הלכתי לחפש את עצמי - תכף אשוב • פרק 10

היא ישבה על המיטה. השעה 06:00 בבוקר. החדר גדול, ארבע מיטות היו שם, לה ולשלושת ילדיה. שידות, מדפים, נראה כמו חדר מושקע ומטופח. "מעניין מי היתה פה לפניי", חלפה מחשבה במוחה. היא לא הצליחה להירדם. המחשבות התקיפו אותה כמו טילים בליסטיים.

"מה יקרה כשמאיר יגיע בבוקר ויחפש אותי"?
"מה אני עושה פה בכלל"
"מה יקרה איתנו"?
"איך נסתדר"
"הילדים... ריבונו של עולם, הילדים".
אימה השתלטה על גופה והיא הרגישה את הבטן מתכווצת. כואבת. הדמעות הגיעו גם הן ושטפו את פניה כמו נהר שוצף.

נטי ישבה על המיטה, היא בבית גדול, זר, חדר נקי ומסודר – אבל לא מוכר, ואין לה מושג מה עושים ברגע הבא. למען ה', יש לה אחריות על שלושה ילדים קטנים, מילא היא היתה פה לבד...
מגע יד קטנה ורכה הפתיע אותה. "אל תבכי אמא. את לא צריכה לבכות. כואב לך משהו"? נטי התעשתה מיד. הילדים לא יודעים שום דבר, הם מתעוררים עכשיו לבוקר חדש וזר, והיא צריכה להיות חזקה בשבילם. הרגישה שהיא מתמלאת כח ורצון שלא הכירה בהם קודם.

***

אט אט הם למדו את הכללים של המעון החדש אליו הגיעו. הילדים שמעו על המהלך החדש של אמא, בליווי מקצועי כמובן. נטי התחילה לקבל שיחות אישיות וקבוצתיות עם יתר הנשים במעון. במטבח, בתורנויות, הן עמדו ובישלו את הארוחות לכל ילדי המעון. נטי פתאום קלטה כמה נשים שנראות בדיוק כמוה – סבלו מצורת חיים זהה. נשים מטופחות, בעלות תפקידים, נראות כל כך חזקות בחוץ, היו בתוך הבית סמרטוטים דהויים, שברי כלים, שחייהן היו ביד אדם לא בריא.
זה לא היה קל. מאיר חיפש אותה. בשעות שבהן יכלה לקבל שיחות, יצא לה לקבל גם ממנו את השיחות. "בואי הביתה", הוא אמר לה בשיחה הראשונה שלהם כשהיא לא לידו. הוא הבטיח כל כך הרבה, דיבר בפאתוס כזה מפוצץ, נטי עמדה להישבר. בכל זאת, משפחה, אבא, ילדים, אולי כן יצליחו משהו... מצד שני, היא זכרה מה מגיע אחרי כל ההבטחות.

הקול שלו המיס אותה, היא הרגישה געגוע אמיתי. היא אהבה אותו – על אף מה שהיה, על אף מה שעשה לה. הוא היה ההרס של החיים שלה – אבל היא היתה שבויה, ואוהבת. ורחוקה, ולא מסוגלת להתגבר עוד. והיא ביקשה לחזור הביתה.

חודשים ארוכים של עבודה, של שכנוע, של אנשי מקצוע, של עורכי דין, של עובדות סוציאליות, התחילו להשפיע. נטי עברה ממש תהליך גמילה. היא היתה מכורה לצורת החיים שלה עם מאיר – לשכל, שאמר לה שאסור לחזור לכזה בן אדם, התחיל להתפנות המקום בעוצמת ההתמכרות בו היתה נתונה.

הילדים למדו לחייך, להיות משוחררים, הבנות למדו לעשות לעצמן קוקו "רופף", בני למד שמותר לו לטעות ולבקש עזרה, ונטי, למדה בעיקר – שיש אישה מדהימה, אמא נהדרת לילדים מקסימים, שקוראים לה נטי!

