ילדים לא אמורים לבכות: אחר מיטתו של הרב'ה ברגר

ילדים לא אמורים לבכות בהפסקת עשר, בחורי חמד שאוטוטו עולים לישיבה קטנה לא אומרים לבכות ליד ביתן השמירה של אבנר שבכניסה, ילדים בכיתה ד' לא אמורים להשתתף בלוויה בכלל בטח לא בלוויה של הרב'ה שאותם לימד.

הרבה ילדים רכים הולכים הלילה לישון עם ייסורי מצפון: אולי לא עשינו די בשבילו עוד בחייו, אולי לא השתתפנו מספיק בשעות שהוקדשו לרפואתו, אולי השתוללנו וציערנו אותו כשכבר כוחותיו לא היו אתו כדי לשמור עלינו.. מין גזירת שמים שנחתה על נפשם הרכה של ילדים שבני בתוכם.

זכינו ובנינו התחנכו אצל רב'ה ברגר בכיתת החינוך האחרונה בחייו, הכיתה שאותה עזב רק לפני שלושה חודשים בכיתה הארון עדיין סגור היומן עדיין חתום בחתימתו רב'ה מחליף שלא הספיק להתייעץ לפני סיום כתיבת תעודות המחצית, וילד בן 9 שבטוח שאת הסוד מה יש בארון הרב'ה לקח לקבר.

לא הרבה זמן הוא היה המחנך של הכיתה של בני אבל די זמן כדי להשאיר רושם וטעם של עוד טעם מתוק של מסירות וחמלה שאותו טעמו ילדי תלמוד תורה "כנסת מרדכי" רוז'ין במשך 29 שנה במסירות בדאגה בלי לקחת כמעט יום אחד של חופש.

רב'ה ברגר נטע באותם ילדים רכים את טעמה המתוק של הגמרא, את טעמו הערב של סיפור חסידי, את חריפותם של אדמור"י בית רוזין זיע"א שלאורם הלך ושרוחם ריחפה נגד עיניו כשהיה צורך הוא אף דאג לילדי הצהרון לטעום מטעמה של ארוחת צהריים שאם מסורה הכינה והקטן שלה לא יודע איך לחמם אותו במיקרוגל. כך נראה רב'ה ששאלותיו האחרונות לאנשי הצוות היו מה מצב הלימוד של כיתת החינוך שאותה עזב ושהכאב היחידי שעליו ביכה הוא העובדה שאינו יכול ללמד יותר בתלמוד תורה, כך נראה רב'ה שהשעות היחידות בהם שכח ממכאוביו הם השעות בהם הגיעו הילדים מהתלמוד תורה ללמוד איתו.

ילדים לא אמורים לבכות בלוויה, אבל הם בכו, איתם בכה איש העסקים הקשוח שלידי, ההורה שמגיע לעיתים רחוקות ועזב את יום העבודה ואת מרוץ החיים, בוגר התלמוד תורה מלפני 20 שנה, חבריו המלמדים שלא עזבו אותו כבר 29 שנה. וכן גם אני הרשיתי לעצמי להזיל יותר מדמעה אחרי מיטתו אחרי מורשתו החינוכית ואחרי הטעם הטוב שהשאיר ושכנראה לא נטעם לעולם.

(מסע הלווית הרב ברגר ז"ל אמש. צילום: שוקי לרר)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!