חוק לא מסודר: על מה חשב ח"כ גפני

חמש שעות לפני שהחליט להבריז מההצבעה על חוק ההסדרה, ישב חבר הכנסת משה גפני במזנון הכנסת ושקע בהרהורים עמוקים. מדובר במחזה נדיר אצל האיש שלא יודע פסק זמן מה הוא, אבל הפעם הנסיבות חייבו אותו לקצת רילקס. שעת ההצבעה נקבעה לפי המועד המשוער לנחיתת מטוסו של נתניהו שסיים ביקור - כושל, כצפוי - בלונדון. השפכטל שקיבל הנ"ל מראשת הממשלה הבריטית ושר החוץ שלה, גרם לו להתעכב ולצאת לבטלת אונס של כמה שעות.

ועל מה יש לח"כ דגלאי לחשוב בזמן שבאמת אין לו מה לעשות? תולדותיה של התנועה מספקים בהחלט הקשרים אקטואליים. במיוחד בזמנים של הצבעות מדיניות שנציגי דגל התורה צריכים ליטול בהן חלק. הקו של דגל התורה בכל הנהגותיה, הרהר גפני בקול, היה להימנע מהתגרות מיותרת בגויים.

גם כשהולכים עם הימין - ותמיד הולכים עם הזרם כפוי הטובה הזה, מהנסיבות שפורטו בנאום המפורסם ביד אליהו - לא צריך לענות אמן אחר כל התלהמות שאין בה טעם ותועלת אלא זקיפת קומה לאומית בלבד. זו הייתה של דרכו של מרן הגרא"מ שך, של מרן הגרי"ש אלישיב, ושל יבדל לחיים ארוכים ובריאים מרן הגראי"ל שטיינמן. לגפני, עתיר המפגשים עם שלושת האישים הדגולים, יש לטענתו מגוון של הוכחות בנושא זה.

אלא מאי? הפרקטיקה של החיים מחייבת להתפשר גם בזה. כלומר: אם תמורת תמיכה במהלך מדיני
ימני לא רציונלי משמרים קואליציה המגנה על לומדי התורה (ממש כך. גם מתפרעי הרחובות יודעים זאת, אבל בלי ההפגנות אין להם זכות קיום וגם לא תרומות, ואכמ"ל), סותמים את האף ומצביעים. ייבטלו אלף חששות של התגרות בגויים ואל יירד שקל אחד מתקציב הישיבות הקדושות.
בצר לו, ולקראת ההצבעה בחצות הליל על החוק, מצא גפני את הפתרון הגואל. משהתברר שנתניהו לא יספיק להגיע להצבעה ולא מעכבים אותה כי יש רוב גם בלעדיו - חישב הנ"ל וגילה שגם בלעדיו יש רוב. הוא הותיר את מקלב ואשר להרים את ידם בעד החוק והפליג לביתו שמח וטוב לב. לאחד משני המוזכרים הייתה על כך תרעומת מסוימת יען כי הייתה בידו, לטענתו, הוראה ישירה מבית הגראי"ל להצביע בעד החוק שיש בו תועלת, לכאורה, גם לערים החרדיות ביתר ומודיעין עילית (באחרונה יש עשרות בניינים שכנראה נבנו על קרקע פלסטינית פרטית). גפני לא שמע כנראה על ההוראה, או שהייתה לו פרשנות אחרת. יש להניח שאם תימשך תקופת אי הבהירות, נזכה לראות עוד חילוקי דעות מסוג זה.

לגופו של חוק, גפני חושב על החוק בדיוק מה שחושב עליו ראש הממשלה. נתניהו היה הראשון שזיהה שאין בחוק ממש, שסופו להיפסל על ידי בג"ץ, ושבינתיים הוא יגרום נזק בלתי הפיך ליחסי החוץ של ישראל. גפני שמע זאת ממנו מפורשות בשיחות פרטיות וגם בפורום ראשי הקואליציה.

