הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש בישיבות

הגיע הזמן לכתוב על כך. הנושא שאולי הכי בוער לי לכתוב עליו, נושא שגם התבקשתי לא פעם לכתוב עליו, אך משום מה דחיתי אותו איכשהו, אבל דומה שהגיע הזמן. אולי מה שהדליק אותי לכתוב על הנושא זהו פוסט כנה וכואב שכתב השבוע ילד חמוד וצעיר, אולי בן 17, שעזב את הכיפה ואת 'הדרך'. הוא לא היחיד שראיתי כותב דברים כאלו, אבל הכנות והפשטות בהן הוא כתב את סיפור חייו בקצרה, עוררו בי את ההכרח לכתוב על כך. ילד צעיר ועדין נפש הוא הכותב.

וכך הוא כותב (אני מצטט חלקית): "תשעה חדשים שאני כבר לא חרדי, הייתי מגדיר את זה כלא דתי אפילו. רבים שאלו אותי "מה גרם לך להבין שמקומך הוא לא בציבור החרדי, מה כל כך הציק לך שם?" אז בפוסט הזה אני מתכונן להסביר מה גרם לי לצאת בשאלה, בעצם. עד גיל 15-16 המחנכים שלי ב'תלמוד תורה' וכן בישיבה אחזו בדעה שאני עוד אהיה 'גדול הדור הבא'. היו לי את כל התנאים להיות כזה: בית חרדי למהדרין, ישיבה קטנה עם 'יחס חם ואוהב', וחברה מגוננת שלא הרשתה לשום השפעה מבחוץ לבוא חלילה ולטמא את נפש הנוער. הבעיה הראשונה אבל הייתה שזה היה כבר טו מאצ', זה היה כבר חונק. אצלי בבית הגענו לכזו רמה שאפילו קומיקס לא היה לנו, כי קומיקס נגזר מהמילים קומי-קס, וקומי זה מצחיק וזה כבר קלות ראש. בגיל 13 נכנסתי לישיבה קטנה, ישיבה שנחשבת לטובה בירושלים, ושם, בעצם, התחילו הצרות שלי. דבר ראשון - בגלל שצפו לי גדולות, אז הדרישות היו בהתאם. הייתי נדרש ללמוד 11-12 שעות ביממה. אם לא, ראש הישיבה היה מתקשר לאבא שלי, שממנו הייתי מפחד פחד מוות, והיה מעדכן אותו שהבן שלו לא עומד בציפיות, ואז היה מגיע התור של הצעקות. אבל אלה עוד הצרות הקטנות שהיו שם. (פה הוא כותב על התעללות מסוג אחר שהוא עבר בישיבה גדולה, בחרתי שלא לצטט ולדבר כעת על כך, ואני מדלג אל סוף הפוסט).

הוא מסיים בסוף: בישיבה גדולה היה לי סמרטפון. לאחר עשרה ימים הצוות 'עלה על זה', וכאן התחילה מסכת מעברים בין ישיבה כזאת לאחרת שאף אחת מהן לא התאימה לי, עד שלבסוף, בעקבות ריב עם ההורים יצאתי מהבית באופן סופי. לפני חודשיים חזרתי להורים, וחשבתי שהנה - אולי יש שיפור ביחסים בינינו. אבל לאחר חודש בערך של שהייה בבית, קורא לי אבא שלי ואומר לי שהם התייעצו עם איזה רב והוא הורה להם להגיד לנו (לי ולאח שלי שגם יצא איתי בשאלה) לצאת מהבית... זה היה הסיפור שלי ממש על קצה המזלג. אז אנשים יקרים, כל אדם שקורא את זה ולא עבר את מה שעברתי, בקשה אחת אחת יש לי מכם: אל תשפטו אף פעם אף אחד שיצא בשאלה. יש אלף ואחד סיבות למה הוא עשה את זה". עד כאן ציטוט חלקי מהפוסט שכתב אותו נער. בתגובה לאחד ששאל אותו אם הוא מאמין בתורה ומה הועילה לו חזרתו בשאלה, הוא כותב: "פשוט מאוד, בעולם החרדי היה לי רע, וגם לא האמנתי בו. לא האמנתי בממסד החרדי, אז עברתי לעולם החילוני ששם הרבה יותר נוח לי, זו מציאות. ובנוגע לשאלתך לגבי האמונה שלי בתורה ומצוות, חשוב לי מאוד ששאלת את זה כי אני מדגיש שאני מאמין בתורה ומצוות, ובכל זאת אני לא מקיים, כי פשוט קשה לי יותר מדי. אם זה לא נוח לאלוקים, הוא יכול לקחת אותי. אני אומר את זה באמת, לא בציניות, חס וחלילה". עד כאן תגובתו.

