האם בשלה העת לראש ממשלה דתי ראשון בישראל?

בערב שבת קודש ויחי הורגשה תכונה עזה במרכזי מפלגות הימין בישראל: קרוב לשבעים שנה מאז הקמת המדינה, ואחרי לא מעט שמות ומפלגות שניסו ונכשלו, הצביע סקר אחד על היסטוריה אפשרית שעלולה לחולל עזיבתו של נתניהו: בפעם הראשונה, ראש ממשלה דתי חובש כיפה במדינת ישראל.

על פי סקר עומק שפרסם "מעריב" בקרב מצביעי הימין, שהוא מחנה המצביעים הגדול והיציב בקרב המצביעים היהודים, נמצא כי המתמודד היחיד שיכול לנצח את יאיר לפיד במרוץ לראשות הממשלה אחרי עידן נתניהו הוא שר החינוך נפתלי בנט, לו היה מתמודד בראשות הליכוד. זה מפתיע, תקדימי ומעורר שאלות, אך זו אופציה אמיתית ואפשרית, שמציתה את הדמיון בקרב הימין הישראלי ולא פחות מכך בין אנשי הציונות הדתית, שכבר כמעט והתאכזבו מיו"ר הבית היהודי הצעיר והנמרץ. יש בכך בשורה של ממש אפילו בשביל המפלגות החרדיות והציבור התורתי, שאחרי שנים ארוכות של יריבויות על השבת והחינוך, ימצא שותף קרוב לליבו בלשכת ראש הממשלה - קרוב עוד יותר ממה שהיה נתניהו, השותף הטוב ביותר שקם למגזר החרדי אי פעם.

כדי לבדוק האם זה אפשרי, איך זה בכלל יכול להתרחש ומה הסיכונים, צריך לחפור לא מעט בבורסת השמות של הטוענים לכתר אחרי ראש הממשלה המכהן, סדר היום שהם מנהלים והתדמית שלהם בקרב הציבור הרחב - ובקרב הימין. האופציה הזו נלחשת בסביבתו ולא מהיום, וההזדמנות שפתאום נקרתה לדרכו עם החרפת האישומים הפליליים נגד ראש הממשלה, כלל לא מפתיעה אותו, כך זה נשמע בתדריכים שהוא עורך שוב ושוב במשרדו לעיתונאים הישראלים בשבועות האחרונים. זה הגיוני: כל עוד ראש הממשלה נתניהו היה בסביבה, נראה לכולם ששלטונו יימשך נצח. רק מי שהעז לצאת נגדו בקולי קולות נספר כמתחרה, ומיד נפסל. במשך שנים ארוכות אף אחד לא איים על מעמדו של ביבי, באופן כללי ובימין בפרט. "כשנתניהו לא יהיה בסביבה" אומר לי גורם המעורה בנעשה בצמרת הבית היהודי, "המשחק נפתח מחדש והחוקים משתנים לגמרי. להבדיל מהמצב כעת, אף אחד לא ישווה את המועמדים לנתניהו, כי נתניהו כבר לא יהיה פה. כל השאלה תהיה מי מבין שאר המועמדים הוא הכי ראוי, ובשאלה הזו נפתלי לוקח בהליכה".

טוב, זו כמובן הגזמה. ניצחון בהליכה לא יהיה פה. ואפילו לא בריצה קלה. כדי להכריע את השאר - ויהיו אלה לפיד או סער, ארדן או יעלון, ואפילו ליברמן, בנט יצטרך להשקיע לא מעט. אולי הוא אפילו ייכשל: בעיקר בגלל זהותה של "הבית היהודי" הסקטוריאלית שהוא סוחב כחטוטרת על גבו, תדמיתו הימנית "מדי", חוסר הניסיון ואפילו הכיפה, שעדיין מעוררת לא מעט הסתייגויות בקרב שכבות רחבות בחברה בישראל. אך מי שמבטל את המשמעות של הסקר הזה חוטא באדישות ובשאננות: אין ספק כי בנקודת הזמן הנוכחית, נפתלי בנט הוא הפופולרי ביותר מבין מנהיגי הימין, ויורש משמעותי ורציני לראש הממשלה בנימין נתניהו.