החלק האחרון ראוי לציון מיוחד, כי יש לו תימוכין ממשתתפים אחרים בפורום. גם הם יודעים לספר שנתניהו רואה בחוק הזה גחמה של נפתלי בנט ותרגיל ביחסי ציבור. אחד הנוכחים, שר חרדי, סיפר לנו שבכמה מהחלקים הסגורים של ישיבות הממשלה בחודשיים האחרונים, דיבר נתניהו על החוק כאילו היה נציג האיחוד האירופי בישראל.

והוא ידע על מה הוא מדבר. חוק ההסדרה היה הסיבה המרכזית לכישלון הפגישה של נתניהו עם ראשת ממשלת בריטניה תרזה מיי. נתניהו בא לקושש קצת ידידות אצל מי שהכריזה מספר פעמים מאז שנבחרה לתפקידה על זכותה של ישראל להתגונן מפני הטרור. אז אמנם במשרד החוץ בלונדון לא אהבו את ההצהרות הפרו ישראליות, אבל מיי לא שעתה אליהם. הדבר האחרון שנתניהו ציפה לקבל ממנה זה כתף קרה ומתנכרת שבאה לידי ביטוי כאשר נאלץ לחכות ליד דלת הבית בדאונינג-סטריט כמו סוכן לשיווק מוצרים בבתים. מאז תמונת השיחה עם אובמה כשזה יושב עם רגליים על השולחן, לא הייתה השפלה כזאת.

כי גם לתרזה מיי, ידידת ישראל לכל הדעות, נמאס שיורקים לה בפנים. כשהיא שמעה שהדבר הראשון שנתניהו מתכנן לעשות עם סיום הביקור אצלה זה לחוש ארצה להצבעה על חוק ההסדרה - קפצו לה כל הפיוזים. לפחות היה דוחה את ההצבעה במספר ימים כדי שלא יתפרש שהיא נתנה לו אור ירוק לכך. כאשת ממשל ותיקה היא מכירה את יחסי הכוחות בין קואליציה ואופוזיציה וידעה שיש רוב לחוק גם בלי ההצבעה של ראש הממשלה.

הבהילות שלו לחזור ארצה רק למען תפוס תמונה עם ספסלי הימין המריע, הבהירה לה שהיא צריכה
לעשות משהו כדי להבהיר שהיא לא חלק מההצגה הזאת. ההבהרה נעשתה באמצעות הודעה לא הכי מנומסת שהתפרסמה בסוף הביקור, שלא הזכירה מילה וחצי מילה על היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. רק ביקורת על חוק ההסדרה וזניחת העיקרון של שתי מדינות לשני העמים. יומיים לאחר מכן פרסמה גרמניה, המעוז הפרו ישראלי אולי האחרון באיחוד האירופי, הודעה נזעמת על החוק.
אז נגיד שהאירופאים הם אנטישמים ידועים. אבל לך תגיד את זה גם על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שמתנגד לחוק ברמות קיצוניות. השבוע הודלף מלשכתו כי בדעתו להתייצב בבג"ץ בעתירות נגד החוק ולהסביר מדוע לדעתו החוק חייב להיפסל. מנדלבליט יעשה זאת לא רק משיקולים משפטיים יבשים. הוא יעשה זאת כי הוא ציוני אדוק שרואה את טובת מדינתו וחושב שזו הדרך היחידה למנוע ממנה חרמות ולמנוע מצב שראשיה שריה ויועציה יהפכו ליעדים של בתי דין בין לאומיים.

לא מן הנמנע שמנדלבליט מקבל גיבוי לעמדתו הקיצונית ישירות מנתניהו עצמו. הרי כל מה שהוא, מנדלבליט, אומר בפורומים סגורים, זה ציטוטים ממה שנתניהו אמר לו בהתייעצויות פנימיות. חלק מהדברים נאמרו, כאמור לעיל, גם בפורום ראשי הסיעות וישיבות הממשלה.

