הגיע הזמן שנשתחרר מהסטיגמות • מעורר מחשבה

כשהייתי ילד, הייתי ילד כזה תמים. האמנתי בכל ליבי לכל אדם. האמנתי שכל אדם רוצה להיות טוב, שהרי אין ילד שלא אומר שהוא רוצה להיות צדיק גדול. כאשר גדלתי קצת, לימדו אותי האנשים הגדולים, שהעולם איננו תמים כל כך, ושרוב האנשים הם אנשים רעים. לא ביום אחד הצליחו לשכנע אותי בכך. רציתי בכל מאודי להאמין שאנשים הם כן טובים, אבל האנשים החכמים שבעולם הסבירו לי שאני צעיר מדי ועוד לא מבין, ושהעולם הוא מושחת והאנשים הם רעים עם כוונות זדון. חוץ מאלו שאמרו לי את זה, הם כמובן היו הצדיקים והטובים. כשנהייתי בחור ונכנסתי לישיבה, למדתי, למשל, שרק בחור חסידי מסוג מסוים הוא בחור עם שאיפות טהורות וקדושות. בחור ליטאי למשל, הוא חולם רק על 'פראק' ו'שטעלע' כל היום, ועסוק כל הזמן עם פלפולי שווא בשביל להפוך לראש ישיבה ושירקדו לו 'ימים'. בחור ספרדי, למשל, הוא סתם איזה 'פרענק' . מה הם כבר ה'פרענקים'. כל היום נותנים מכות לאשה, מקללים קללות, לא אוחזים בכלום. בחור מזרחיס'ט, זה טריפה. אין יראת אלוקים במקום הזה. כל הלימוד והמצוות שלהם הולכים ישירות לסטרא אחרא. בחור ברסלב? בחור משוגע. עושה את כל העבירות, ואחרי זה רץ לומר את התיקון הכללי באומן. רוקד ברחובות כמו משוגע וכל היום ב'אורות'. צועק קולות באמצע הלילה, ומחפש רק פריקת עול, ולכן אין לו רבי חי. בחור חב"ד? סתם קל דעת. עומד כל הזמן בתחנה המרכזית עם תפילין ומסתכל על נשים. לא אוחז בללמוד ולכן יוצא להרפתקאות של 'שליחות', כביכול. משוגעים ומשיחיסטים הזויים. גור הם חיות, בעלזא הם גאוותנים, סאטמער הם בהמות, סקווירא הם חשוכים, ומה כבר נשאר. עם חשבון קצר הגעתי לכך שזכיתי להיות מאלף האנשים הנבחרים של העולם. בחשבון נוסף ומהיר הגעתי למסקנה שאני כנראה מהחמישים הראשונים.

בגרתי עוד יותר והתחלתי ללמוד עוד דברים. האדם נפסק כפי מלבושיו וחיצוניותו. בחור עם משקפי פלסטיק ישנים - בחור צדיק. משקפיים חצי מסגרת - עם פזילה לעולם הפתוח. בלי מסגרת, לא אוחז בכלום. עם פלסטיק - מודרני, מקולקל, נותק כבר מהשורש. בחור שלומד 12 שעות ביום, צדיק. לומד 5 שעות, בינוני. לומד רק שעתיים ביום, בחור בטלן ושווה אפס. אם הוא עובד בשוק, זה כבר 'שייגעץ' ומקומו מחוץ למחנה. בחור שמנגן עם כינור, נשמה. עם קלרינט, אולי מוכשר, אבל כבר לא הדמות בישיבה. עם גיטרה, בחור זול ולא שווה. טלית קטן מצמר, בחור צדיק. טלית קטן לבן, בחור מודרני ופשוט. וכן הלאה. כל מיני סטיגמות כאלו שהיו לי כאילו ברורות, בגלל שככה חונכנו וזהו. שנים האמנתי בכל מיני דברים וסטיגמות. עד שהתבגרתי עוד יותר, ומעברים שונים בחיי גרמו לי לחשוב אחרת על אנשים. הבנתי שהמושחתים והמקולקלים הם אלו שלימדו אותי לא להאמין בקדושת האדם וברצונותיו הטובים והכה קדושים. טוב, אולי לא מושחתים, שהרי גם הם רצו בימי ילדותם להיות כה טהורים וקדושים, רק הם גם כן קיבלו הדרכה קלוקלת זו לחיים. אבל החיים והמסעות הארוכים והמטלטלים שלי לימדו אותי בדרך הרבה דברים חדשים. למדתי פתאום שגם בחור ליטאי יכול להיות כזה מתוק ומאיר, מלא חן. שגם בחור ספרדי יכול להיות עדין הנפש, נעים לשיחה ונחמד מאוד עם לב חם ורגיש. שבחור מזרחיסט אינו 'טרייף'. אם כי אני יכול לחלוק עליו על כל מיני דברים, אבל אני גם יכול ללמוד ממנו הרבה. יש שם מלא חיפוש אמת, אהבת הזולת, וביקורת עצמית. בחור ברסלב יכול להיות ממש בחור נשמה, מלא תשוקה והתלהבות, מלא לב ונשמה. בחור חב"ד יכול להיות בחור ממיס לב, מלא אהבה והכלה, מלא תורה ויראת שמים. אבל זה היה לי כל כך קשה לשבור את אלפי הסטיגמות שהיו חרוטים בי כה עמוק בתת המודע. קשה היה, כל כך.

