היהדות צריכה לנצל את ה'ניו אייג' לטובתה

מרותק הייתי שקוע בספר שהיה פתוח מולי. לא זוכר שמו של הספר. סיפורו של בעל תשובה שעשה מסע רוחני רב טלטלות ורב שנים, בו הוא אף עשה כברת דרך ארוכה בהודו ובמזרח הרחוק. סיפור מטלטל ורב אתגר. תמיד אהבתי ספרים שהיה בהם מן ה'מסע'. הם נתנו לי את האווירה של החופש, החירות. הטעימו לי מהיופי האינסופי של העולם היפה והגדול. בדמיוני הייתי רואה את המרחבים, את השדות המוריקים, את הציפורים היפות ואת בני האדם. כמה גדול ויפה הוא העולם. כמה קרובים ללב הם בני האדם. לפני שבוע נסעתי לאיזה מושב בצפון, ובדרך הייתה לי השראה. נוסעים, נוסעים, פוגשים את העולם הגדול, את הדומם הצומח והחי, את בני האדם, ואז פתאום כתבתי פוסט כזה, סוג של שיר: "אלוקים גדול שלי, אני נוסע ממקום למקום, פוגש כל יום עוד ועוד בני אדם, וליבי רוחש אהבה. החלום הגדול שלי הוא להכיר כל ילד וכל אדם בעולם. אני רוצה לאהוב, לחבק, להיות קרוב. אבא מתוק". אלה מילים. אולי ביום אחד אלחין על כך שיר. לפעמים, דווקא קריאת הסיפור, היא זו שמנתקת אותנו מההרגל לראות את העולם במבט המצומצם הרגיל שלנו. מרחיב את דעתנו לראות את הכל חופשי ואמיתי יותר. טוב, אז הייתי באמצע לקרוא את סיפורו של בעל התשובה.

הוא מספר על מפגשים מעניינים שהיו לו במזרח הרחוק עם מורים רוחניים מרתקים שלימדו אותו פרקי חכמה שונים. הוא מספר על תרגילי מחשבה וריכוז שונים שהוא למד שם, על שחרור התודעה, על יוגה, על מדיטציה, על שלווה והתחברות. כל מיני מושגים. אני קורא ושואל את עצמי: רגע, זה מתאים ליהדות או לא? מה בדיוק היחס היהודי לתרגילים כאלו? לרגע אני מנסה לומר לעצמי שאין בזה שום דבר אמיתי ורק בתורה יש הכל. ואז אני נזכר שחז"ל אמרו 'חכמה בגויים תאמין', אבל אסור ללמוד את חכמות הגויים. אך עדיין אני מרגיש שיש בזה הרבה חכמה ואמת. טוב, ריבונו של עולם, תגיד לי אתה מה היא האמת. ופתאום אני מתחיל לקרוא שם משהו מעניין. הוא מספר שהוא היה לתקופה אצל מורה מסוים שקראו לו כך וכך. הוא היה תלמיד של 'גורו' אחד בשם כך וכך. שכחתי השמות. וה'גורו' הזה היה תלמידו של מורה יהודי אחד שקראו לו מרדכי (מקס) טאון. אז כך הם יודעים לספר, תלמידי וממשיכי השיטה ההיא. ה'מקס - מרדכי' הזה היה בעבר תלמידו של 'רבי חסידי' שקראו לו 'מענדל'ע השותק מווארקא'. הרבי הזה מווארקא, הם אומרים, לא סתם קראו לו מענדל'ע השתקן. הייתה לו לאותו רבי חסידי שיטה רוחנית מעניינת מאוד. הוא היה מתכנס עם תלמידיו לדממת שתיקה שארכה שעות ארוכות ולפעמים אפילו חצי יום, כשתרגיל דממת השתיקה זו הייתה בעצם שיטה שהוא לימד איך לשחרר את התודעה מהרגל המרוץ שלה ממחשבה למחשבה, ולהתחיל להתמקד בהווה ובכאן ועכשיו ולא בעבר ובעתיד. בום! איזה מין דבר זה. ר' מענדלי מווארקא. בחיים לא ידעתי שהייתה לו 'שיטה'. שחרור התודעה? אבל כך ידעו לספר הגויים הללו במזרח הרחוק. ה'מרדכי טאון' הזה, שכנראה שנה ופירש, נסע מפולין לצרפת ולמזרח, ושם לימד את תורתו ושיטתו שאת שורשיו הוא קיבל אצל רבו, מענדלע השותק מווארקא. 'שיטת ווארקא'. אז אני לא יודע בדיוק מה הוא לקח מרבו ומה לא, מה הייתה הסיבה שעזב לצרפת והאם הוא המשיך לשמור על יהדותו, אבל למדתי פתאום משהו חדש בחיים: 'שיטת ווארקא'.