אז איך, לכל השדים והרוחות, עומד ראש ממשלה ישראלי ופועל במוצהר בדרך שהוא עצמו חזר והזהיר מפניה? אחת התשובות לכך צוטטה כאן בשעתו מפיו של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן. נתניהו, כך דגן, הוא ראש הממשלה הישראלי היחיד שהכרתי שברגע האמת יעדיף את האינטרס האישי על פני הלאומי. הוא אמר את זה בשעתו על רקע הפרסומים סביב ההכנות לתקיפה שלא הייתה באיראן (שנים עשר מיליארד שקלים חדשים בוזבזו על תוכנית שהיה ידוע מראש שלא תצא לפועל) והדברים יפים גם כעת.

למעשה, אין מהלך אחד שנתניהו עשה בשנים האחרונות שלא הייתה בו העדפה של אינטרס אישי על פני הציבורי. הוא תוקע את הרפורמה בתקשורת הנייחת (בדקו את חשבון הטלפון של בזק שכמעט ואינכם משתמשים בו, ותראו שהוא פי ארבע מחשבון הסלולר שלכם) כנראה בגלל קשרים עם הטייקונים שמפרגנים לו בתקשורת שנמצאת בבעלותם. הוא רוכש צוללות בעלות של מיליארדי שקלים שכל הצמרת הביטחונית התנגדה לרכישתן ואף אחד לא הבין למה הוא מתעקש. היום המשטרה בודקת האם יש לכך קשר לעובדה שעורך הדין הצמוד אמור היה להרוויח מכך מיליוני שקלים. להשלמת התמונה חסר רק שנדע למה הוא נלחם במסירות נפש, כולל הופעה בבג"ץ, בעד מתווה הגז. יום אחד, וכמו כל עוולה, גם זה יצוף כשמן על פני המים.

אז מה זה בשבילו לדבר נגד חוק ההסדרה המזיק ולהצביע בעדו רק כדי למנוע מבנט תמונת ניצחון? קטן עליו. צחוק הגורל - שהפסיק להאיר לו פנים בחודשים האחרונים - הוא שלבסוף הוא לא קיבל כלום. הוא איחר לחזור מלונדון, ובנט חגג לבד במליאה. בכל התקשורת הימנית החוק הזה כבר רשום על שמו.

האמת היא שגם בחוגי הימין יודעים שאין בחוק הזה ממש. הוא לא מנע את פינוי עמונה בשבוע שעבר, הוא לא ימנע את פינוי תשעת הבתים בעפרה בעוד חודש בדיוק, וכאשר ייפסל בבג"ץ לא יעצור גם את ההריסות במקומות אחרים. מה לעשות, שופטי העכו"ם שבגבעת רם לא מבינים שבמדינת היהודים אין מקום למושג קרקעות פרטיות כשמדובר בערבים ושמצווה גדולה לגרשם ולגור במקומם. הדרך היחידה להתמודד עם חוסר ההבנה הזה, היא באמצעות חוקים כמו חוק ההתגברות המונע מהם לפסול חוקים של הכנסת. דרך נוספת היא ביטול זכות הווטו של שופטי הבג"ץ בוועדה למינוי שופטים נגד מועמדים שאינם משדרים איתם על גל אחד. ומי עוצר בגופו את החוקים האלה? ניחשתם נכון. בנימין נתניהו.

הקרב האמתי הוא אפוא על התדמית. בקדנציה הקודמת זכה הבית היהודי לשנים עשר מנדטים. בקדנציה הנוכחית יש לבנט ושקד שמונה מנדטים בלבד. את הארבעה שתה להם נתניהו ביום הבחירות באמצעות המסרים של 'הערבים נוהרים לקלפיות'. ארבעת המנדטים חששו שנתניהו עומד ליפול, והשמאל ייקח את ראשות הממשלה.