אני חייב לספר לכם חוויה מעניינת שהייתה לי בשבת האחרונה. זה היה לפני כמה ימים. אני מקבל טלפון מבחור מישיבת 'תורת החיים' ביד בנימין, ישיבה גבוהה חרדלי"ת - חסידית. בחור מתוק, שלצורך העניין אקרא לו יונתן. הוא מזדהה ושואל אותי: "אני מדבר עם המשפיע רבי מענדל?" לא הרגשתי נעים לומר 'כן', שאני המשפיע, אבל זה השם היחצנ"י שלי, 'המשפיע המוזיקלי'. אז אמרתי כן. "אוהו וואהו, תדע לך שאני ממש אוהב את המאמרים שלך, ובמיוחד התחברתי לנשמה שלך, כששמעתי שאתה מחובר לתורת 'איז'ביצא' ולמשנת קרליבך. בישיבה שלנו תולים כל שבוע על לוח המודעות את הטור השבועי שלך בבחדרי. יש פה בחורים שממש אוהבים אותך. הם מתים לראות אותך". וואו, התרגשתי. "אז תוכל לבוא לכאן לשבת? אנחנו מאוד נשמח". לא יכולתי לומר לו לא. הוא המיס לי את הלב. אמרתי לו 'אולי, נראה'. יום שישי בשעה ארבע, לקחתי מונית ונסעתי ליד בנימין. הייתי איתם כל השבת. רוב השבת עמדתי בשקט בצד והבטתי בנראה מול עיניי. באתי יותר כחוקר כזה, מהצד. גם בגלל שאני תמיד ביישן עם אנשים שאינני מכיר עוד.

