את בגדי האזרחות. מה גם שידוע לכל מה קורה אם נתפסת על מדים ע"י שוטר צבאי כשלא כל תקנות לבישת המדים ממולאות במלואן – תלונה מיידית. בטח ובטח שלא שקלנו אפילו לרגע לצאת למסעדה או כל מקום בילוי אחר עם מדים. אם היו כאלו שבכל זאת לבשו את המדים בתקופת החופשה בבית זה היה ברור שהם עושים זאת לצורך תשומת לב ואמירה כלשהי. זה יכול להיות אח של ילד קטן שרוצה להשוויץ באח החייל בפני ילדי הגן או ביה"ס היסודי. לעיתים היתה זו חוויה מתקנת עבור החיילים שלפני הצבא לא היו מהמקובלים בחברה, אלו שלא ממש ציפו מהם שיגיעו למשהו בצבא. אלו שזכו בצבא לפריחה מאוחרת היו באים במדים המעידים על הפלוגה היוקרתית, לתיכון בו הם למדו או למקום מפגש חברתי כדי לקבל את כל תשומת הלב שלא קיבלו בעבר.

חיילים חרדים שמגיעים על מדים שלא לצורך אמיתי לרחובות בהם הם יודעים שיתקבלו ע"י חבורה עוינת ואלימה, ברור שמלכתחילה מחפשים נואשות תשומת לב. מחפשים אותה עד כדי כך שהם מוכנים לסכן את עצמם, לגרור אחריהם למערבולת לא ברורה את כוחות הביטחון ואמצעי התקשורת בלי שום רגש של בגרות ואחריות בסיסיים. התגובה המיידית היא לכעוס עליהם, אבל אולי נעצור ונחשוב כמה גדול החסך שלהם אם הם מוכנים כל כך להתאמץ ולהסתכן תמורת כמה רגעי "תהילה" בהם הם במרכז תשומת הלב של כמעט כלל המגזר. במקום לעוט כחיות טרף על אמצעי התקשורת, אולי השמחים לאיד ישאלו את עצמם אם גם להם חלק ונחלה בחסכים הרגשיים של החיילים האומללים.

יצא לי להיפגש גם לפני וגם אחרי חזרתי בתשובה, בחוזרים בשאלה. תמיד הופתעתי והצטערתי לגלות שהם לא חזרו בגלל שהפסיקו להאמין. אדרבה הם עד היום מאמינים ואוהבים את השם ומדברים איתו בדרכם. אלא שהם פשוט היו קצת שונים בקבוצה / חצר שדרשה אחידות בכל מחיר מחבריה. הבנות רצו עוד כמה שנים להתבגר ואולי לפתח קריירה לפני החתונה, בנים שכאבו את חוסר ההגנה של ההורים מול מלמד מתעלל ומול חוסר רצון להמשיך ללמוד כמו כולם ולמצוא לעצמם את השביל שלהם. הם כאבו, נפגעו ובסוף פרשו מהחצר / קבוצה.

השבוע הצטערנו כולנו לגלות עד כמה אחוזי הנשירה במגזר החרדי גבוהים. האם יחס אישי וראייה של הייחודי והיצירתי בילד היתה בולמת את הנשירה?

לפני כמה חודשים יצא לי לארח בביתי את ביתו של הגר"י אדלשטיין שליטא. תוך כדי שיחת חולין היא קיבלה שיחת טלפון ואחרי שענתה סימנה לי בידה שהיא חייבת להמשיך אותה. שמעתי אותה מתווכחת עם מישהי על כבודה וצידקותה של בת ישראל שכל חטאה היה שהיא באה מבית שהאבא רחמנא ליצלן עובד....שמעתי את ביתו של הגר"י מתווכחת על כך שהבית ממנו באה הנערה הוא בית של תורה לכל דבר ודבר, עד כה אמונת החכמים של אותו אבא עובד גדולה, איך גידל את ילדיו על אהבת התורה ורבניה, כמה קדושה יש בבית, כמה יראת שמיים וצניעות יש בנערה עצמה. לפי הויכוח המתמשך האישה בעבר השני כנראה היתה בטוחה שהיות אותה בת ישראל כשרה, בתו של עובד, היא אות קין בל תימחה. בסופו של דבר בתו של הגר"י אדומה כולה מלהט הויכוח הבטיחה לאותה אישה שהיא ערבה לנערה באופן אישי. בסוף השיחה היא התנצלה שחיכיתי כל כך הרבה ורצתה להמשיך היכן שהפסקנו. כל כך רציתי להגיד לה שהיא לא צריכה להצטער כי זו היתה זכות לשמוע את השיחה. זכות לשמוע איך בת ואחיינית של שניים מגדולי הדור שהתחתנה עם ענק בתורה מסוגלת להילחם בכזה חירוף נפש על בת ישראל אחרת כאילו היא עצמה סובלת את הקיפוח. אבל במקום מילים חנקו אותי הדמעות ורק יכולתי להביט בה בעיניים לחות וגרון חנוק.

כמה כמוה ישנם בחברה שלנו? כאלו הפותחים את דלתם וליבם גם בפני אלו שמזלם לא שפר עליהם, גם בפני אלו שדלתות אחרות נטרקות בפניהם שוב ושוב. המגיד מדובנא זצ"ל היה היחיד בעירו באותם זמנים שפתח את ליבו ודלתו לחלש ולאומלל. ברוך השם שגם כיום ישנם אי אילו יחידי סגולה שמאירים פניהם לאחרים. אולי אם היו יותר מהם החברה בכללותה היתה יותר סובלנית ופתוחה לכלל בני האדם: אשכנזים / מזרחיים. לומדים / עובדים / חיילים / אומנים / אנשי תקשורת , בעלי תשובה / חרדים מבית, אולי אם סובלנות היתה מקבלת מקום גבוה יותר בסולם הערכים הכלל מגזרי אותו אספסוף מתלהם שגורם כל כך הרבה נזק לא היה מעיז לזקוף גבוה כל כך את פרצופו המכוער רווי השנאה לאחר השונה. אולי אם השמחה לאיד והחיפוש על מי להפנות אצבע מאשימה הפעם היתה פחות פופולרית בימינו, האספסוף העלוב היה סוף סוף מתבייש בעצמו יחד עם יפי הנפש המיתממים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!