בנט עושה היום הכול כדי להפריך את החשש. הוא נשבע בשמו של נתניהו, גם כשזה סונט בו כל שני וחמישי, ופעמים שאף משפיל אותו בישיבות הממשלה. המסר שלו הוא שתמיד נתניהו יהיה הראש אך המנדטים שהוא נשען עליהם עדיף שיהיו של הבית היהודי, ולא של הליכוד שאינו דבק מספיק בזכותנו לספח את כל חלק הארץ הזאת.

כל מה שנתניהו עושה בחודשים האחרונים, כולל פגיעות קשות ביחסי החוץ של ישראל, נועד למנוע מבנט לממש את התסריט הזה. שארבת המנדטים יהיו שלו, ואת מי מעניין כל השאר. העיקר עוד קדנציה בשלטון ועוד קדנציה רוויית פינוקים, סיגרים ושמפניות. זו גם הגישה למדיניות השב ואל תעשה הביטחונית שלו. הוא לא מחץ את החמאס בעזה ולא יצא למלחמה מוקדמת נגד המנהרות. כל סיכון הכי קטן שעלול להסתבך ולמנוע קדנציית שלטון נוספת לא בא אצלו בחשבון. אצלנו דווקא כן.

ונהי כחגבים בעינינו
לפני ששקע בהרהורים הפילוסופיים הספיק גפני לרשום הברזה נוספת. והפעם מישיבת הסיעה שהתקיימה בשעה שלוש אחה"צ. הוא הגיע ממש עד פתח חדר הסיעה. לפתע עצר. עשה חושבים וחזר על עקבותיו, תחילה לחדרו בוועדת הכספים ומשם למזנון הכנסת, שם פגשנוהו עטוף בשרעפיו ופניו להבים.

גם במקרה זה לא קשה להבין מדוע נעלם. בתוך החדר חיכו לו כל חברי מועצת עיריית ירושלים מטעם יהדות התורה. כל ח"כי הסיעה וגם שר הפנים אריה דרעי. נושא הפגישה מרובת המשתתפים היה מצוקת הדיור הגדולה בירושלים. למה דווקא בירושלים ומדוע דווקא עכשיו? ההסברים לא נמסרו בהודעות הרשמיות שלפני ואחרי הפגישה, מחוסר נעימות. הנאספים לא רצו להודיע בציבור שעומדת להתקיים בקרוב שמחת חתונה שכבר ידוע להם שלא הוזמנו אליה, למרות שהם עומדים מצד החתן וצד הכלה. צד החתן במקרה זה הוא משרד השיכון, והכלה היא עיריית ירושלים, ויש כבר טיוטה של שטר תנאים.

מדובר בהסכם גג נרחב מסוגו שעומד להיחתם סופית בימים הקרובים. משרד השיכון יתקצב פיתוח ויממן את מנגנון העירייה במאות מיליוני שקלים כדי שזו תקדם מצידה בניית חמשת אלפים דירות ברחבי העיר. חברי המועצה החרדים שראו את טיוטת ההסכם כמעט התעלפו. כל השטחים המוקצים לבנייה הם באזורים חילוניים מובהקים. באזורים חדשים לחלוטין שזהותם טרם הוגדרה דאגו במשרד השיכון והעירייה לשיטת הדרת החרדים הידועה. מגדלים של עשרים קומות והעדר מכוון של שטחי ציבור לבתי כנסת, מקוואות וכדומה. מדובר על רכס לבן, גבעת משואה, מורדות ארנונה ומי נפתוח (ליפתא) שבכניסה לעיר.