הפוסט הזה מעלה הרבה בעיות בוערות ונושאים שחייבים לדבר עליהם, כמו על היחס הנדרש מהורים לילדים נושרים, רמת הדרישות הנצרכת מהורים לבניהם, והיחס לנושא הרגיש הזה שבחרתי לא לצטט מהפוסט שלו כעת, שזה היווה חלק גדול מהמשבר שלו. (נושא שדווקא לאחרונה התחיל לעלות למודעות.) אבל בחרתי לכתוב על הנושא הכי חשוב לדעתי: מה קורה בעולם הישיבות? איזה דרישות אנחנו מפילים על מאות אלפי הבחורים היושבים בהיכלי הישיבות יומם ולילה? ועכשיו אני מבקש מכל אברך או מחנך, או כל מי שקורא את המאמר כעת, שידמיין עכשיו בעת הקריאה את השורות הבאות: דמיינו שביום אחד מישהו מתחיל לעמוד לכם על הראש ולהטיל עליכם סדר יום שכזה - כל יום לקום בשש בבוקר וללמוד שעה לפני התפילה. בשבע וחצי להתפלל. בתשע וחצי להתחיל ללמוד, ארבע שעות ברצף, סוגיות בעיון. בסוף הסדר יהיה לכם שעה של הקשבה לשיעור עמוק בסוגיה מורכבת בעיון. אחרי זה הפסקה של קרוב לשעתיים, ואחר כך בשעה ארבע שוב - יהיה עליכם ללמוד סדר לימוד של שלוש שעות ברציפות. בשעה שמונה שוב, שעתיים של לימוד ברציפות. אם לא תעמדו בשני שליש מהסדר הנוקשה הזה, תהפכו לאברכים סוג ב'. אם תלמדו רק שליש מזה (שלוש-ארבע שעות בכל יום!), תהיו אברכים חלשים, מהשכבה הכי נמוכה. אם למשל תבחרו רק בשעה וחצי של לימוד בכל יום, כנראה תיזרקו מהמוסד. מה דעתכם? אה? אז זה מה שבדיוק קורה בכל הישיבות.

תנסו לדמיין את זה: פעם, עד לפני השואה, במשך כל שנות גלותו של עם ישראל, היה הכל אחרת לגמרי. רוב בני הנוער בכלל לא למדו בישיבות. היו כמה ישיבות לעילויים ולאלו שבחרו להקדיש את כל חייהם לתורה ולשקידה על הלימוד. רוב הנערים למדו אולי עד גיל 15 אצל מלמד דרדקי, ואחר כך הלכו לעבוד, אם בשביל לפרנס את הוריהם ואם בשביל להתפרנס לבד. האחד נהיה שולייא דנגרי (עוזר של נגר), האחר נהיה עוזר לקצב, ובין מנחה למעריב או בשעות נוספות קבעו עיתים לתורה. בחור אחד מעיר ושניים ממשפחה הלכו לישיבות כמו וולוז'ין או לובלין, ישיבות שהתפרסמו בכל אירופה כמיועדות לאלו שחפצו להקדיש את כל חייהם לתורה. רוב נערי ישראל, כמובן לא התאימו לכך. בדיוק כמו היום. והיום אנחנו מטילים על כל ילד קטן שנהיה בר מצווה ונכנס לישיבה, סדר יום של לפחות עשר שעות לימוד כמעט ברצף! דבר הזוי לחלוטין. בצעירותי הייתי שואל על כך אנשי חינוך שונים, והם ענו כולם תשובה אחת דומה: הישיבה כיום איננה רק מקום לימוד, היא חממה ומגננה, היא 'תיבת נח', מול המבול שיש היום בדור. לומר שזה לא נכון? זה נכון במאת האחוזים. העולם כבר איננו אותו עולם של פעם. אי אפשר בדיוק להוציא את בני הנוער היום אל הרחוב. אנחנו בהתמודדות כלל לא קלה מול כל מה שקורה ברחוב. אבל אם הישיבה היא אכן בעיקר רק 'חממה' ומגן מפני הרחוב, למה סדר היום שמטילים על כל הבחורים הוא בערך כמו שהיה בישיבות וולוז'ין ולובלין?