חינוך? לא מעניין. דברו איתו על החמאס
השאלה הראשונה היא כמובן האם נתניהו בכלל בדרך הביתה? כותב השורות לא רוצה לחטוא במשאלת לב. כן, נתניהו הולך ומאבד את זה, ככל מנהיג שנותר כל כך הרבה זמן בשלטון. מימין ומשמאל הוא מכותר ומותקף, בלא מעט צדק, וכפי שהוא עצמו טען בשלהי כהונתו של קודמו אולמרט: ראש ממשלה לא יכול לכהן ולקבל החלטות כאשר חרב החקירות הפליליות מונפת על ראשו. זה לא מקצועי, לא יעיל, פוגע בחוק ובתפקיד ופשוט צריך להיגמר, כך או אחרת. עם כל הקושי הרב להיפרד מנתניהו, שריד אחרון (לצד דרעי) לדור הקודם והשלישי של הפוליטיקאים הישראלים, נראה כי הגיעה העת. גם אם יאריך את ייסורי יורשיו, לא לנצח נתניהו. זה ברור לכולם. גלי הזיעה שעל מצחו בשבועיים האחרונים מראים כי אפילו הוא מתחיל להבין את זה, ככל שנוקפות ומעמיקות החקירות.

השאלה השנייה, והחשובה, היא מי הוא נפתלי בנט המתמודד על ניהול המדינה כולה? מה שטוב לראש מפלגה דתית עם בסיס מצביעים משופם, עטוי קלוריות ועסקני עד אימה, לא בהכרח יעבוד לראש ממשלה שבדרך. לצורך כך מחזק בנט כבר מאז תחילת הקדנציה את תדמית הביטחוניסט. זה החל מיד בסיום הבחירות: בנט דרש מנתניהו את תיק הביטחון, ואיים במשבר. זה לא קרה אמנם, אבל בנט המתין. המשבר הבא היה עם כניסת ליברמן לממשלה, בנט ניהל משבר סביב דרישתו לשליש צבאי לכל חבר קבינט, שגם לא עלתה בידו, אך שידרה שוב את המסר: המשרד אותו אני מחזיק, החינוך, מעניין אותי הרבה הרבה פחות מאשר סוגיות הביטחון, שבהם יש לי מה לומר תמיד. מעולם לא היה שר חינוך בישראל שייצר כל כך הרבה כותרות "ביטחוניות" ומדיניות: הצפת איום המנהרות (עוד מאז היה שר הכלכלה), מתקפה עזה על נתניהו לאורך כל ימי אינתיפאדת הסכינים, הסברה ישראלית בתקשורת זרה ובאנגלית מעולה, משבר אלאור אזריה, חוק ההסדרה ועמונה וכמובן דרישת סיפוח יהודה ושומרון אותה הוא היחיד שמביע בפה מלא. חינוך אמרתם? למעט רפורמת חמש היחידות במתמטיקה, שרשמה יותר פרסומות מאשר נוסחאות בפועל, עושה רושם שהמשרד פחות מעסיק את השר העומד בראשו.

לבנט יש גם תדמית ביטחונית, עקב שירותו הרחוק בסיירת מטכ"ל, בה שירתו אף נתניהו וברק. בעבר סערו הכתבים הצבאיים סביב שמועות על תפקודו הלקוי במלחמת לבנון השנייה, שהוא התאמץ באופן אישי להפריך. בימין, צריך לומר ביושר, קל ליצור תדמית ביטחונית. הסיבה היא, כפי שאומרים בצה"ל, חסרון בכוח אדם: רוב מוחלט של ראשי מערכות הביטחון מגיעים לקריירה פוליטית במחנה השמאל והמרכז. למרות השקר של המרכז הישראלי, שטוען שהסיבה לכך היא "הפקחות" הנדירה בה ניחנו מנהיגי הצבא, זה נגרם אך ורק בגלל הקליקה המובנית לתוך המערכות הללו ותרבות ה"שמור לי ואשמור לך", שחסמה מראש מי שלא שייך לאליטה השמאלית מלהתקדם בצבא. שמות בודדים שברו את המיתוס הזה: אריק שרון, ראש הממשלה היחיד מהימין שהחזיק בעבר ביטחוני משמעותי (ולא צמח בימין), גנדי, רפול, איציק מרדכי ובוגי יעלון. בתוך הצחיחות הזו, קל לבנט לבנות תדמית ביטחונית. אחרי שאת יעלון הוא כיסח בקרב מצביעי הימין יחד עם ליברמן בפרשת אזריה, הדרך אצה לו. בפוליטיקה, כל שחשוב היא התדמית.