החלק היותר חצוף ברשימה הבנייה היה זה שנועד ליצור את הרושם שנותנים משהו גם לחרדים. החלק החרדי אמור להיבנות, לכאורה, בשטח עליו נמצא היום שדה התעופה העזוב בעטרות. אלפי דונם שגלגל של מטוס לא דרך בהם מאז שהוטל חרם בין לאומי על כל חברת תעופה שתשתמש במקום.
להגיד שהשטח הזה ייבנה אי פעם, זה השקר בהתגלמותו. בתוכנית שתי המדינות לשני עמים שנתניהו עצמו הכריז עליה בנאום בר אילן, השטח מיועד לשדה התעופה היחיד של הפלסטינים. לשנות יעוד לבנייה יהודית זה ישים כמו לספח את השטחים לישראל באופן רשמי. אפילו דונלד טראמפ, שיש סימנים בולטים שהחל להתפכח מהצהרותיו במערכת הבחירות בכל הקשור לישראל, לא ייתן לזה לקרות, יען כי זה לא פחות מהכרזת מלחמה ישראלית נגד הפלסטינים.

לשבר את האוזן כמה זה בלתי אפשרי, דיינו אם נזכיר את הבנייה ברמת שלמה, שעד לעצם היום הזה לא קיבלה היתר בנייה בפועל במרבית שטחיה הפנויים. מה הפלא אפוא שברקת ואנשיו מייעדים את השטח הזה לחרדים, בעוד ששטחים בתוך הקו הירוק הירושלמי או כאלה שלא צפויים להתנגדות מדינית חריפה, מיועדים כולם לחילונים בלבד.

התוכנית עברה מתחת לרדאר של הנציגים החרדים בשתי ערכאות, העירונית והממשלתית. החברים היקרים במועצת העיר לא שותפו בהכנת התוכנית, וכמובן שהנציגים בכנסת לא קיבלו מידע מוקדם ממשרד השיכון. וגדול הפלא הראשון מהאחרון. משרד השיכון לא חייב לדווח לכנסת על הסכמי גג שהוא עומד לחתום עם רשויות מקומיות, אך חברי מועצת העיר הירושלמים היו חייבים לדעת זאת. לזכותם ייאמר, שכאשר גילו זאת, התכנסו מיידית והחליטו להיפגש בדחיפות עם הנציגים בכנסת. הפיסח הלך לבקש עזרה מהעיוור, ושניהם הלכו לקטוף תאנים.

במקום כל הפארסה הזאת, היה מתבקש לכאורה שהנציגים החרדים העירוניים יקישו אחר כבוד בלשכתו של ברקת ויגידו לו: עד כאן. לאחר פרישת הסיעה החילונית 'ירושלמים' מהקואליציה, ברקת תלוי ועומד בקולות החרדים בלבד. מה היה פשוט יותר מלומר לו שאם לא תהיה בנייה לחרדים, לא תהיה גם בנייה לחילונים? ברקת כנראה מוכן לתסריט הזה והוא מתכונן להעביר את אישור התוכנית לוועדה המחוזית, שם יש לו רוב גם בלי החרדים.

אפשר כמובן לאיים בהפלת הקואליציה העירונית, אבל ברקת יודע את נפש נציגיו. אם הם לא עשו בזאת בפרשת השבת (אגב, בסוף השבוע הבא יסתיימו שלושים היום שהוקצו לוועדת השבת עליה הוחלט בפגישה הדרמטית בלשכת השר דרעי), למה שיעשו זאת בגלל האפליה בדיור? יש עוולות גדולות יותר שלא מטופלות בגלל מדיניות ההפרד ומשול. ברקת לא מפחד, כי הוא יודע שמה שהם אומרים לו בשיחות אישיות, זה לא מה שהם אומרים לו בחוץ. נציג אחד מדבר איתו רק על הקצאות למוסדות החוג שלו, אחר מדבר איתו רק על המגרש הגדול שהובטח, ויש מי שמגדיל לעשות ויוצא להפגין יחד איתו נגד האוצר בבקשה לתקציב נוסף לעירייה.