נלך אחד אחד: מה קורה לפני הצהריים בישיבה - לומדים 'סדר עיון'. מה זה סדר עיון? אני מניח שרוב הקוראים לא יודעים עד היום מה זה בדיוק, ומסיבה אחת. סדר העיון מתאים אולי ל-20 אחוז מבני הנעורים. כל השאר לא יודעים בכלל מה רוצים מהחיים שלהם עם כל ה'מראי מקומות' הללו, שהורסים להם את היום רק ברגע שאותו בחור אחראי מניח אותם על השולחן. רוב הבחורים פשוט מורחים אז את הזמן. פעם ברבע שעה הם מוציאים שוב את הדפים האיומים הללו, מצטטים שתי שורות מר' ברוך בער, ולא באמת מבינים מה הוא רוצה בכלל מהחיים שלהם. ואז עוד עשר דקות של שיחה על דא ועל הא. לו רק היו נותנים להם ללמוד כמה דפי גמרא ברצף בהספק של כמה דפים ליום, בלי להתעמק מדי הרבה, הם היו מספיקים הרבה יותר ויוצאים מלאי סיפוק ועשייה. כי בקצב הזה הם יכלו לגמור בכל חודש-חודשיים איזו מסכתא, ולצאת עם הרבה ידיעות והרבה סיפוק. אבל מטילים עליהם עבודה שלא מתאימה להם כלל. האופציה האחרונה היא לקחת אברך וללמוד בשעות אלו איזה סדר של 'בקיאות' וכדומה, אבל אז הבחור הופך לסוג ג'. הופך לבחור חלש הזקוק לעזרה. ולמה? בגלל שהוא העז לעשות את מה שרוב חבריו היו צריכים לעשות, ומפני הכבוד לא יכלו לעשות. אז הסיבה שהמצב הזה קרה הוא בגלל שראשי הישיבות המה תמיד אלו שדווקא זה הדבר החזק שלהם, סדר ה'עיון'. לאו דווקא ידיעה גדולה בהלכה או בש"ס, שבשביל כך בדרך כלל יש אנשי צוות אחרים. גם לא ידיעה מיוחדת בספרי מחשבה והגות ויהדות, שבשביל כך יש גם כן בדרך כלל אנשי צוות אחרים כמו משגיחים ומשפיעים. אך זה החזק בתחום העיון, הוא זה שלוקח את ההנהגה וההחלטה על אופי וסדרי הישיבה. ככה זה יצא איכשהו, ואין לי מושג למה. אז ברור שהם יעודדו מאוד דווקא את התחום הלימודי הזה, ויהפכו את אלו החזקים ב'עיון', שהם המיעוט לאליטה הגבוהה והחשובה, וכל השאר סתם 'טפט' כמו שאומרים, כאשר למעשה הם בעצם רוב הבחורים בישיבה. איום ונורא.

