פרגנו! מה שהירושלמים צריכים ללמוד מהמרוקאים

תרבויות תמיד צריכות לאמץ אליהם דברים טובים משכנותיהן, ובתנאי שזה לא פוגע במקוריות שלהן, באותנטיות, ובצבע והטעם הייחודיים להן. אם ברמה האמנותית והמהותית של התרבויות הדברים כך, ברמה הטכנית והחברתית על אחת כמה וכמה.

בטור זה אני רוצה להתמקד בתופעה חברתית חשובה, לדבר על התרבות שמארחת לה חברה חיובית, וזו שלהיפך, ומי צריך ללמוד ממי. בכל ז'אנר מוסיקלי יש את אלו שנחשבים לדור המייסדים, את אלו שהצליחו בו, את אלו שנכשלו וגם את אלו שהצליחו להצעיד אותו קדימה, ולעומתם את הדור הצעיר.

הדור הצעיר של כל ז'אנר מוסיקלי מתמודד עם אינספור משימות - גיבוש הזהות המוסיקלית האישית שלו, יצירת קשרים עסקיים שיתנו לו סוג של הכרה פומבית בכישרונו וביכולותיו, לימוד והתמקצעות. מכאן ואילך, הכל תלוי ברמת היגיעה שלו, במזל, בדור הזה גם ביח"צ, וישנו דבר חשוב נוסף - והוא הדחיפה החיובית או לחילופין ההדיפה השלילית מהדור המבוגר יותר, המוצלחים והמפורסמים שביניהם. לאחר שעולים על העגלה הזו, ישנו דבר נוסף חשוב, והוא הדינאמיקה החברתית עם הקולגות, לפעמים כשהיא חיובית זה עוזר, ולעיתים דווקא דינאמיקה שלילית משרתת יותר.

תעצור אדם ברחוב ותשאל אותו, מי הפייטנים והחזנים המובילים היום בסגנון ה'ירושלמי', התשובה תהיה כמו לפני 20 שנה, יחזקאל ציון, יחיאל נהרי, משה חבושה, דוד שירו, יובל טייב (למרות שהוא בנה לעצמו משבצת שונה בפני עצמו, הוא עדיין נספר גם במשבצת הזו). אך מה עם הדור הבא? משה דוויק, דוד אצרף, מרדכי מושייא, הרב דוד מנחם, דוד צליח, נתנאל כהן, מאיר שרבף, איתמר דוויק, ועוד רבים וטובים - חלקם תשמע עליהם יותר וחלקם פחות, אך המכנה המשותף לכולם זה העובדה שיחסית ליושבי ראש דירקטוריון "שירת המזרח", הם מנהלים קריירת פרווה, הביקוש אליהם הוא יותר במשבצות חובה, כמו שבתות חזנות במקומות בהם אין אופציה כלכלית לשלם לחמישייה הפותחת, או שלוח הזמנים לא תואם, חאפלות בחתונות ואלתורי קעדות.

חוץ מהרב דוד מנחם שמתעסק בדברים נוספים (חופות, הרצאות, ונושאי תפר חברתיים) שבזכותם גובש סביבו קהל ספציפי, לא תמצאו אף אחד מהנ"ל שדרך באיזשהו מקום ייחודי ופרץ דרך ותקרות זכוכית, במשבצת הזו של חזנות ופיוט (הבולט והמוכר מבין כולם הוא משה דוויק, וזה מכיוון שהוא קפץ ראש לעולם זמרי החתונות, מה שהרחיב את מעגל האופציות הכלכליות, ואת מעגל אלו שהתוודעו אליו).

דבר נוסף - מתי ראיתם את משה חבושה ויובל טייב מופיעים יחד, או את יחיאל נהרי ויחזקאל ציון מפתיעים בביצוע משותף? כן התקיימו בשנים האחרונות מופעים משותפים של יחזקאל ציון, משה חבושה ודוד שירו, אבל יש שיאמרו שלא היה זה אלא שילוב זרועות בכדי שיגיע קהל, אני אומר אחרת, מצוין שזה היה, היו דואטים, היה לכל אחד את רגעי הסולו שלו, אבל התופעה הזו קפצה לרגעים, ובאותה מתכונת, ועם אחורי קלעים סוערים מעט. מאום לא התפתח מכך.

מי שמעט חי את הז'אנר ומכיר קצת את הדינאמיקה יודע כי אין זרימה בין הקולגות. יש אולי קשרי חיבה והערכה, אבל אין לכך באמת ביטוי תרבותי, כל אחד בפינה שלו, כל אחד והסגנון שלו, יש כאלו עם פה גדול יותר או פחות, ומדי פעם צץ סיפור פיקנטי שההוא אמר על ההוא וזה עשה לזה. הרקע החברתי שגובש לפני עשרות שנים משקף מציאות של מלחמת הישרדות על זמני סולו בבית כנסת עדס, או על הפגנת חומרים מקוריים של רחמים עמר ומרדכי חלפון.