תמצית כל האמור לעיל, אם כי במינון מאוד מרוכך, אמרו בעצם הח"כים החרדים לעמיתיהם העירוניים. "קודם תתאחדו בינכם ותתייצבו מול ברקת, אחר כך תבואו אלינו" - נזף בהם השר דרעי. במילים ובסגנון משלו אמר זאת גם הח"כ הירושלמי אורי מקלב.

אם לנציגים העירוניים החרדים היה קמצוץ של עזות פנים, הם היו עונים לעמיתיהם הפרלמנטריים באותה שפה. הם צריכים לומר בערך כך: אתם הח"כים מחזיקים את הקואליציה בכל הצבעת אי אמון של יום שני. בלעדיכם נתניהו היה הולך הביתה, גם בלי חקירות משטרה. אז למה שאתם לא תודיעו לכחלון וגלנט שלא תאשרו שקל אחד לבנייה ארצית, אם לא יהיה נתח הגון גם לחרדים? אלא מה, חשבונות אחרים ותקציב נוסף לרבני קהילות חשובים לכם יותר מנושא הבנייה - זה גם השיקול שלנו בעירייה. אולי לא אמרו כך מפני הכבוד, או שהם עצמם לא התכוונו אלא לכותרות בלבד, והפגישה כשלעצמה הייתה המטרה.

חיים שכאלה
הפגישה בחדר סיעת יהדות התורה הייתה כלל מפלגתית ולפיכך הוזמן אליה גם שר הפנים דרעי. מי שנעדר ממנה היו חברי סיעת ש"ס בעירייה, שהסתפקו בייצוג של אחד החברים בלבד. לבוא אליהם בטענות זה כמו להתלונן על קטוע רגל שלא משתתף בתחרות ריצה. נכון למועד כתיבת השורות, ותכף יודגש למה, אין סיעת ש"ס בעיריית ירושלים. יש סגן ראש עיר אחד מטעם ש"ס שאם הוא רוצה לדעת מי הם יתר חבריו, מי נכנס פתאום ומי יצא עוד יותר בפתאומיות, הוא צריך לעקוב אחר הפרסומים בתקשורת החרדית.

ההתנהלות של ש"ס בעירייה עושה שם רע למושג בזיון. חמשה חברים נכנסו תחת המותג הזה לעירייה. אחד הלך לכלא, אחד הוקפץ לכנסת לאחר שגילה נאמנות בפרשה מפוקפקת של מכירת השבת בגלל אינטרסים נדל"ניים של מאן דהו (זה לא מפריע לו להיות אחד הח"כים החרדיים הכי טובים בכנסת), אחד הוכשל בנסיבות שאין המקום לפורטן ונשלח הביתה, והאחרון חביב נשלח השבוע הביתה כדי לפנות את המקום לנאמני השלטון החדש. ודווקא היה זה הנציג המוצלח ביותר.
בלי צל של ספק ניתן לומר שאם היו נערכות היום הבחירות המוניציפאליות, כל רשימה שהייתה רצה תחת המותג של ש"ס הירושלמית לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. מה יהיה בעוד שנים קשה לדעת. מה שכבר ברור, זה שרשימה מזרחית ימנית של קואליציית מרזל את אלי ישי תתמודד במגרש העירוני. צפויה לה שם הצלחה בכל מקרה והיא תיכנס למועצה. השאלה כמה מנדטים תנגוס מש"ס וכמה תביא מבחוץ, תלויה אך ורק במה שיעשו שחקני הרכש החדשים של ש"ס שיצטרפו ביום ראשון הקרוב. השניים הם איש העסקים ונאמן ביתו לשעבר של מרן הגרי"ש אלישיב חיים כהן ונציגו של הנדבן הידוע אהרון וולפסון, אריה מרציאנו.

