ברוכים הבאים מחוץ למטריקס: נוני, פישמן, ביבי והבנקאים

1. ימין, שמאל, מרכז, מגזר פרטי, מגזר ציבורי, קואליציה ואופוזיציה. אל תטעו: לאף גורם מרכזי במשק ובפוליטיקה הישראלית אין עניין להשאיר את פרשת נוניגייט או ביביגייט על סדר היום, לחזור ולהסביר לציבור את המשמעות הציבורית, הפלילית, הפוליטית והכלכלית של המשא ומתן בין ראש הממשלה לבין בעל השליטה והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. מבחינת כל מוקדי הכוח במדינה ככל שהעניין ייעלם, יתפוגג וייקבר באירועים ביטחוניים, פוליטיים, כלכליים או בינלאומיים - עדיף.

בסרט "המטריקס" מציגות התסריטאיות, האחיות וואשבסקי, את הרעיון שהאנושות חיה בתוך עולם וירטואלי, וכולנו שקועים בתוך מציאות מדומה. בסרט הראשון בטרילוגיה חולף הגיבור ליד חתול שחור, שמרצד פעמיים, והוא בטוח שחווה דז'ה־וו. חבריו מסבירים לו שזה "באג", תקלה במטריקס. לרגע יש בקיע, חרך, צוהר, במכונה המייצרת את תמונת המציאות סביבו.

תמלילי השיחות בין מוזס לנתניהו הם באג, תקלה הפותחת למיליוני ישראלים ולכל מי שמתעניין בפוליטיקה, בכלכלה ובדמוקרטיה הישראלית הצצה אל מחוץ למטריקס שבו אנחנו חיים.

לפתע מתברר למיליוני ישראלים שמאבק האיתנים האדיר, שלכאורה מתרחש בישראל בין הימין לשמאל, האופוזיציה לקואליציה, נתניהו להרצוג, בנט ללפיד, העבודה לליכוד, הוא בחלקו הצגה שמשרתת שתי קבוצות כוח אדירות, שלא לומר כנופיות, הנאבקות על השליטה, המשאבים, היוקרה והמעמד החברתי במדינה.

מוזס, שמזה כ-20 שנה, בהפסקות, באמצעות עיתוניו ("ידיעות אחרונות", "כלכליסט") ואתרי האינטרנט שלו (בעיקר ynet) שמתווכים למיליוני ישראלים את תמונת המציאות, מבקר בחריפות את נתניהו ומקדם את רוב יריביו ואויביו, לכאורה ממניעים אידיאולוגיים או עיתונאיים, מציע לראש הממשלה בחשאי, באזור הסמוי שמחוץ למטריקס, עסקה ברורה: תן לי הגנה מתחרות עסקית ששווה לי מאות מיליוני שקלים - ובתמורה אעשה הכל כדי לצייר תמונת מציאות חדשה לציבור.

שיחות מוזס-נתניהו הן אגרוף בבטנו של הממסד הפוליטי, המפלגתי והכלכלי. סדר היום "האידיאולוגי" של ימין, שמאל, שטחים, שלום, חילוניות ודת משרת את רוב האנשים בעמדות הכוח והכסף בפוליטיקה ובצמרת עולם הכסף. כל שחיתות, כל קומבינה, כל בזבוז כספים, כל מינוי רקוב, הם חלק מהמשחק הפוליטי, ומתקבלים באדישות או בטבעיות, כי הכל נעשה למען מטרה נעלה - לקדם מדיניות ימנית, שמאלנית, ליברלית, שמרנית, לאומית או לאומנית.

התגובה הראשונה של משלמי המסים שמביטים בתמלילי השיחות בין שני הבוסים היא "מוכרים אותנו" - נתניהו מוכר לגורם עסקי חוקים, תקנות ורגולציות שעוקפים את המוסדות הדמוקרטיים, ומוזס מציע למכור את תמונת המציאות שעורכיו יציירו למיליוני קוראים תמורת כסף גדול.