לעומת זאת, צא לרחוב ותשאל אדם "מי הם הפייטנים והחזנים בתרבות המרוקאית"? באותה נשימה שתשמע את שמותיהם של רבי חיים לוק, אמיל זריהן, רבי מאיר אלעזר עטייה, רבי חיים ביטון ומואיז'ו קרוצ'י, תוכל לשמוע שמות צעירים יותר כדוגמת שמעון סיבוני, ליאור אלמליח, שמעון אילוז, מני כהן, ואף צעירים יותר כדוגמת משה לוק, בנימין בוזגלו, ועוד ועוד - צעירים ומבוגרים.

לא שהפרגון והנתינה ההדדית נשפכים כאן על גדותיהם, ולא שאין חילוקי דעות ו"קנאת קולגות", אבל הדינאמיקה היא כזו שמאתגרת, מחדדת ותורמת לכולם. כל שנה או שנתיים פורץ לתודעה שחקן רכש-תרבות חדש שמקבל את כל הפרגון והתמיכה מקודמיו, אינספור שיתופי פעולה בין האמנים השונים מכל הדורות, ודחיפה בלי סוף להצלחת הדור הצעיר, הן על ידי החיבוק או חוסר ההדיפה של הדור המבוגר יותר, השקעה בלימודים בכל השכונות לכל הגילאים. הדברים הללו מדברים בעד עצמם.

פעמים רבות נכחתי או צפיתי באירועים בהם הופיעו אמנים שונים מהז'אנר הזה. כמה יופי מוסיקלי נשפך על הבמה, מהחיבה ההדדית, ומהפגנת ההנאה של אמן מרעהו. הגיע לידי סרטון בו הופיע הפייטן משה לוק עם אחד מגדולי הפייטנים בז'אנר ה'ירושלמי', בצד אחד של הבמה ראיתי אמן מחייך, משוחרר, מפרגן ועסוק בחוויה המוסיקלית שהוא חווה, ובצד השני ראיתי אדם טוב אמנם, אך שלא כל כך מכיר את מגרש הפרגונים והפגנת ההזדהות החיובית עם יכולותיו של האחר, והוא ניסה בכל הכח לחייך, להוציא מילים טובות, לאלתר תשואות. הפער המנטאלי היה בולט.

בהקשר לפייטן משה לוק, שהוא עצמו סיפור של תקרת זכוכית רצינית המכונה "לוק", שמעתי כבר כמה וכמה פעמים איך הוא מקדם את הדור הצעיר ממנו שפונה אליו או פשוט מיוזמתו, כך גם הפייטן ליאור אלמליח שמאחוריו רזומה עשיר של מתן במה ודחיפה חיובית לאמנים צעירים צמאי-הצלחה, או מבוגרים שזזו מעט הצידה, ועוד כהנה וכהנה שמות וסיפורים.

וראו איזה פלא: כמעט בכל יום (!) מתקיים אירוע אמנותי בעל אופי מרוקאי&אנדלוסי, ישנם יותר מארבעה הרכבים רשמיים המנגנים מוסיקה אנדלוסית, ושניים מתוכם ממש הגיעו לרמת היקף בינלאומית, כל שנה כמעט מככב שם חדש ומצליח באופן אישי, אינספור שיתופי פעולה עם אמנים מז'אנרים אחרים בארץ ובעולם, צימאון וביקוש בארץ ובעולם עקבי ובסדר-עולה, ובעולם תרבות "שירת המזרח", המצב ממש לא כך - שלא לומר "להיפך".

ועוד משהו. ההבדלים הם גם בין תרבות האמביציה וההשקעה, בעוד שבהיבט המסחרי הוכיח הז'אנר האנדלוסי חשיבה עסקית ויצירתית עם השקעה לטווח הארוך, הדור הצעיר וחלק מהדור המבוגר הסתפקו בתחזוקה השוטפת של יכולותיהם הפיזיות, שמירה על משבצות עבודה, והגעה מפנקת לעבודה, כשיהיה וכשיתקשרו.

בקיצור, תתווכחו עד מחר איזו מוסיקה יפה יותר, והיכן יש יותר מורכבת וחכמה, תחכום ועומק, בסוף מה שקובע לא פחות מכך זו הדינאמיקה החברתית, כי כל אמנות - לא משנה כמה זמן היא קיימת, היא נדבך מתוך תרבות מסיימת, ותרבות זה סיפור של אנשים, של חברה, ולא של תיאוריות ומדע. תחשבו על זה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!