בעיצומה של השבת: אבא הפך את הבית לזירת טרור • טור

מושבה צפונית קטנה ורגועה. קול ציוץ הציפורים נשמע שם בשעות היפות של היממה. מושבה קטנה וחמימה, כולם מכירים את כולם, ילדים גדלים בצל השלווה והיופי, פיסת גן עדן קטנה בארץ ישראל. פיסת גן עדן שהפכה לגהינם זמני, בן רגע הופרה השלווה הפסטורלית האופיינית למקום, ובדיוק בשבת. שבת שהתחילה כמו בכל בית שומר מצוות, עם קבלת מלאכים וקידוש.

בן רגע הצטרפו שתי משפחות למשפחות השכול. שכול מהסוג המפחיד ביותר שקיים עלי אדמות. שכול שאין לב מסוגל להכיל ואין שכל מסוגל להבין.

לא טרוריסט פלסטיני, לא תאונת דרכים, לא ניתוח שנכשל וגם לא מחלה קשה. רצח בידיו של האדם הקרוב אליהם ביותר, חלק מבשרו ודמו – שוב אב רצח שני ילדיו, ויחד עמם, הצדיקים, גם את אשתו – אמם, וכן את בן השכנים ששהה אצלם יחד עם אחיו הגדול, שהצליח להימלט פצוע "בלבד".
בצאת השבת רצו השמועות, תמונות הזוועה, דיווחי הדרמה והטרגדיה. קשה שלא לעצור רגע את מרוץ הערב הקבוע ולהרהר במקרה המזוויע הזה. לא שהמוות של אם ושני ילדיה בידי הבעל – האב, הגיוניים, מתקבלים על איזו שהיא דעת, אך קשה שלא להיכנס רגע בראש לבית משפחת השכנים, להם נרצח ילד כבן 11 שנים. בסך הכל ילד שהלך לאכול סעודת שבת בבית השכנים. הוא לא היה בכביש, גם לא ליד חלון גבוה. הוא נרצח במקום הכי מוגן, לכאורה.

זוג הורים שולחים את הילד בשבת לשכנים, במושבה קטנה ורגועה, כמה מאיתנו שולחים את הילדים לשכנים או לחברים בשבת? כמה מאיתנו מארחים את השכנים והחברים בשבת? מן הסתם רובנו.
הם היו הורים שנתנו לילד אישור להיכנס אל בית השכנים – ולא ידעו כי לעולם לא יחזור הביתה. אולי אמא אפילו הספיקה לומר לו שהוא יכול לשחק אצלם עד סעודה שלישית, אולי אבא אמר לו שעדיף שיחזור לפני מנחה כדי שילכו להתפלל יחד ואולי בכלל היה אמור ללכת עם השכן – שרצח אותו, להתפלל בבית הכנסת, שם יפגוש את אבא.

יחד עם בן השכנים, הטרגדיה פוגשת את בני המשפחה של אישה צעירה בת 23 ושני ילדיה הרכים שלא טעמו טעם חטא. אותו בית בו הם קיבלו מיטה חמה לישון, חיבוק חם ואוהב של אב ואם, מקלחת חמה ותרופה כשהיתה להם דלקת באוזן. בית בו חייכו, צחקו, למדו ללכת ולדבר. בית ממנו לא יצאו לשום באותו יום. היציאה היחידה והאחרונה שלהם, יחד עם אמא, לא תהיה לגינה, או לטיול, היא תהיה לבית עלמין, שם כל אחד מהם ייטמן בקבר ריק וחשוך, לבד, במזג אוויר מקפיא. בן רגע, כל החום והאור שהיו בחייהם – הופכים למוות אכזרי, שמשאיר אחריו חושך וכפור אימים. הבית שלהם כאמור, הפך על ידי אבא לזירת טרור, פיגוע לכל דבר. אני מתאמצת לא לדמיין, לא לחשוב, לא להשוות את השבת הזו לשבת שהיתה אצלנו. צהריים, המולת ילדים משתובבים, חיוכים, לימוד עם אבא, סיפור לקטנה, משחקי חברה, אוכל טעים, שירי שבת. אפילו מריבות שהתרחשו מדי פעם בין הגדולים יותר – נראות לי עכשיו כמו הדבר המושלם בעולם. לא מנסה לדמיין את הרגע שבו ביצע אבא טבח בבני משפחתו. לא רוצה לדמיין שהוא התקרב אל הילד שלו, שהביט בו בעיניים מבועתות, אולי הספיק לקרוא לו "אבא", רגע לפני שנטל את חייו באכזריות.

קשה לקרוא את הספקולציות, את הניתוחים של "מביני הדבר", את הפרשנויות של אלו שמביאים פרטים, ה' יודע מאיפה. וכשיוצא צו איסור פרסום על פרטי החקירה, אני מוצאת את עצמי קצת נושמת לרווחה. כי באמת, כשמביטים בעין בשר ודם על הטרגדיה הזו, אין הסבר, אין הבנה, אין שום רגש מלבד כאב חד ועמוק. בתרגום לשפה קרה ורשמית: צו איסור פרסום. יעזור מאוד לבני המשפחות שנמצאות עכשיו עמוק בתוך היגון הטרי שלהם, שנדבר כמה שפחות, שהמצאות וניחושים על מצבם, מצבו, מצבה, וכו', לא יהיו חלק מהשיח מעל פני השטח – חסר להם כאב עכשיו?

אולי צו איסור הפרסום הזה יסייע מעט לכבד את זכר הקדושים והטהורים שנרצחו בביתם בעיצומו של יום השבת, והלוואי שלא נדע עוד צער. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!