החמור של המשיח, וכורש שמפציע באופק
השמות שעולים מול בנט, במחנה הימין, מחווירים בעליבותם: גלעד ארדן, ישראל כץ ויעלון רק מעידים על דלותה של הליכוד לאחר שנות נתניהו הארוכות, כחלון צריך זמן פציעות ארוך אחרי הטראומה במשרד האוצר - וכלל לא נראה שהוא חומד את התפקיד. ליברמן מתחזק לאחר המכה הקשה אותה ספג בבחירות, אך סובל מתזזיתיות אידיאולוגית - אף אחד לא ממש סגור מה דעתו, למרות שהוא מביע אותה בנחרצות תמיד. שמו של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, אמנם מלהיב את עסקני מרכז המפלגה שמחכים ליום בו ירכוש אותם בכספו, אך חוסר ניסיונו הבולט ליד שולחן הממשלה ובמקום בו ההחלטות מתקבלות, יעמוד לו לרועץ אם יגיע ליום הבוחר. בנט, עם התדמית נפתלי האיילה השלוחה, הרעבה והחרוצה, בטוח בעצמו שהוא גובר על כל אלה כמועמד מוביל מול לפיד, וכפי שלמדנו בבחירות האחרונות, בכוחו של הימין לבדו להמליך ראש ממשלה בישראל.

אז איפה הבעיות? ובכן, לא חסר. הבעיה המרכזית היא המפלגה, או אם תרצו החמור עליו ירכב המשיח. גם נתניהו לא היה זוכה בראשות הממשלה כיו"ר הבית היהודי של אריאל וסמוטריץ', וכל שכן בנט. מישהו חייב לפטור אותו מהצורך לתאם מהלכים עם דרוקמן ומועצת יש"ע, לבדוק את הסקרים מול מרזל ואלי ישי ולשלוח פרחים לזבולון אורלב. זה לא כזה קל. ראשות הליכוד חסומה לו, ואף מפלגת ימין ומרכז אחרת לא ששה לקבל אותו לשורותיה.

הבעיה השנייה היא הקמפיין. לא כל הנוצץ בימי שגרה, הופך לזהב בתקופת בחירות. לשתי שאלות יצטרך בנט הביטחוניסט להשיב: מה הוא היה עושה אחרת מנתניהו בגזרה הביטחונית? ומה לדעתו נכון לישראל לשלם בתמורה לסיפוח השטחים אותו הוא מציע? אם השאלה הראשונה קשה, בעיקר בגלל שהוא היה חבר עם נתניהו בכל יום מימי הממשלה, ובדרך כלל מילא את פיו מים, השאלה השנייה יכולה להיות מכת מחץ: גם אם חלק הארי של היהודים אזרחי ישראל אינו מאמין כי הסכם שלום עם הפלסטינים הוא אפשרי כיום, רובו המוחלט - בכל הסקרים ומערכות הבחירות - מעוניין בשתי מדינות לשני עמים כפתרון סופי, ולא מוכן כלל לתשלום דמים עבור עוד שטחים וגבעות. מן הסתם יושבים כעת נערי בנט לנסח תשובות לשאלות הללו, שיישאלו שוב ושוב. אך ייתכן והפתרון של המתמודד עם הכיפה נמצא דווקא הרחק הרחק מעבר לים.