אנו עדים כיום לתופעה חדשה בעולם שכובשת מיליוני בני אדם, תופעת ה'ניו אייג' - 'העידן החדש'. בבדיקה בקטלוג הספרים ובכל חנות ספרים של הספרות הכללית נגלה מדורים שונים לסוגי הספרים: מדור לספרי פסיכולוגיה, מדור לספרי פילוסופיה, מדור לספרי היסטוריה, ומדור אף לספרי 'העידן החדש'. מה זה 'העידן החדש'? אז ספרי ה'עידן החדש' אלו הם ספרים המדברים על רוחניות, על הנשמה, על הרחבת התודעה, על תרגילי מדיטציה של ריכוז ושחרור, על תרגילי יוגה, על תורת המזרח ועל שלווה ואחדות עם הבורא והבריאה. בעוד המדע הקלאסי מתעסק יותר עם החלק הטכני והפיזי של העולם, הפילוסופיה עוסקת עם השכל וההיגיון, הפסיכולוגיה עוסקת עם ה'נפש' - 'העידן החדש', לעומתם, עוסק עם הנשמה. היא מדברת על כך שאנו מתקרבים לשינוי גדול מאוד בתודעת בני האדם ושאנשים הולכים לגלות ממדים חדשים בבריאה שלא הכירו, כאילו הולכים להיפתח ערוצי תודעה חדשים, והיחס לכל מיני דברים ישתנה. אנשים יחושו יותר באחדותה של הבריאה, בזה שהכול הוא אחד, אנו וכל הבריאה והטבע שסביבנו וכל בני האדם. אנשים יאהבו יותר בני אדם אחרים ויחושו באחדות אוניברסלית כזאת, כאילו כל העולם הוא משפחה אחת גדולה. משהו ישתנה בתודעה. חלק נכבד מהספרות של העידן החדש מתמקד גם בתורת הסוד והקבלה, ואף גויים רבים בעולם מתעניינים בתורת הקבלה היהודית שמסבירה את הפנימיות של מבנה הבריאה ואת העולמות הרוחניים המקבילים לעולמינו אנו. אנשים מתחילים להאמין בעולמות רוחניים מקבילים ובעולם הנשמות. משהו קורה בעולם. מיליוני אנשים עושים עם עצמם עבודה פנימית עצמית במטרה להגיע למקום הנכסף של ה'הארה', שמהווה, לדעתם, רגע של גילוי אלוקי, בו מבליח הניצוץ המאיר אל תודעת האדם ומרחיב את גבולות הבנתו אל מעבר לתודעה הרגילה. זה נראה כאילו אנשים נמאס להם מהפתרונות שהפסיכולוגיה ניסתה להציע למצוקת האדם. אנשים התחילו להבין שהישועה לא נמצאת בעולמו הנפשי של האדם אלא בעולמו הנשמתי. לא טיפול בנפש מביא אותך אל אושרך אלא טיפול עם הנשמה. משהו יותר רוחני.