מה קורה בסדר 'אחרי הצהריים'? רוב הבחורים שלא מצאו את ידיהם בסבל המתיש הזה שעברו בחצי הראשון של היום, מוצאים את עצמם אוחזים כבר בחלקו המאוחר של היום, וללא שום תוכן. ללא שום סיפוק. "מה עשינו עד השעה ארבע?", הם שואלים בכאב את עצמם. ואז, די ברור שעם הרגשה כזאת, אין להם חשק מיוחד מדי ללמוד עכשיו ברצף את סדר הלימוד הזה של 'בקיאות', כי הם כבר ממילא מרחו חלק גדול מהיום בסתם, ומהאליטה הנחשבת הם כבר ממילא לא נחשבים, אז בשביל מה להשקיע עכשיו? הסיבה היחידה שהם מוצאים להשקיע עכשיו בסדר, זה מלחץ המשגיח שעומד להם על הראש בטענה "מילא בסדר עיון היה לך תירוצים, אבל עכשיו שזה הרבה יותר קל, מה כבר התירוץ שלך?". וכך, איכשהו, הבחור מעביר את הסדר בהפסקות מקוטעות של עשר דקות, ומדי פעם יוצא להתאוורר עם איזו כוס קפה או שיחה במסדרון. טוב, ב'סדר שלישי' אין לו כבר כח. זהו. עשר שעות הוא כבר על הספסל, מה עוד הוא יכול לעשות? אז כך בערך נראה סדר היום של חלק מאוד גדול מהבחורים הלומדים בישיבות. ומה יוצא מהם לקראת החתונה? כלום. 'גורנישט מיט גורנישט'. ריק אחד גדול. פלא שהרבה מהם מוצאים את עצמם מסתובבים ללא מסגרות? או כאלו שמסתובבים בתוך המסגרות, אך ליבם אכול מבפנים מחוסר סיפוק ועשייה, ולכן הדבר הראשון שהם עושים זה לקנות סמרטפון או כלי אחר ולצפות בהסתר בדברים לא טובים בכדי לתת מענה רגשי לנפש שזקוקה לקצת סיפוק? אם לא באמת, אז לפחות בדמיון. פלא שזה קורה?

ובשאלה אחת: איך בדיוק אנחנו דורשים מהילדים שלנו סדר יום נוקשה כזה שאנחנו בקושי ממלאים שליש ממנו? כמה מאתנו יכולים להעיד על עצמם שהם מסוגלים לשבת וללמוד 4-5 שעות ביום? וזה די ברור שאין שום סיבה שבחור רגיל ירצה ללמוד שלוש-ארבע שעות ביום, כי ממילא הוא ייקרא 'בחור חלש', אז בשביל מה להשקיע? כשהיינו בחורים, היינו חוזרים הרבה על הבדיחה הידועה, שפעם שאל משגיח את הבחור: תגיד, יענק'ל, מה כבר ייצא ממך אם אינך ממלא את סדרי הישיבה כראוי, ויושב בטל רוב הזמן? ענה לו הבחור: מה השאלה, אני אהיה 'משגיח'... היום, כשאני חושב על כך, אני קולט שבעצם זה פשוט אמת. איך המשגיח, שבדרך כלל הוא אברך שמבין בחינוך ולומד שעתיים פלוס ביום, דורש מהבחור שילמד לפחות עשר שעות ביום? ועוד סדרי לימוד שאינם מתאימים לו כלל? האין בכך שערורייה? והרי אותו משגיח גם כן קלט ביום מן הימים שאין תפקידו לשבת וללמוד כל היום, אלא יש לו תפקיד לחנך ולעזור לאנשים ולצעירים, אז איך הוא חושב שכל בחור בישיבה צריך למלא סדר יום ארוך של כל כך הרבה שעות לימוד? אולי יש בחורים שתפקידם הוא אחרת? ולמה בחור שתפקידו בחיים הוא אחרת מלשבת וללמוד כל היום, צריך לעבור כל כך הרבה סבל ועינוי נפש וביטול זמן בכל שנות בחרותו, עד שמגיע קצת למנוחה, שנתיים שלוש אחרי נישואיו, בעוד שהיה יכול לצאת עם הרבה יותר ידע, גם בלימוד התורה, גם בהשקפת עולם ויהדות, וגם בדברים שיעזרוהו קצת לבסס את חייו ופרנסתו בעתיד?