בית המשפט הכיר בסכנה ואפשר לנטי ולילדים להתרחק מכל סוג של מגע איתו – לפחות עד שישתנה ולא יהווה סכנה ממשית. גם במעון, הסבירו לנטי, שאנשים מהסוג של מאיר, לוקחים צעד אחורה כשהם מבינים שמישהו כבר יודע שהם לא האדם המושלם כמו שהם מציירים בחוץ.

סוף דבר: (שיפי חריטן)

השנה היא תשע"ו.

אני יושבת באחד ממעונות עמותת 'בת מלך'. החדר נעים, פופים צבעוניים, ספות נוחות, שולחן עם כיבוד ושתיה – נטי יושבת לצדי.

נטי, אישה יפהפייה, מטופחת, פאה מסודרת והאיפור עדין ומוקפד. חיוך עדין שאינו מעיד על שנים של סבל. היא כבר שנתיים מחוץ ל'בת מלך', גרה עם ילדיה בדירה – כמו אמהות חד הוריות רבות. היא חזקה, היא מחייכת, היא אוהבת, היא נותנת, היא עצמאית! היא עובדת ובעזרת השם תמשיך את חייה.

במשך שעתיים וחצי גוללה באוזניי את סיפור חייה. הדמעות זלגו מעיניי ללא שליטה. מצאתי את עצמי מתנצלת מדי פעם על התקפי הרגשות שפרצו ממני. הדבר היחיד שחשבתי עליו כל הזמן הזה, היה הילדים שלי. רציתי לרוץ אליהם ולחבק אותם – אלא שהייתי במרחק שעה נסיעה מהם.

הטענה הקשה שעלתה בסופו של דבר מסיפורה של נטי, היא חוסר המעורבות מצד החברה. "אף פעם לא ניגשה אלי שכנה, אפילו בחדר מדרגות, ואמרה לי משפט כמו 'אם תרצי לדבר – אני פה', או 'הכל בסדר איתך? את מוזמנת אלי' – השכנות התייחסו אלי כאילו הכל בסדר, כאילו מעולם לא שמעו צרחות מהבית, זעקות לעזרה. ואני, בצורת החיים שבה הייתי נתונה, הרגשתי בודדה בעולם ושאיש אינו יכול לעזור לי. הדבר היחיד שהייתי צריכה לשמוע זה 'יש לך עם מי לדבר, או יש לך להיכן לבוא' – אפילו בתת מודע זה היה מכניס לי את ההבנה שאני לא לבד, ויש מה לעשות.

זו הסיבה שאני מספרת את סיפורי לעולם, להעלות מודעות לא רק בקרב הנשים שסופגות אלימות אלא בקרב כל אדם ואדם – אל תעמדו מנגד. אמרו רק מילה אחת, הביטו בעיניים של אישה שנראית לכם זקוקה לעזרה, מבודדת מחברה או משפחה, תנו לה מבט או מילה שתגרום לה להרגיש שיש לה עם מי לדבר. אתם לא יודעים איזה חסד תעשו, ואולי תצילו חיים – תרתי משמע", אומרת נטי. שנות הסבל אינן ניכרות על פניה, היא עובדת קשה כדי להתגבר, להתקדם. יש את הקשיים, הטראומות, הפחדים, אבל יותר מהכל יש רצון לחיים!

ואם אתם עדיין שואלים את עצמכם איך, איך יש כאלו דברים, כדאי שתחזרו לפרק הראשון של הסיפור, תלמדו איך הנשים נכבשות ונשלטות וכשהן מגלות את מצבן – מאוחר מדי. מי שלא מצליח להבין, שיגיד תודה להקדוש ברוך הוא וישמח בחלקו – רק שיזכור תמיד, יש כאלו שגורלם שונה, ואנחנו כחברה חייבים לפתוח עיניים ואוזניים, ולתת תחושה שהיד שלנו מושטת.

נטי אמנם לא הלכה לחפש את עצמה – היא נזרקה למעון ממש רגע לפני הסוף שלה, והצילה את חייה. והיא שבה – שבה עם ילדיה, שבה עם עצמה, ומצאה. הודו לה' כי טוב.

*סוף*

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!