מה פישרה של תופעה זו, ומהי יחסה האמיתי של היהדות אליה? האם, למשל, תרגילים רוחניים אלו זרים לרוחה של היהדות, או שמא תואמים לגמרי? או אולי רק בחלקם? מבדיקה מעמיקה אחורה, אל ראשיתה של תנועת החסידות, אנו מוצאים שיש דמיון רב בין ההדרכה של הבעש"ט לחסידיו ושל רבנים וצדיקים שונים לתלמידיהם, לבין המושגים הנלמדים היום בעולם במסגרת תורת ה'עידן החדש'. ספרו של הבעש"ט 'צוואת הריב"ש', מלא עם תרגילים רוחניים שמהפכים את הכוונה של לימוד התורה ושיח התפילה מ'טקסים דתיים רשמיים', לפעולות המהוות 'תרגול רוחני' לנשמה ואמצעי לדביקות וחיבור לעולמות רוחניים. קשה קצת להשתמש עם המילה 'דביקות', כי עם המילה הזו כבר נעשה שימוש שלילי ומוטעה כה רב, עד שאנשים רבים נרתעים מהמילה הזו. בעיני הרבה אנשים מתוכנו מסמלת המילה 'דביקות' כרגעים של הזיה ושגעון גדלות של אדם מדומיין, או כרגעים של לחץ וניתוק אצל האדם הפרוש והמנותק מהעולם, אך המילה המקורית מכוונת בכלל למקום אחר: היא מכוונת למקום בו האדם, האדם הרגיל כמוני וכמוך, מתחבר עמוק למילים של שיח התפילה בו הוא שרוי, ולומד דרכים איך להתעלות עם המילים אל עבר ממדים רוחניים יותר עמוקים בבריאה. הבעש"ט אומר: "בוא אל התיבה", היינו שצריך ללמוד את הדרך איך להיכנס אל תוך המילים בעת התפילה. לטבול אל תוך המילים ולהישאב למחוזות אחרים. זה סוג של תרגול רוחני. הדיבור מכיל בכוחו כוח רוחני ייחודי שיש בכוחו לשאוב אנשים דרך הוצאת המילים מהפה, לממדים רוחניים אחרים, לעולמות של שקט ושלווה, של דביקות ונעימות. זה לא דמיון. אנשים מספרים על חוויות כאלו. אצלנו לפעמים אומרים שאין דברים כאלו היום, אבל מיליוני גויים מדברים בדיוק על רעיונות כאלו, כותבים על כך ספרים ומספרים על חוויותיהם הרוחניות תוך כדי התרגול הרוחני והעבודה העצמית.

מה מהווה תנועת החסידות כיום? אני שומע הרבה מבני הנוער שהם מרגישים ריחוק פנימי גדול מכל התעשייה הזאת של מוסד החסידות של היום. הם קוראים לה: 'קופת החולים שלי'. בשבילם זה מהווה לא יותר מ'קהילה', האחראית על חלוקת קמחא דפסחא, ועל מכירת מקומות בבית המדרש לימים הנוראים, וזה מקום טוב בשביל חברה וחיים קהילתיים משותפים, לא יותר. הם לא מרגישים שום פנימיות אמיתית בכל המוסד הזה. לא מרגישים שמוכרים להם משהו אמיתי, כנה כזה, שמדבר בגובה העיניים, בשפה שלהם, משהו שהוא חסר אינטרסים, משהו רוחני ברמה גבוהה ועמוקה. לא מרגישים שמישהו שם בפנים יש לו כוונה אמיתית וטהורה ללא נגיעות של דאגה למוסדות ולהצלחה של כבוד וכסף וחיצוניות. האם המוסד הזה הקיים כיום קשור איכשהו למה שהבעש"ט מייסד החסידות התכוון? נראה שלא. לבעש"ט לא היה מוסד. להיפך: הוא דווקא היה סוג של חתרן נגד הממסד. הוא חיפש את האמת והוא מצא שבעולם יש הרבה שקר וכבוד מדומה. אז הוא ליקט תלמידים ולימד אותם את תורתו ואת הגותו הפנימית. הוא לימד אותם מה זה להתפלל, מה זו הארה רוחנית, מה זה לימוד התורה. הוא לימד שהעיקר הוא 'אהבת הזולת והנברא', וחיפוש אחרי ה'הארה הרוחנית' שמשחררת את האדם אל על, הלוא היא הדביקות, החיבור, רגע ההתאחדות עם הבריאה והבורא. היום, אם אתה אוהב מדי את הזולת ואת השונה אזי הנך מתקבל כ'מוזר ומרדן'. אם אתה חושב קצת מחוץ לקופסא שלך אזי הנך 'אויבער חכם' ("תמיד הוא היה 'אויבער חכם, תמיד עשה לנו צרות"). אם הנך מחפש את האמת הפנימית אזי בכלל יש לך דעות עקומות, 'קרומע דעות', חשש לכפירה. ואם הנך מחפש אחרי ההארה והחוויה הפנימית אזי הנך עצלן שלא אוחז בלעבוד ולהתאמץ ומחפש רק חוויות וכיף וקומזיצים ובילוי וביטול זמן, במקום לשבת וללמוד ולנצל את הזמן. התהפכו הדברים על יוצרם.