אז מהו הפתרון? הפתרון איננו בשום אופן לפתוח ישיבות לחלשים. ממש לא. גם כי אף אחד לא ירצה לשלוח את הילדים לשם, והבחורים בעצמם לא ירצו גם כן להפוך ולהיות סוג ב', אבל גם, ובעיקר, בגלל שהסדר הנוקשה הזה פשוט לא מתאים לרוב הבחורים היום, אז איך בדיוק כמה מסגרות לחלשים תהוונה הפתרון? המציאות היא שבכל ישיבה יש מספר גדול של בחורים שפשוט לא מסוגלים לעמוד בקריטריונים המטורפים הללו שהתאימו להם. הפתרון היחיד המתבקש הוא, אם כן: מהפך גדול בכל עולם הישיבות ושינוי המערכת מהיסוד. הדברים צריכים להיאמר ברורות. חכמינו אומרים: "לעולם ילמד אדם מה שליבו חפץ". מה שעושים כיום בעולם הישיבות - זה בדיוק הפוך: מנחיתים על הצעירים סדר יום שממש לא מתאים לרובם, וליבם רחוק ממנו לגמרי. אני קורא לכך 'ישיבות סדום', וסליחה על הביטוי. המדרש מספר שכשהגיעו אורחים לעיר סדום ואירחו אותם בבתים, היו משכיבים אותם על המיטות, ומנסים להתאים אותם לגודל המיטה, מטעמי 'נוחות'. אם הם היו גבוהים וארוכים מדי, היו מקצצים לאורחים את הרגליים, בכדי שיתאימו למידות של המיטה. ואם הם היו קצרים מדי היו מושכים אותם בכח משני הצדדים להאריך את גופם עד שיצאה נפשם. זה בדיוק מה שעושים היום ברוב רובו של עולם הישיבות: אם אתה קטן מדי ולא מתאים לסדר היום הכבד מדי, מושכים לך את הראש והרגליים בכדי שתתאים בכח לסדר היום הזה, ותשב כמו רובוט על הכיסא מול הגמרא והדפים. ואם אתה גבוה מדי, אם יש לך נפש רחבה וראש גדול מדי, אם יש לך כישרונות שונים בתחומים שונים, אם יש לך 'כנפי רוח', אזי מקצצים לך אותם ומאלפים אותך בכח להיות משהו שאתה לא. גודעים לך את הכנפיים, את המעוף, את החלום והרצון להתפתח נכון בכיוון שלך, בצורה משלך, בדרך משלך.

מה שצריך לקרות הוא, בקיצור, ממש כך: קודם כל אנו חייבים לתת בכל ישיבה כמה מסלולי לימוד שונים. בסדר לפני הצהריים, למשל, יהיו מסלולים לעיון, לבקיאות ולהלכה, כשכל מסלול יקבל את אותו עידוד שווה בדיוק, ואותה רמת חשיבות, ולכל בחור יותאם המסלול המתאים לו. בסדר של אחר הצהריים יהיו מסלולים של: 1) מסלול לימוד בקיאות רגיל. 2) לימוד חורש"י עם מדרש. 3) מסלול לימוד תנ"ך עם מפרשים וקצת לימודי היסטוריה יהודית - משולבים בנסיעות שונות בחבלי ארץ ישראל לשם הכרה מקרוב, וחיבור טבעי עם ההיסטוריה והמסורת היהודית התנכי"ת. 4) מסלולים של לימוד שחיטה, או כתיבת סת"ם, או ציצית, או כלאיים, או שעטנז וכדומה, משולבים בחוויות התנסות אישית, כמו נסיעה לשדות וכרמים, על מנת ללמוד מקרוב על כלאיים וערלה ושמיטה, או לבתי השחיטה, למשל. בסדר הלילה, שעה ראשונה יהיה סדר לימוד של יהדות ומחשבה וספרי חסידות, ללמוד יהדות לעומק, בכנות ובפתיחות, תוך התמודדות ולימוד על אתגרי הדור והשעה. מי שלא יתאים לו הסדר ילמד אז מה שליבו חפץ. פעמיים בשבוע יתקיימו הרצאות מעמיקות על חסידות ועל אמונה, ולפעמים אף הרצאות שמלמדות קצת פרקים לחיים, כמו על ביטחון עצמי, על התמודדויות בשעות קשות, על פחד ועל כפייתיות וכדו'. בשעה השנייה תינתן האופציה לקצת לימודים כלליים ההכרחיים בשביל צרכי פרנסה לעתיד כמו קצת לימודי אנגלית וחשבון וכלכלה נבונה וכדו', וכמו שאמרו חז"ל: "חייב אדם ללמד את בנו אומנות", וכמובן על טהרת הקודש ובהכוונת צוות הישיבה.