אבל המגעים לעסקה בין מוזס לנתניהו הם הרבה יותר מ"למכור אותנו": הם צריכים לעורר אי־נוחות ובעיקר תהייה גדולה הרבה יותר בקרב מיליוני ישראלים, שמאלנים וימנים ואנשי מרכז, אם הם משמשים רוב הזמן "אידיוטים שימושיים". האם פוליטיקאים, עיתונאים בכירים ואנשי עסקים משתמשים בזהות הפוליטית, התרבותית והעדתית של כל אחד מאתנו כדי להגיע לשלטון, לחלק את משאבי המדינה למקורביהם, להתעשר, לצבור כוח? האם ייתכן שמיליוני ישראלים, מהימין, מהשמאל ומהמרכז, לא מבינים כי בין האליטות והנציגים שאמורים לייצג אותם רב המשותף על המפריד? מחוץ למטריקס הם מוכנים למכור כמעט כל רעיון, תפישה ומדיניות כדי להישאר בשלטון או להתקדם בדרך לשלטון, כדי לחלק את הנכסים הציבוריים למקורביהם.

2. נתניהו עלה השבוע לדוכן הנואמים בכנסת, והסביר לציבור שהוא אינו ראש הממשלה הראשון המקיים שיחות עם מו"לים ועורכים, ושלא צריך לחקור אף אדם על יחסים בין תקשורת לפוליטיקה. תומכי נתניהו, ברפלקס פבלובי, קיבלו מיד את דבריו. גם מתנגדי נתניהו, שזוכים לפינוקים ותמיכה או כמהים לכאלה מכיוונם של "ידיעות" ו-ynet, אימצו בשמחה את הנרטיב הזה, חלקם עוד לפני שנתניהו שיווק אותו בכנסת.

מדובר בשקר, כמובן. והדרך הפשוטה להסביר זאת היא להביא את הציטוט הבא מפיו של אדם המנוסה מאוד בעניינים כאלה. בדיוק לפני שנתיים הוא העניק לעיתון זה ראיון ארוך ומקיף בנושא הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיות בעולם המערבי: "קפיטליזם המקורבים" - כיצד גורמים עסקים בכלכלת שוק משתלטים על החוקים והרגולציות כדי להיטיב עם עצמם על חשבון הציבור הרחב והמפוזר.

וכך אמר לנו אותו מומחה: "מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים - דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו".

דברים כדרבנות. אותו מומחה מסביר לנו שקפיטליזם של מקורבים לא יתפתח רק כתוצאה מחיבור בין חברות הענק וקבוצות האינטרס לבין הפוליטיקאים, אלא שבדרך כלל יש גורם שלישי, מסוכן במיוחד, שמתווך בעסקות המושחתות בין ההון והשלטון לעיתונות. הוא גם מוסיף שקפיטליזם מקורבים חונק תחרות ומשתק את החלקים החלשים ביותר בחברה.

מיהו הדובר? כמובן, ראש הממשלה בנימין נתניהו. בגרסה האינטרנטית של טור זה תמצאו את הלינק לראיון מצולם שערכתי אתו במארס 2014 בוושינגטון בנושא התפתחות קפיטליזם מקורבים בישראל.

לא פחות מטריד מהשינוי החד בגרסת נתניהו לגבי האופי הציבורי, הנורמטיבי והדמוקרטי של עסקות בין השלטון לבין הכסף והעיתונות, הוא הנרטיב שמתחילים לבנות כאן חלק מהעיתונאים. אלה הסבירו לנו בשבועיים האחרונים ש"כך עושות כולן", או שעיתון הוא עסק, ולכן אך טבעי שכדי לשרוד או להתקדם כלכלית, הוא יעשה עסקות עם ראש הממשלה, למשל כדי להגביל את התחרות.

את העיתונאים האלה יש להחזיר לשיעור אזרחות, משום שסביר להניח שרובם לא למדו עיתונות בשום צורה פורמלית או אקדמית. עיתון אינו עסק רגיל אלא גם מוסד דמוקרטי, גוף ציבורי. בפרשנויות מסוימות אפשר לראות בעיתונאים משרתי ציבור, מהטעם הפשוט שיש בידיהם כוח אדיר להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל תמונת המציאות שרואה הציבור.