האם צריך לכן לשלול מכל וכל את המוסד הקיים והמובנה? וודאי שלא. מבחינת השמירה החיצונית על חיי הקהילה המשותפים, הוא טוב, אפילו מצוין, ובמידה מסוימת הכרחי. אך התוכן, לפעמים, כל כך חלול, כל כך ריק, כל כך מזויף ויבש. 'געהאקט אין קאפ אריין'. הגיע הזמן להכניס תוכן ואמת פנימית בכל המוסד הקיים. להביא רוחניות אמיתית. ללמד את הצעירים איך להתפלל, איך לשיר, איך ללמוד, איך ליצור, איך להתחבר. במקום לעמוד במקום התחרותי הזה וללמד את הצעירים תחרות הישג אישי, אפשר ללמד אותם רוחניות כל כך יותר עמוקה. הדור הבוגר לפעמים אינו מאמין עד כמה הדור הצעיר מואס בתחרותיות ומחפש משהו יותר אמיתי ורוחני. הם חושבים שרק התחרותיות תדרבן אותם להשיג הישגים, אבל חוץ מזה שזה לא נכון, הטעות היותר חמורה פה היא שהם חושבים בכלל שהמטרה היא להשיג הישגים, בעוד המטרה האמיתית איננה כלל לחפש הישגים. המטרה היותר נכונה היא, לחפש את הדרך האמיתית שלך, להיות מה שאתה, להגשים את החלום שלך, להיות קרוב לבורא בדרך שלך, והדור הצעיר, אוי עד כמה שהוא מוכשר ומוכן רוחנית לקבל דרך כזו. עד כמה שהוא משתוקק לדרך אמיתית וכנה כזו. אנחנו לפעמים לא מספיק מאמינים בנוער, חושבים אותם לדבילים ומובילים אותם בדרכים שטחיות ורדודות, אבל בגדול הנוער מזמן כבר מאס בדרך הזו.