וכמובן שבישיבה חייב להיות גם איש אחד המבין לנפש, הנקרא בלע"ז 'פסיכולוג חרדי', אך אינו בהכרח להיקרא כך אלא יועץ לנפש, איש המבין לכל בעיותיו של הדור הצעיר, ויודע לכוון כל נפש לפי תכונותיה מזגה וכישרונותיה. חוץ מזה, יהיה עידוד גדול בישיבה לביטוי ויצירה אישית, כמו למשל: נגינה בכלי, שירה והלחנה, כתיבה וספרות, דיבור ונאום, ואפי' משחק (כמו הצגה לפני פורים ובסוף הקיץ). בכל הזדמנות יהיה קומזיץ בישיבה עם שירי רגש, וסיפורי צדיקים וחסידים. פעם בחודש לפחות יהיה 'סימפוזיון' כזה, לשאלות ולבטים מבני הנוער, על כרי דשא באיזה מתחם ירוק וכדו'. בקיצור, בשתי מילים: ישיבה בה ילמדו 'אידישקייט', בה ילמדו להיות יהודים יראים ושלמים, מלאים אהבת התורה וידיעת התורה, מלאים חכמת חיים ושמחת חיים, ומלאים בחמימות יהודית. יידישקייט. נתתי דוגמא אחת לצורה של סדר יום המתאים את עצמו למגוון סוגי הנפשות שנמצאים בקרב בני הנעורים, אך ברור שזו היא הצעה אחת בלבד, וישנן בוודאי אפשרויות נוספות ומגוונות, אך באופן כללי, לסדר יום שכזה או דומה לזה, רוב הבחורים אמורים להתאים. אם כי יהיו חלק מועט שלא יתאימו גם לכך, ויצטרכו למסגרות שכוללות לפחות חצי יום עבודה וכדו', וזה כבר עוד נושא. אך הרבה בחורים שהיום כבר נמצאים במצב שרוצים לעבוד כל היום וכדומה, לו למדו בישיבות שהיו נותנות להם יותר אפשרויות בחירה הם היו וודאי מתאימים את עצמם, איכשהו, לאחד מהמסלולים. שימו לב: אנחנו מדברים פה על הרוב הגדול של הנוער, שאינו מתאים לסדר הכללי של הישיבות. המסקנה היא, אם כן, חד משמעית: שינוי יסודי בכל המערכת.

כן, אני יודע שיהיו לא מעט שייצאו נגד המאמר הזה, לאמר: 'מי שמך לאיש, ומי אתה בכלל שהנך מדבר נגד המסלול בישיבות שקבעו רבותינו'. אבל קודם כל, אני הכותב אישית דיברתי, עם לא מעט מחנכים ואנשי צוות מעולם הישיבות שאמרו לי שהמצב הוא בעסק ביש, ושהמערכת טועה מאוד בהרבה דברים, והרבה קרבנות נופלים והם רק מתרבים משנה לשנה, וכל זאת בעיקר בגלל אי התאמתו של סדר היום הכבד והגדול מדי לנפשותיהם של רוב רובם של הצעירים. חוץ מזה, פוק חזי, לכו ותראו מה שקורה. פשוט תראו את התוצאות. כמעט אין בית אשר אין שם ילד נושר או חצי נושר, בגלוי או בסתר, ברמה כזו או אחרת. מה שהיה מתאים אולי פעם, אחרי השואה, כאשר היו צריכים לאסוף את השברים ולבנות את היהדות מחדש, כבר לא כל כך מתאים היום. הנוער רק 'פותח את הראש' מיום ליום, ואי אפשר כבר להכריח אותו למסלול שאין ליבו שלם אתו. זה כבר לא הדור התמים של פעם, שאפשר 'לעבוד עליו' ולשלוט עליו. אם אנחנו לא נעשה שינוי יסודי טוטאלי בכל המערכת, נפסיד עוד הרבה הרבה נשמות יקרות בדרך, וחבל מאד. אנחנו כן יכולים להציל הרבה, אם כמה מאתנו יקחו יוזמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!