לעיתונאים, בדיוק כמו לרופאים, עורכי דין, אדריכלים ומהנדסים, יש מחויבות לא רק לעשות כסף ולמכור עיתונים אלא מחויבות מקצועית, אתית וערכית. אם עיתון הוא רק עסק, אין בו באמת צורך, וממילא לא צריך לתת לעיתונאים את כל ההגנות שהחוק מעמיד להם.

העיתונאים שמנסים לגמד את פרשת נוניגייט, להתעלם ממנה או להגיד ש"אלה החיים", מנסרים את הענף שעליו יושבת העיתונות ומסייעים לגורמי הכוח בחברה הישראלית לעשות דה־לגיטימציה למוסד הדמוקרטי הזה. אנשי הכסף והכוח בשלטון מחככים ידיהם בשביעות רצון כאשר הם רואים אפשרות שהתוצאה מפרשת נוניגייט תהיה אובדן מוחלט של אמון הציבור בעיתונות ובעיקר בצורך בעיתונות חופשית ועצמאית בחברה הדמוקרטית.

לפני יותר מ-100 שנה אמר ג'וזף פוליצר: "יש רק דרך אחת להעמיד את הדמוקרטיה על רגליה מבחינת היחיד, החברה, המדינה, ההתנהלות שלה, וזה לשמור את הציבור מיודע לגבי מה שקורה. אין פשע, אין טריק, אין התחמקות, אין הונאה, שלא מתקיימים בזכות סודיות. הוציאו את הדברים האלה החוצה, תארו אותם, תקפו אותם, הגחיכו אותם בעיתונות, ובמוקדם או במאוחר דעת הקהל הציבורית תיפטר מהם".

כל המשפטים הגבוהים והיפים האלה נראים מגוחכים ברגע שהעיתונות נהפכת לשחקנית המכפיפה עצמה לאינטרסים של בעלי עוצמה כלכלית ושלטונית. פרשת נוניגייט יכולה להוביל לשתי תוצאות: תחילת תהליך ניקוי אורוות ושינוי נורמות בעיתונות הישראלית ומכאן גם בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית - או ריסוק סופי של מעמד העיתונות בחברה הישראלית, כלומר חיזוק מעמדם של בעלי העוצמה הכלכלית והשלטונית.

16 שנה של אגדות פישמן

פעמיים ריצד החודש החתול השחור מהמטריקס בתמונת המציאות של הישראלים. הפעם הראשונה היתה כאשר הם נחשפו לתמלילי שיחות המשא ומתן בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס; והפעם השנייה, כאשר המנהל המיוחד של נכסיו של אליעזר פישמן, עו"ד יוסי בנקל, הודיע לבית המשפט כי פישמן מצוי כנראה בפשיטת רגל מזה כעשור ונערך לפשיטת רגל אפשרית מזה 16 שנה.

למי שהצטרף לסרט הכלכלי רק בשנים האחרונות ולא עוקב מקרוב אחרי ההתפתחויות: מזה כ-20 שנה נחשב פישמן, לצד נוחי דנקנר, למלך המגזר העסקי וכפרשן-על לענייני כספים ומדיניות כלכלית. כל העיתונות, ובראשם עיתונאיו, מצדיעים לו שנים. מדי שנה היה נערך טקס המלוכה שלו בוועידה של העיתון בשליטתו, שבו כל ראשי המשק, הבנקאים והפוליטיקאים היו מגיעים לחלות את פניו. עכשיו יש באג במטריקס ומתגלה לנו מציאות אחרת: מדובר בפושט רגל או במינימום, לטענת המנהל, באחד שנערך לפשיטת רגל. פישמן הוא פיקציה. כל נכסיו ועסקיו שייכים כבר שנים לאזרחי ישראל - למשקיעים ולמשלמי המסים. המטוס הפרטי, משכורות העתק, החברות, עורכי הדין, העיתונאים - כולם עובדים עבור פועלומי. רק ב-2017 נמסרת על כך הודעה לציבור.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!