מה שהיה הכי מעניין בישיבה הזאת, שלומדים בה בחורים מכל הסוגים, והיחס ממש שווה לכל אחד. לומדים שם אשכנזים, ספרדים, תימנים, ואפילו, נראה לי, בעלי תשובה. הלימודים הם ממש ברמה גבוהה. אבל היראת שמים ועבודת ה', זה היה ברמה רוחנית מיוחדת ממש. בחור אחד חבוש עם כיפה גדולה עד המצח ופאות ארוכות מסולסלות מאחורי האוזניים, בחור אחר עם כיפה קטנה ושערות ארוכות מתולתלות, ובחור שלישי עם 'גארטל' לבן וכובע דייטשיק'ל פולני כזה, בחור אחד עם משקפי פלסטיק הכי מודרניות ובחור אחר עם חצי מסגרת מהסוג הישן. בחור אחד הוא ממש ברסלב, השני חב"ד, השלישי יותר למדן ליטאי כזה והרביעי לומד מחשבה וקבלה. וכל פעם כשמישהו פוגש חבר הם מתחבקים בחיבוק חם ואוהב. יונתן שהבחין שבקושי אני לוחץ יד אומר לי: "תקשיב, אני חושב שאתם חייבים להיפתח לעניין של 'חיבוקים בקדושה'. כשאני מחבק חבר עם כל הנשמה, אני ממש נכנס איתו לגן עדן. זה הכי קדוש". אמרתי לו: "יונתן המתוק, אתה כל כך צודק, רק אני חסום נפשית, לא מסוגל, מתבייש כזה. אבל הוא חיבק אותי בכזה מין חום ממיס לב. תפילת 'קבלת שבת' הייתה כמובן בנוסח קרליבך, אבל לא רק. הם אוהבים את השירים החסידיים. כמעט אחרי כל מזמור הם התחילו בריקוד, אבל מחזה מיוחד השאיר בי ממש רטט קודש: אחרי 'ה' מלך גאות לבש', לפני 'ברכו'. כל הבחורים והמתפללים, כמאה חבר'ה, נעמדו במעגל אחד גדול, ידיים על הכתפיים של החברים, כולם כמעט עוצמים עיניים, ובריכוז מלא התחילו לשיר, בשקט כזה: "אדרבה, תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברנו". כל השיר כמה פעמים. השיר המוכר של יוסי גרין. עמדתי עם רטט בלב. איזה מחזה קדוש. לו רק היה דבר כזה בישיבות בהם למדנו. אח, הרבה דברים היו נראים אחרת.

סעודת שבת לקח אותי יונתן אל איזה בית של בעל תשובה, עם עוד כמה חברים. שתיתי כמה כוסות יין. הייתי חייב לפתוח את הלב. דיברנו ודיברנו, כבר לא זוכר בדיוק מה. הם שרו לי 'תהום אל תהום', ואני שרתי להם את 'בן אדם, עלה למעלה עלה'. אמרתי להם אז, שביום מן הימים אני רוצה לעשות קליפ קומזיץ בו ישתתפו בחורים חסידיים, ליטאים, ספרדים, חרדלי"ם ודלי"ם. חלום משיחי כזה, למזג בין עולמות. להפגיש בין בני הנוער הכה שונים, אבל כה דומים. מישהו שאל אותי לא מזמן שאלה כנה - אם אני כל כך אוהב את החרדלי"ם אז למה אינני מצהיר ודורש בפירוש, "חבר'ה, בוא נהפוך לחרדלניקי"ם וזהו"? אמרתי לו - "תקשיב. הרב קוק היה לו איזה חזון למזג בין העולם הרוחני לעולם המעשי, בין הדביקות בתורה ומצוות לבין ההתחברות המלאה לעולם המציאותי והמתקדם. זה יצר את המגזר הדתי - לאומי. מגזר, שכמו כל מגזר, יש בו מעלות וגם חסרונות. אחר כך באו המזרחיסטים היותר תורניים וניסו ליצור איזו מיזוג בין החרדי לדתי לאומי, שייקח את הרצינות והמחויבות של החרדים ואת עולם המחשבה והרגש המפותח של הדתי לאומי. משהו יותר מתקדם. זה יצר את החרדל"י. מה שאני מנסה לעשות זה שילוב בין הדברים הטובים של החרדלי"ם לבין הדברים הטובים שיש בציבור שלנו. את מה זה ייצור? לא אוהב לומר את 'הטיפוס המושלם', אבל כן, בהחלט טיפוס יותר שלם. משנת עולם שמחוברת מאוד לחיים ולעולם, פתוחה לקבל דעות שונות, פתוחה לאינדיבידואליות, לתת מקום לכל אחד להיות מה שהוא, בלי לשפוט את הזולת לפי מראהו ומלבושיו, אך כמובן, גם בלי לוותר על קוצו של יוד. האם זה אפשרי? אני סבור שכן, ומסיבה אחת: אותה תורה שציוותה אותנו את כל דיני ה'שולחן ערוך', ציוותה אותנו גם לאהוב את הזולת ולא לשופטו על פי אמות מידה חיצוניות. אותה תורה שציוותה אותנו לקדושה, מחנכת אותנו גם לאהוב את החיים היפים ואת העולם היפה והגדול. והרי כך אמר לו הקב"ה לאדם הראשון: "עולם יפה בראתי לך, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". אז חייב להיות איזו שהיא דרך הממזגת בין שתי הדרכים. לא מתפשרת, אלא מאחדת בין הקצוות.