ובחזרה לנושא שלנו: התרגולים הרוחניים שנלמדים כיום בעולם ה'עידן החדש', מה הם מבשרים מבחינת היהדות? האם זה צד הקליפה? האם יש לנו מה ללמוד מהם? תנו לי לומר את דעתי האישית בנושא: הבעש"ט כתב באיגרתו הידועה על זמן ביאת הגאולה, שהיא תהיה בזמן בו כולם ידעו 'לעשות ייחודים כמוהו'. להתחבר לעולמות רוחניים כמוהו. כל בני האדם יתעלו מדרגה רוחנית גבוהה יותר, ויתחילו לדבר על רוחניות כעל דבר מובן מאליו ומורגש ונראה. נראה שארך קצת זמן לעולם לתפוס מושגים חדשים כאלו. בינתיים העולם התחיל להתפתח מבחינות אחרות: המדע התפתח, הטכנולוגיה התפתחה, מוסד הבריאות והרפואה התפתח ועם הזמן אף הפסיכולוגיה ובריאות הנפש. המדע הטכנולוגי היה הראשון שלימד את העולם שיש דברים שעוקפים את הזמן והמקום. זה התחיל מהרכבת, הטלפון, המכונית, המטוס, הפקס, הרדיו, האימייל ועד שיחת הווידאו בוואטסאפ. העולם למד שיש דברים כאלו כמו להתחבר לערוץ ולשדר, או שדברים שהיו בעבר - יכולים להישמר ולהנציח את עצמם לעד. זה היה סוג של תקדים לקראת הבנה יותר רוחנית של העולם. עם הזמן הגיעה הפסיכולוגיה שלימדה על המודע והתת מודע, על איזון נפשי ועל שריטות עמוקות ופחדים עמוקים משנות ילדות, על הצורך באהבה, בחיבור, ובתשומת לב. ובכן, ריפאנו קצת את הגוף, ריפאנו קצת את הנפש. הגיע הזמן לרפא את הנשמה. הגיע כבר הזמן שמאפשר לאדם להתחיל לדבר על דברים יותר עמוקים. האנושות הספיקה להתפתח הרבה במאתיים השנים האחרונות והכינה את עצמה לקראת שיח רוחני ברמה גבוהה יותר. זה שיש כיום גם את המתירנות החופשית החוגגת בעולם אינו סותר לכך כלל. אלו הם שתי תנועות מקבילות, כי לפני שהאנושות מבינה סופית שהפתרון נמצא בהשתחררות מכבלי התודעה המוגבלת והתחברות לתודעה יותר רחבה ואוניברסלית, היא מנסה למצות את עצמה בכל דרך שהיא. אולי בכל זאת יש ישועה אם נתיר באמת את הכל. זה סוג של 'לקראת פרידה'. אבל בסוף, האנושות תבין שהמתירנות ללא גבולות איננה מספקת אותה באמת ואיננה מביאה לה את האושר הנצחי, ואו אז היא תקבל את מסקנתה הסופית. ובכן, העולם כבר התחיל לצעוד לשם.

ואיפה אנחנו עומדים מהמקום הזה? מעיון במקורות שלנו אנו מוצאים כי דווקא אנחנו חלוצים בכל מה שקשור לרוחניות ולהארה. הבעש"ט, רבי נחמן, חב"ד, הגאון מוילנא, כל הצדיקים מתנועת החסידות, 'הרבי מפיאסצנא' עם שיטות הדמיון המודרך שלו. אבל כל הדברים האלו נמצאים רק במקורות. למעשה, את הרוחניות האמיתית הזאת, לא מלמדים בישיבות. גם לא בחסידויות. רק מלמדים סתם, איך לשמר את המסורת הקיימת. בלי נשמה, בלי רגש אמיתי, בלי דיבור כנה, ובלי אהבה אמיתית לכל אדם באשר הוא. כשאנו רואים את מה שמתחולל בעולם בשנים האחרונות בספרות ובמדע, אנו חייבים להבין שהעולם התקדם, ושהנה כאן הגיעה ההזדמנות שלנו. הרי דווקא לנו יש כל כך הרבה מה למכור! כל התנ"ך מדבר על נבואה ועל חיבור לעולמות רוחניים דרך המוזיקה, והחיבור לטבע כמו הנביאים שנהגו לנגן בכלי נגינה ולצאת לטבע עד כי בהשראה זו היו מגיעים עד ה'נבואה'. כל התלמוד מלא בשיח רוחני ואינטימי המתחבא בכל מילה, באגדות חז"ל המופלאות, בהדרכתם וחכמתם, ומי מדבר על החסידות כמו שהייתה במקוריותה, מלאה רוח מסתורין קסומה והתחברות לאחדות הבריאה. אז איפה אנחנו ואיפה הם? 