ארבעים ושמונה שנים לאחר חורבן הבית הראשון נשא כורש, מלך וצאצא לשושלות מלכי פרס ומדי, את "הצהרת כורש" שבה התיר ליהודים לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש מחדש. ההצהרה זו הפיחה רוח בקרב גולי יהודה, שעדיין היו אבלים ודואבים על חורבן ירושלים והגלות המרה, והתקשו להאמין לחסד שנוטה לעברם המלך הפרסי, זאת לאחר מלכים ושליטים מתעמרים שהתחלפו בזה אחר זה. כורש, הזכור לטוב, לא עשה זאת רק ממניעי חסד: הוא זקוק היה ליהודה כבת ברית, חפץ לחזק את גבול הממלכה מול מצרים וקיווה לתשלום מיסים, אך עד היום נישא שמו לברכה ולכבוד בפי כותבי רשומותיו של העם היהודי.

לא מעט מאותם דורשי רשומות נושאים מבט חולמני לעברו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהושבע לפני כשבוע, ורואים בהצהרותיו את דמותו של כורש. השגרירות בדרך לירושלים, הצוות שמינה יהודי ודתי ואפילו חרדי מתמיד (זאת לאחר קמפיין שהיה נגוע באנטישמיות רבה מצידו, כזכור), ההתנחלויות הזוכות לחיבוק חם והטרור העולמי אותו סימן בנאומו. מידותיו והליכותיו הנתעבות, כמו גם משמעות בחירתו לגורלה של ארה"ב, חשובות בישראל הרבה פחות. אחות לנו בבית המלך, ומי יודע, אולי אף נזכה לבניין בית המקדש השלישי בפיקוחו של הנשיא, במהרה בימינו אמן.

מי שרואה כל זאת ועיניו כלות. הוא כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו. אף פעם לא נהנה ביבי, חסידה הצרוף של האמריקאיות הרפובליקנית, מנשיא כלבבו: בכהונה הראשונה הוא עוד הסתדר עם קלינטון הדמוקרטי והדרומי, אך חודשיים בטרם נבחר לראשות ממשלתו השניה, הושבע ברק אובמה, שלא הפסיק להאכיל אותו מרורים. במערכת הבחירות במהלך כהונתו אף ניסה להתערב בפועל כדי להפיל את אובמה ונכשל, מה שלא הוסיף אווירה טובה בין השניים. עד שמשאת שאיפותיו עלתה בידו ולבית הלבן נכנס נשיא שרואה איתו את הדברים עין בעין, נתניהו רואה מול עיניו את סוף דרכו הפוליטית. הארץ המובטחת מתקרבת, ושוב מרחיקים אותה חדרי החקירות בלהב 433.
זה טראגי, אבל אולי זו ההזדמנות של בנט. אחרי שימצא את הפוזיציה הפוליטית שתאפשר לו לרוץ עצמאית אחרי שנתניהו ילך, יוכל שר החינוך לעצב עולם חדש ומופלא, כשהוא מתנער מהעבר יחד עם הנשיא הקודם וראש הממשלה הישראלי הזקן שמאחוריו. ימים חדשים באים לישראל, ובנט הוא הבשורה אליה הימין ערג כל כך.

כך או כך, אין סיבה שהחרדים לא ייהנו מריצתו הצפויה של בנט לכס ראש הממשלה. כבר עכשיו הוא מהלך על ביצים במשרד החינוך, משתדל לשתף פעולה ככל הניתן עם ליצמן בערד, עם פרוש בחינוך ועם דרעי מול נתניהו. כל מה שצריך. החרדים מצדם מעניקים לו את הכבוד אליו הוא משתוקק ואת הסליחה והכפרה על הברית הזכורה לרע עם לפיד. בסתר, אין פוליטיקאי חרדי שלא מחכה ליום בו המגזר הדתי יכבוש את ראשות הממשלה.

הכתבה במלואה פורסמה במגזין סוף השבוע של "בקהילה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!