מה שברור הוא שאנחנו חייבים לפתוח את הלב. הסטיגמות הללו שיצרנו על מגזרים שלמים, זה נורא ואיום. אסור לנו להמשיך ככה לסדר היום. מילא חילוקי דעות, זה דבר רגיל ולגיטימי שהיה בכל הדורות, אבל פירוד הלבבות, ובמיוחד שלפעמים יש ממש שנאה בין אחים, זה נורא ממש. לא רק על מגזרים, אלא גם כל מיני סטיגמות שפנטזנו וקבענו עובדות. אברך שלומד הוא ככה, ואברך שעובד לפרנסתו הוא ככה. כובע כזה הוא ככה, וכובע כזה הוא ככה. האמינו לי, חברים ,שלפעמים בא לי ללכת לבוש עם כובע דייטשיק'ל פולני, כמו שמיילך קאהן בעל ה'יומם' חובש. לצפצף על כולם, וללכת איך שבא לי. אבל אז אני עושה את החשבון: אולי לא יקראו לי 'לקמזץ' בישיבות חסידיות כי זה שונה מהמקובל. בא לי לפעמים ללכת בלי כובע ברחוב, אפילו בלי חליפה, רק סתם עם ציציות יפות כאלו מבחוץ. אבל יחשבו שירדתי מהדרך והתקלקלתי. תחשבו מה זה: השארת כובע וחליפה בבית, ירדת מהדרך. הזוי, לא? סתם אני נזכר עכשיו, כשיצא הקליפ של מיילעך על 'יומם' ועשה רעש גדול וכולם דיברו על כך, עשיתי תחקיר קטן אצל אנשים, מה בדיוק תפס אתכם מכל הקליפ (שדרך אגב מתקדם כל הזמן עם כשש אלף צפיות יותר מהקליפ 'מנחה'. אנחנו מתקדמים ביחד, באהבה ובפרגון). האם זה הלחן, העיבוד או הקליפ, וכולם ענו לי אותו הדבר: זה לאו דווקא הלחן או הקליפ, שכמובן הם מדהימים כשלעצמם, אלא זוהי, בעיקר, הדמות. משהו בדמות שלו מאוד משחרר ומשמח. ניתחתי את הסיבה למה, והגעתי למסקנה פשוטה: הוא אדם שלא דופק חשבון לאף אחד, עושה מה בא לו באמת והולך לבוש איך שבא לו. מה שבעצם רובנו חולמים להיות כך, רק לא מסוגלים. ההערצה הגדולה הזאת היא הערצה לאומץ ולשחרור שלו. כשתשמעו בחורים צורחים 'יו יו יו יומםם', תבינו שהם צועקים דבר אחד: ׳אנו בדיוק רוצים להיות במקום הזה. להיות לבושים כמו מה שבא לנו, להיות משוחררים מכל סטיגמה, להיות בדיוק מה שאנחנו, ולמען ה', להפסיק כבר לחשבן יום ולילה מה יחשבו עלינו ומה יגידו. אנחנו לא שורדים את זה כבר.

