הלכתי לחפש את עצמי - תכף אשוב • פרק 9

אף אחד לא הסתכל עליה בהלוויה. אפילו אבא שלה, אבא שתמיד קיבל כל אדם כמו שהוא, לא שפט, הכיל ואהב, הביט בה בעיניים קפואות. נטי ידעה עמוק בלבה בוודאות, שהוא לא מביט בה ככה בגלל הכאב מהאסון הטרי.

ההלוויה היתה קורעת לב. אחיה הקטנים עמדו מעל הקבר ואמרו קדיש. אבא התעלף, נטי לא יכלה לעמוד בזה. היא התחילה לראות עיגולים שחורים וחשה שמשהו בגופה מתרוקן, כאילו מישהו שואב אותה. באותו רגע חלף סרט חייה בראשה במהירות של הוריקן. היא התחילה לנשום בכבדות. כל 7 השנים האחרונות הציפו אותה. כאילו מישהו לקח אותן והחל לדחוס אותן לתוך גופה, איבר איבר. היא התעוררה בבית חולים – מישהו הזמין אמבולנס כנראה. אין לה הסבר אחר.

נטי שיצאה מבית החולים אחרי ההלוויה של אמא, לכיוון בית הוריה לשבת שבעה, לא היתה אותה נטי של 24 שעות קודם. כמו נורת פלורוסנט עקשנית שלקח לה להידלק שנים, ופתאום ברגע נדלקה. פניה כבויות, מבטה בוהה, כולם בטוחים שזה המוות של אמא. בראש של נטי רצים סרטים אחרים. את השהות שלה בבית אבא, מאיר לא יכול היה למנוע כמובן – כולם ישאלו שאלות אם היא לא תשב שם שבעה. את הזמן הזה החליט מאיר לנצל לצאת לנסיעה קצרה לקצה השני של הארץ, לסגור עסקה חשובה שהזדמנה לו.

"כשאחזור – אני חוזר להרוג אותך", איים עליה בכל שיחת טלפון מהרגע שהשאיר אותה לבדה שם, מקווה שהאיומים יחזיקו מעמד ולא יגרמו לה לטעות.

נטי האמינה לו. רק כשישבה שם, לבדה, קלטה פתאום את הזוועה, קלטה איך כל שנה ושנה המצב הלך והחמיר, קלטה את העיניים של הילדים שלה, קלטה את האלימות המילולית שכה התרגלה אליה, עד שמצאה את עצמה יושבת על כרית קשה, בשבעה, ומחכה שמאיר יחזור – להרוג אותה.

***

השעה שתים עשרה ושלושים בלילה. לפני כחצי שעה עזב אחרון המנחמים את הבית. מחר הם קמים מהשבעה, מחר גם מאיר חוזר מהנסיעה שלו. "הם יצטרכו לשבת שבעה פעם נוספת", האמינה נטי וגופה החל לרעוד. אימה הציפה אותה לראשונה בחייה. היא החלה לנוע על מיטתה בחוסר שקט, פולטת קולות לא ברורים. מתכווצת בתוך השמיכה – חיה פצועה בתוך רשת מהודקת.
צללית בפתח החדר – נטי קפצה מהמיטה וכיסתה את פניה בכפות ידיה. זה היה שמואל – אחיה הקטן. קטן? איזה קטן, הוא כבר הספיק להפוך בעצמו לאבא, עוד חוויה שלא ממש זכתה להיות שותפה לה.

אולי בתחילת חיי נישואיה שמואל היה קטן – אבל היום הוא מבין דבר או שניים, וכבר פחות קל לעבוד עליו. הוא הדליק את האור. מבטו הבהיר לה שהוא לא מתכוון לצאת מפה עד שלא יקבל הסברים.

הם ישבו יחד על המיטה, נטי מרוסקת, ממררת בבכי, גופה רועד ומשתולל ללא שליטה.
"את תהיי בסדר", הבטיח לה שמואל אחרי זמן ארוך ששתק. "אף אחד לא יהרוג אותך – בוודאי לא אחרי שהרג אותך כל כך הרבה שנים. את ואני הולכים למצוא עכשיו את הפיתרון, את שומעת נטי? פיתרון למצב שלך".

נטי מצאה את עצמה מתנגדת, מסבירה לשמואל מדוע זה בלתי אפשרי. שטיפת המוח שהיתה נתונה בה כל כך השפיעה, שהיא עמדה ונאמה בפאתוס – מדוע שמואל טועה.

הוא נתן לה לדבר. תוך כדי ניגש למחשב הנייד שהיה מונח דרך קבע בחדרו של אביהם, בו ערך כתבי יד תורניים. חיפוש קצר בגוגל העלה להם פרטים של עמותת בת מלך – סיוע לנשים מוכות דתיות/חרדיות.

השעה 4:50 לפנות בוקר. נטי מתחת לבניין, בעגלה ילדונת קטנה, על ידיה בת נוספת, ושמואל אוחז בידיו את בני שכבר לא היה כל כך קל.

הבגדים שעל גופם – כך הם עלו למונית, שהובילה אותם אל המעון, שכתובתו חסויה.
"אבל מה יהיה כשמאיר יחזור" – לא הפסיקה נטי לשאול בהיסטריה מטורפת.
"זו לא הדאגה שלך יותר – תשאירי אותה לנו, בבקשה", חייכו אליה מנהלות המעון שחיכו לה
בפתח השער.

נטי פסעה פנימה – בלי מושג קלוש מה הולך להשתנות בחייה.

בשבוע הבא פרק אחרון!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!