אל תשליכני לעת זקנה

אני זוכרת ביקור אחד שלי בתור נערה צעירה בבית אבות. הלכתי עם אמי לבקר את סבתי החורגת.

בגילי אז לא יכולתי להכיל את המראות ולכן הדחקתי והכחשתי ביני לבין עצמי את מה שראיתי, את מה ששמעתי, את מה שהרחתי. הייתי אומנם מאוד צעירה אבל אי אפשר היה שלא להיפצע. אני זוכרת את אמא שלי לאחר הביקור שוכבת במיטה במשך שבוע מנסה להתאושש מהבכי של סבתי החורגת שמספרת שהיא רעבה ואת האחות צועקת עליה. כמה חודשים לאחר מכן סבתי החורגת נפטרה. זה היה אז, לפני למעלה מ-15 שנים. השבוע, כשהתפרסם התחקיר הקשה על מצבם של הקשישים בבתי האבות ועל ההתעללות הנבזית והאכזרית שהם חווים - הכל חזר אלי בפלאש אחד גדול וטראומתי.

מה קרה לחברה הישראלית שהיא מוכנה להעלים עין ממה שקורה להורים שלה, לסבים ולסבתות שלה, איך זה יכול להיות שמדינה שמגדירה את עצמה כמדינה סוציאלית, עם כל כך הרבה מעורבות חברתית, מדינה שכל תורתה מבוססת על כיבוד אב ואם, כיבוד האדם המבוגר ממך, משחקת את משחק שלושת הקופים של: לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי – כשמדובר בקשישים שבמקום לבלות את השנים האלו של חייהם מוקפים באהבה, הם עוברים אותן בביזוי מוחלט של אלימות, השפלה ושנאה.

כולנו עסוקים, אני יודעת. כולנו נמצאים במרוצת החיים האינסופית של לקום בבוקר להספיק להכין את הילדים, ללכת לעבודה, לסמן עוד הישגים וגם להגשים את עצמך איפשהו בדרך. אנחנו לא אנשים רעים במכווון – כך אנחנו משכנעים את עצמנו כשאנחנו אורזים לקשיש במשפחה מזוודה ומשאירים אותו לטיפול בידי גורמים זרים (שאנחנו חושבים שלמדנו עליהם מספיק, אבל בפועל אנחנו לא יודעים עליהם כלום). אנחנו פשוט לא יכולים לטפל בהם 7\24 יש לנו חיים. אבל מה עם החיים שלהם? אלו שהקדישו את רוב חייהם אלינו. למה אנחנו לא שמים מספיק דגש על מי מטפל ואיך מטופלים הקשישים במדינת ישראל, במחשבה כנראה שאנחנו נחיה לנצח ולא נגיע למקום הזה שלהם.

אני ממש לא מקבלת את התירוצים העלובים של העובדים ומנהלי בתי האבות. חוסר כח בעבודה מצדיק אכזריות? חוסר סבלנות מצדיק התעללות? שכר לא הוגן מצדיק רשעות? לא, לא ולא!
שום דבר, כלום, לא מצדיק קשירות, מכות, צעקות והשפלות כלפי אדם מבוגר שלא יכול להגן על עצמו. שום דבר! מבחינתי מדובר בשטניות טהורה ותו לא, ומעבר להאשמה הבסיסית והברורה של אותם מנהלי בתי אבות שתחתיהם עובדים כל האנשים חסרי הלב והנשמה האלו, אני מאשימה את המשפחות. כן את המשפחות. אני יודעת שתגידו: אבל לא ידענו, זה לא היה מול עינינו, אמרו לנו שהכל בסדר ואיך בדיוק את רוצה שנספיק לשים לב מרוב עיסוקים, אבל בסופו של יום, לקשיש, שלקחתם אותו לבית האבות, יש רק אתכם שיגן עליו ולא אף אחד אחר. אתם צריכים להיות מעורבים, אתם צריכים לבדוק יותר, לא לוותר, לא להפנות את הלחי השנייה כי זה יותר נוח ככה לישון בלילה.

התחקיר הזה כאילו הפתיע והרעיד הרבה אנשים בחברה הישראלית, אבל סלחו לי אני חשה בצביעות יתר. אני לא מאמינה שכולם באמת לא ידעו. מישהו בכלל טרח לבדוק מה קורה שם בתוך המוסדות הסגורים והאפורים האלו מלבד ביקור שבועי או חודשי במקרה הטוב כדי להקל על המצפון, מי באמת מתעסק בזה?

השאלה החשובה ביותר בסופו של יום היא האם משהו יצא מכל התחקיר הזה. האם תשכיל מדינת ישראל, הרשויות השונות בה ואף חברי הכנסת החברתיים כל כך שלנו, להגיד: די! אנחנו לא ניתן יותר לכל המוסדות האלו לעבור לנו מתחת לרדאר, גם אם המשפחות לא מספיקות להתערב, אנחנו בכוחות עצמינו נגדיל ראש ונשלח מפקחים מטעמנו שיגיעו למקום בהפתעה (ולא בביקור מוסדר מראש שנותן מספיק זמן לבית האבות להציג מצג שווא של טיפול חם ואוהב בקשישים), ומעכשיו והלאה נבדוק שאזרחינו הוותיקים, אותם אלו שהקימו את המדינה הזו בשביל שאנחנו נעשה בה מה שאנחנו רוצים, לא ימשיכו לעבור את השנים המאוחרות של חייהם כשהם כלואים בגטו של התעללות ורוע.

אתם יודעים מה, כנראה שזה לא יקרה. למה? כי התרגלנו כאן במדינת ישראל לעשות רעש ממשהו נורא שגילינו, ולגלגל דגים יום למחרת עם הידיעה הרועשת ועם הגלגול הזה, כך גם יעלם לו הנושא ונשכח ממנו כאילו לא היה וזו חברים, החולה הרעה ביותר בחברה הישראלית. לעבור הלאה מעוולה חברתית כל כך נוראית - כאילו לא קרה כלום. אבל בנושא הזה תזכרו שגם אם תתעלמו היום, המחר יגיע יותר מהר ממה שאתם חושבים ואתם, תוכלו להיות אלה שיקשרו אותם, יכו אותם ויבזו אותם עד עמקי נשמתם – אחרי שנתתם את כל כולכם לכולם, לא יהיה מי שיכבד אתכם בזמנים שבו תזדקקו להם יותר מכל.

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", מוכר? כי אם לא "ואהבת לרעך כמוך" - שמזמן כבר איבד משמעות לחלק ניכר בחברה הישראלית, אולי לפחות הפחד הזה שמחר זה יהיה אתם, יעיר את הציבור בישראל לא לתת להפקרות הברוטאלית הזו להימשך באין מפריע.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!