הדבר הכי מטופש הוא, שלפעמים אנחנו משתמשים עם מאמרי חז"ל להוכיח את הסטיגמות ההזויות הללו. כמו עם מאמר חז״ל הידוע, שאבותינו יצאו ממצרים בגלל שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם. אז אני שואל אתכם: בשם ה', נראה לכם שאביי ורבא הלכו באמת עם שטריימל או עם הכובע החסידי או הקנייטש? האם המלבושים עצמם לא התחלפו כל מאתיים שנה בערך? ברור שהתחלפו, והם עדיין מתחלפים. כך דרכו של עולם. האם השמות לא השתנו עם הדורות? וודאי שהשתנו. חלק גדול מאוד מהשמות שיש לנו הם המצאות ממאות השנים האחרונות. האם הלשון לא השתנתה? שפת היידיש קיימת בסך הכל כ-900 שנה, והיא בעצם בנויה על השפה הגרמנית עם ניבים משפות אחרות. הספרדים דיברו שפת הלאדינו. כיום מדברים רוב שומרי התורה והמצוות בארץ ישראל עברית, שיסודה בלשון הקודש והרבה מילים נוספו לה בשנים האחרונות. הפירוש הפשוט של מאמר חכמינו ז"ל הוא, שהם לא שינו את שמם בשביל להידמות ולהשתוות לגויים, למצרים. לא חיקו את שמות ומלבושי הגויים. גם היידיש וגם הלאדינו היו שפות ייחודיות ליהודים, בכדי להבדיל אותם מהגויים שסביבם. אך גם השפה, גם השמות, וגם המלבושים, כולם התפתחו והשתנו בכל תקופה מחדש. לא מחמת הרצון להידמות ולהתערב בגויים, אלא כהתפתחות והשתנות טבעית של דורות. אז איך זה שאנחנו פוסקים אנשים לפי אמות המידה הכל כך חיצוניות?

חברים יקרים, בואו ונפתח את הלב. בואו ונאהב את האנשים השונים שאנו פוגשים בדרך. בואו ונמצא את האור שבכל מגזר, בכל עדה ובכל אדם. בואו ונמצא את האור המתוק והקדוש שבוער בנשמת כל אדם באשר הוא. היה זה לפני כשבוע, הסתובבתי באשדוד מאוחר בלילה. עוצר לידי איזה רכב, ואברך חסידי מציץ מהחלון. הוא אומר לי: "תקשיב, אתה עושה דברים יפים עם המוזיקה שלך, אבל אתה מדבר על דברים טובים שיש גם אצל המזרוחניקים, רחמנא ליצלן, תתרחק מהם, זה טריפה, אתה תמים אתה לא יודע מה קורה בעולם". פתאום נזכרתי שאכן כשהייתי ילד, הייתי הילד התמים והטהור הזה, ואז כל כך האמנתי בטוהר הלב של כל אדם. רק איכשהו כל מיני אנשים שיבשו לי את השכל במשך כמעט עשרים שנה. נזכרתי בזה פתאום והתחלתי לצרוח עליו: "שום אדם איננו טרפה! אין דבר כזה. בכל מקום יש אנשים טובים ואנשים פחות טובים. לכל מקום יש את המעלות שלו ואת החסרונות שלו. אם אנחנו נפתח את הלב למצוא את האור ואת המתיקות שבמגזרים האחרים השונים מאתנו, אזי גם הם יפתחו, כמו מעצמם, את הלב אלינו וילמדו מאתנו את הדברים הכל כך יפים שיש לנו. נר אחד קטן של אהבה וקרבה יכול להבעיר עולם שלם של אהבה, חיבוק ורעות. אבל מה כבר יכול להביא לב שמלא עם שנאה לאלו ששונים מאתנו?". וכך אמר פעם ר' שלמהל'ה קרליבך, ואל תתפסו אותי במילה, שאני אומר תורות בשמו: "אם היו לי שתי לבבות, אולי הייתי לוקח לב אחד בשביל לאהוב והלב השני בשביל לשנוא, אבל כיוון שיש לי רק לב אחד, אזי איך אני יכול לשנוא בן אדם? אין לי מקום בלב לשנאה, הוא מלא באהבה".

אז חברים יקרים, אולי באמת בדקה הזאת שאתם מסיימים לקרוא, נסו לדמיין בראש שלכם את האדם שאתם הכי שונאים בלב. אנא, דמיינו איך שאתם פתאום מתמלאים אליו אהבה והכלה כמו שהוא, ושולחים לו מתנה, נר אחד קטן מאיר של אהבה. ללא ספק, פתאום נרגיש הרבה יותר טובים וקדושים. פתאום אנחנו נבין עד כמה פספסנו דברים בחיים, עד כמה יכולנו לאהוב, לחבק ולהבין. בואו חברים ונשנה את העולם, בנר אחד קטן של אהבה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!