החיילים סיימו ש"ס משניות לע"נ נרצחי הפיגוע • עמירן דביר בטור אישי

ביום שלישי האחרון הייתי באחד הטקסים המרגשים: טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1 במצפה רמון. גם טקס סיום קורס רגיל הוא מרגש, אך הטקס הזה ריגש במיוחד, מפני שחיילים אלו הם אלה שהיו בפיגוע הדריסה בארמון הנציב לפני כחודש, וכאן, בין מאות הצוערים, חסרים ארבעה מהם, זיכרונם לברכה, שנרצחו על קידוש ה'. מזכירים אותם פה, המשפחות שלהם כאן בטקס. נמצאים פה גם כאלה שעדיין על כיסא גלגלים, ואפילו חיילת אחת שהגיעה מבית החולים עם המיטה, כיוון שהיא עדיין משותקת.

בין מאות החיילים שזכו לסיים את הקורס, נמצא גם הבן שלי, מתנאל. ביום הפיגוע הוא גם היה שם, ממש ליד, וסיפר לי ממקור ראשון מה הלך שם, ואיך הם תפקדו יותר מהמצופה מהם, כך אמר להם מפקד בה"ד 1 לאחר התחקיר.

מיד כששמעתי על הפיגוע התקשרתי אליו. כשהצליח לענות, סיפר לי מה עבר עליהם, ואיך כל אחד תפקד, ואני הקשבתי וחשבתי לעצמי - כמה אני גאה בו ובחבריו על הבגרות שלהם, על הדבקות במטרה ועל המידות המיוחדות שמאפיינות אותם.



כל אחד מהם עשה מה שהיה אמור לעשות: מי שלא היה צריך לירות - לא ירה, מי שהיה צריך ויכול - אכן ירה. כל מי שהיה בקבוצה על תקן חובש, מיד רץ לטפל במי שיכל. הם חזרו לבסיס, התעשתו, והמשיכו במסלול המאתגר, המסלול שמראה לכל אחד מהם האם הם ראויים להיות קצינים בצה"ל.

ואני כעומד מהצד ורואה ומקשיב, יכול לומר לכם בוודאות, שהדבר שמאפיין את כל מאות הצוערים האלו שקיבלו את סיכת הקצונה, אלה המידות הטובות שלהם, מידות שמי שיש לו אותן, הן מעניקות לו סוג של רוגע וחוסן נפשי, סוג של חוזק. הטקס היה מרגש, בסיומו שרו את 'התקווה' שיר שאותי מרגש במיוחד.

בהמשך סיפר לי מתנאל בני היקר, משהו שריגש ושימח אותי עוד יותר מהכול: למחרת הפיגוע, קיבלו עליהם החבר'ה הדתיים שבבה"ד 1 לסיים ש"ס משניות לזכרם של ארבעת הנרצחים. הם חילקו ביניהם את המסכתות, וכל אחד מהחיילים הדתיים לקח עליו מסכת. היו אף כאלה שאינם דתיים שהבינו את חשיבות העניין והצטרפו, ואז בסיום הטקס הרשמי, לאחר שכל המשפחות התפזרו, הם התאספו בבית כנסת של הבסיס, ביחד עם הרב של הבסיס, ושם בטקס פרטי מרגש משלהם, סיימו ש"ס משניות לעילוי נשמת הנרצחים. ניהל את הסיום בחור חרדי, בוגר ישיבת 'דרך חיים', ישיבת ההסדר החרדית הראשונה בגן יבנה, בראשותו של הרב כרמי גרוס. גם הבחור הזה הצליח לסיים את הקורס התובעני.

ואני, כששמעתי את זה, הבנתי שהצלחתי בחינוך של הילד, שהצלחתי להעביר לו את חשיבות לימוד התורה, ואת ההבנה שבלי לימוד תורה, חסר בסיס חשוב לחיים, אולי הבסיס הכי חשוב. עד השבוע, כשראיתי קצין, לא ראיתי בו משהו שמעבר לסתם חייל, חשבתי שחייל שמחליט להישאר עוד בצבא, נהיה קצין מתי שהוא, ורק השבוע הבנתי שגם להיות מועמד לקצונה צריך לעבור מיפוי רציני, שרובם לא מתאימים לזה בכלל, ואחרי שבוחרים את הפוטנציאלים, רק אז מנסים להכשיר אותם, וגם אז לא כל אחד זוכה לסיים - מעיפים שם על דקויות התנהגות שבמקום אחר לא מהוות בעיה בכלל.

בדרך חזור הביתה, חשבתי לעצמי מה היה קורה אם בני היה בוחר במסלול אחר, מסלול של לימוד תורה ונשאר ללמוד בישיבה, דמיינתי את זה ובדמיוני הרגשתי גאווה לא פחות מזו של עכשיו. ולמה אני מציין את זה? כדי להבהיר שאין ולא יהיה דבר חשוב יותר מבחור שכל כולו יושב ולומד תורה, לומד ברצינות, לא מבזבז דקה, לא אחד שסתם מעביר את הזמן.

ואז אמרתי בליבי שאני מצדיע לבן שלי על ההישג, ובאותה הצדעה אני מצדיע לכל בחורי הישיבות המתוקים שתורתם אומנותם, שהם ללא ספק העוגן האמיתי של עם ישראל, ושלא יתפתו חס ושלום לעזוב לרגע את לימוד התורה, כי בלעדיהם אנחנו בסכנה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!