עירוי הדם החדש שדרעי מכניס לרשימה הגוססת, הוא מחויב המציאות. אבל כמו בכל הכנסת דם חדש, יש כאן סיכונים לא מעטים. אם לא תהיה התאמה מלאה בין הישן והחדש, עלולה להתפתח הרעלה חמורה. כהן ומרציאנו הם שני אנשים בעלי כשרון רב. איש איש בתחומו. אבל עד עכשיו לא היה להם קשר כלשהו עם התושב הספרדי של הבוכרים ושמואל הנביא. שניהם תושבי שכונות היוקרה הר נוף ובית וגן, ואת רחוב דוד פינת אדוניהו הכהן הם מכירים רק כשתוכנת הניווט מכניסה אותם לשם בטעות.

אבל חיים כהן לפחות הוכיח שהוא יודע להמציא את עצמו כל פעם מחדש. האיש שהיה איש אמונו של מרן הגרי"ש עשרות שנים, הוביל מטעמו את כל מינויי הדיינים בתקופתו והיה אימת ח"כי דגל התורה - ידע מתי לזוז הצידה ולעבור לשדות פעילות אחרים. הוא החל במפנה כאשר בשנותיו האחרונות של מרן זצ"ל הוא נדחק הצידה בחצר.

אבל במקום לבכות וליילל, הוא החליט לעשות לביתו בעסקים פרטיים. הוא פתח בקריירה מקסיקנית ונע על הציר ישראל מקסיקו סיטי עם כרטיסיית ניקוב של הנוסע המתמיד. כהן יצטרך להפשיל כעת שרוולים ולעשות את מה שלא עשה בעבר. להתחבר לאזרח הקטן, לשבת עשרות שעות בקבלת קהל, ובעיקר להביא תוצאות. מה שלא נעשה בש"ס ירושלים כבר כמה וכמה קדנציות. במקביל הוא יצטרך להפחית את מינון אדרנלין הקרב שיש לו מול דגל התורה מאז שפרש משירותו של מרן הגרי"ש. בקדנציה האחרונה הוא חטף לדגל, באמצעות קשריו עם ברקת, את תיק החינוך מתחת לידיים, היום כנציג רשמי של ש"ס הוא ילמד את מגבלות הכוח. ש"ס של היום היא לא בעמדת כוח לריב עם דגל התורה וגם לא עם אגודת ישראל. לא בעירייה ולא בכנסת.

כניסתו הרשמית של כהן לש"ס - לפני כן הוא היה פעיל רק מאחורי הקלעים - הופכת את ש"ס למפלגה על כל הכרוך בכך. כלומר: עם מתחים ומאבקים פנימיים בריאים. וכבר עכשיו יש לא מעט מתחים. מול חיים כהן עומדת קואליציה של סגן ראש העיר הנוכחי, צביקה כהן, המאוים מהכוח החדש שנכנס לתמונה (פעם הם היו חברים), ושל מנכ"ל ש"ס חיים ביטון, שלא הרים כוסית לחיים בעקבות ההודעה על חבר המועצה החדש.

האחרון מצוי לאחרונה בעימות פנימי על מעמדו עם הח"כ החדש יגאל גואטה שהתמנה למזכ"ל התנועה. העימות מול חיים כהן יוצר לביטון חזית דו צדדית שמעניין יהיה לראות כיצד יתמודד איתה. ההערכות בש"ס הן שביטון יצטרך להתמקד בניהול רשת מעיין החינוך, שם הוא עושה חיל. אומרים שמה שלא נעשה שם עשרים שנה, הוא קידם בתוך פחות משנתיים.

ביטון, כך אומרים בחוגי ש"ס, ניסה להתערב בבחירת הנציג השני של ש"ס שייכנס ביום ראשון הקרוב. הוא תמך באריאל באג'יו שנחשב ממקורביו. ההחלטה של דרעי למנות את איש קרן וולפסון, אריה מרציאנו, לא התקבלה בגלל המלצה של חיים כהן, אבל היא בהחלט משרתת אותו במאבקי הכוח הפנימיים בחצרות התנועה הקדושה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם ב'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!