'הזאת נעמי'? דווקא אנחנו, שמקורותינו מלאים עם אוצרות רוחניים נסתרים, אנחנו ישנים? מה אנחנו מלמדים את הנוער שלנו? גורנישט מיט גורנישט. אין אנו צריכים ללכת וללמוד את הספרות הכללית המדברת על הנושאים האלו. גם כי פעמים רבות מעורבים בהם גם דעות המנוגדות לרוח התורה ולא כל אחד יכול להבדיל בין הטוב והנכון לבין מה שאינו נכון, וגם כי יש לנו מספיק מקורות משלנו. בזוהר הקדוש מובא שרבי אבא פגש פעם את אחד מחכמי המזרח והתפעל מחכמתו, אמר לו רבי שמעון שחכמה רוחנית זו השאיר אברהם אבינו לבני הפילגשים ושלחם 'ארצה קדם', שזה בעצם ארצות המזרח, אך אנו יש לנו ברית קשר משלנו ואין לנו צורך בלימודים אחרים, כך מובא בזוהר. אך מה שכן חסר לנו כיום זה התרגום לשפה של היום. מורים רוחניים כאלו שיתרגמו את הרוחניות העמוקה שיש ליהדות להציע, בשפה עכשווית ואקטואלית. אפשר לדבר עם הדור הצעיר היום על הכל. הם צמאים כאיש הצמא למים קרים, למשהו עם תוכן אמיתי ופנימי.

תנו לי לומר לכם את אשר ליבי חש. הלב שלי צופה בעתיד הקרוב התפרצות רוחנית שתתעלה מעל הגבולות שהמוסד הטיל עליה, והיא תכבוש את לבבותיהם של עשרות או מאות אלפי איש, שיחליטו שכבר לא אכפת להם משום דבר חוץ מהאמת הפנימית שלהם. כמו בני נוער שיאמינו בעצמם, יעזו ללכת בדרך ליבם, יממשו את חלומם, יחליטו בעצמם על סדר יומם, ויצעדו במסע רוחני אישי כל אחד בדרכו שלו. זה ייהפך למעין תנועה כזו. לא יודע איזה שם יהיה לה לתנועה זו, אם בכלל. היא תהיה בהחלט תנועה רוחנית, אם כי ערכים כמו מימוש עצמי, חיבור לעולם, הגשמת החלומות והכישרונות ואהבת החיים - יהיו ערכים בלתי נפרדים מתנועה זו. היא תשתמש הרבה עם המוזיקה, כל מיני סגנונות מוזיקה, הגיטרה אולי יהיה הסמל שלה (לא בגלל שגם אני מנגן עליה. זו היא תחושה פנימית מתוך התרשמות. הגיטרה כבר היום מהווה סמל מסוים של מחפשי הרוחניות המתחדשת). החיבור עם חיק הטבע והבריאה יהיה חלק בלתי נפרד ממנה, ומה שבעיקר, אנשים ילכו יותר עם הלב שלהם. יתלבשו איך שהם אוהבים להתלבש, ינגנו וישירו את מה שהם אוהבים לשיר, וילמדו רק סדרי לימוד כאלו שליבם חפץ בהם, כמו שחז"ל בעצם הדריכו אותנו פעם, איך שכחנו. לא יודע בדיוק איפה ואיך זה יקרה, האם בתוככי המסגרות הישנות, האם בתוך מסגרות חדשות עצמאיות, או שמא בתנועה הצועדת ללא מסגרת, ואם כך אזי עם סיכון חס ושלום של איבוד דרך. אולי זה יקרה בכמה צורות שונות בו זמנית. אבל מה שברור הוא שזה הולך לקרות, בעתיד הלא רחוק. מי שיפסיד במערכה זו יהיה מי שינסה להילחם ולמגר את התופעה, ה'בלתי חינוכית' כביכול. אלו שיהיו יותר חכמים, ישכילו לקדם את התופעה ולשנות בשינוי יסודי את כל מה שמוכר לנו, במערכת ובעולם הישיבות. את כל סדר היום. הלוואי וזה יקרה. בינתיים, חלק גדול מהנוער כבר עומד עם רגל אחד פה ורגל אחד שם. מישהו חייב להתעשת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!