אין גבול לעזות: בן 13 תובע את הוריו כי נולד ג'ינג'י

בכל פעם שנדמה לי שכבר שמעתי הכל, ראיתי והבנתי, מגיעה מכה חזקה נוספת ומבהירה לי שהסוף עוד כנראה מאוד רחוק, וכי גם הדמיון הופך למוגבל אל מול המציאות. כשאומרים שהדור הצעיר הוא חוצפן, וכשמדברים על ירידת הדורות, אני כל הזמן מנסה לחשוב היכן אפשר לשאוף יותר בחינוך, כיצד ניתן להטמיע מסר חזק יותר בילדים, על דרך ארץ, על נתינה, אהבת חינם ועוד. אין לי ספק שדרך התורה מסייעת לנו ומקטינה את היקף הנזקים שיכולים להיווצר במקום שאין בו חוקים וכללים.

על אף שאנחנו מכירים את מצוות כיבוד הורים מגיל צעיר, מן הסתם יצא לפחות לכמה מאיתנו לשבת פעם ולחשוב: "אם רק היתה לי ילדות יותר טובה", "אם ההורים שלי היו יותר מבינים, מכילים, מאפשרים". כולנו הרי יודעים, בעיקר אלו שהורים בעצמם, שגם כשהילדים שלנו יגדלו - יהיה להם, לפחות לרובם, מה להגיד עלינו, בדיוק כמו שלנו יש או היה לומר על ההורים שלנו. ברור לנו שתהיה ביקורת וניסיון להביא צורה אחרת מזו שאנחנו חינכנו אותם. נכון שלא בהכללה – אבל זו היא דרך העולם, ולעתים הדבר אינו נובע מביקורת רעה – אלא מרצון לנסות צורה אחרת, וזה בסדר.

ידיעה שעלתה הבוקר ב- mako הסעירה את רוחי. נכון, היא נדמית כמו תעלול יח"צ לא מוצלח של מישהו, אלא שעצם הרעיון – מעורר חלחלה בכל אדם שפוי.
לפי הידיעה, נער בן שלוש עשרה ממדינת ניו יורק תובע את הוריו על סך של קרוב לשני מיליון דולרים. הסיבה, החזיקו חזק: "ידעו שייוולד להם ילד ג'ינג'י ובכל זאת החליטו ללדת אותו – מעשה אנוכי מצדם", כך לדבריו.

ליאם מרפי, בן ה- 13, ג'ינג'י אמריקאי, בן להורים אדומי שיער, תובע את הוריו על כך שגרמו לו למעשה עוולה בחייו. ליאם סובל מצבע שיערו הכתום ואיבד את שמחת חייו – כך לפי עורך דינו.

לפי תגובתו, נראה האב אומלל ואינו מבין מהיכן נפלה עליו צרה שכזו.
אני קוראת את הידיעה ונדהמת. להיכן הגענו כבני אדם? ילד תובע את הוריו בגלל הגנים הג'ינג'ים שהורישו לו?

אני רוצה לספר לליאם המפונק, שיש ילדים שסבלו מבריונות ואלימות גם עם צבע שיער שחור או חום ואפילו בלונדיני. אם זה לא השער זה ילד שמן, אם זה לא ילד שמן זה ילד נמוך מדי או גבוה מדי, ילד עם קול צווחני או ילד מוזנח שפניו מלאות לכלוך באופן קבוע.

באמת, ילד! אתה בן 13 – לך תבקש סליחה מההורים שלך על המצב המביך שגררת אותם אליו ותנסה לחשוב איך אתה מראה את הפנים שלך בבית.

קשה לי שלא לעצור את שטף קריאת הסיפור ההזוי הזה, ולחשוב לעצמי על הזכות שלי כיהודיה, על האמונה שלי כאדם שבא לעולם עם שלושה שותפים שאחד מהם הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו. הוא ידע הכל ונתן את כל מה שיש בי, הוא טבע בי אופי, יכולות, אפשרויות להתפתח, והוא גם הביא אותי להורים שהורישו לי תכונות כאלו ואחרות – וכל דבר ודבר שנולד איתי, יש לו מטרה שהוא צריך לשרת אותה. אם אני יודעת את המטרה, החיים שלי טובים ונהדרים גם אם אתהלך עם קרן על המצח או זנב בגב, אם יש לי שער שחור חלק או תלתלים בלונדיניים, ובטח שלא אתבע את הוריי, אשפיל אותם בבית משפט ואדרוש מהם לשלם לי סכום שהם לא יכולים אפילו לדמיין – רק כי העזו ללדת אותי עם הגנים שאיתם נולדו בעצמם.

אני יכולה לרחם על ליאם וכמובן גם על הוריו, אני יכולה לנחש שילד עז פנים שמסוגל לעשות מעשה כזה – הוא ילד שלא יודע מהי עבודת המידות בחיים, ושכנראה הוא באמת לא מבין את המשמעות של חיים בעולם הזה.

ושוב אומרת תודה לה', תודה שברא אותי בצלם, תודה שברא אותי במקום הנכון לי עם העבודה האישית שמתאימה לי. אחרי הסיפור הזה – אני יודעת בבירור נכון יותר, שהמקום שלי הוא המקום הכי טוב בעולם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!