הלכתי לחפש את עצמי - תכף אשוב • פרק 8

שלושה ילדים ילדה נטי במהלך נישואיה למאיר. בן ושתי בנות. הריטואל היה חוזר על עצמו, ונטי התרגלה לשגרת חייה. הוריה מזמן התייאשו מלנסות להבין מה קורה לבתם. רק לעתים רחוקות הזדמן להם לפגוש אותה. רוב שיחות הטלפון נסובו סביב מחלתה של אמה, ששאלה שוב ושוב מדוע נטי לא באה יותר.. הם מתגעגעים לילדים, ואליה... רוצים לראות את מאיר. לכל דבר נטי למדה למצוא הסברים מפורטים, כל כך אמינים, אפילו היא האמינה לעצמה.

ערב שבת. נטי מגיעה עם הבנות לבית הכנסת. מאיר לא אוהב שבני נמצא כל התפילה כי הוא מפריע, אז רבע שעה – עשרים דקות אחרי שיצאו מהבית, היתה מתארגנת בעצמה עם הבנות ויוצאת לרחבת בית הכנסת, להיות מוכנה לכל צרה שלא תבוא. ואל תחשבו שקל היה לה להתארגן. כל קפל בשמלה שלה ושל הבנות חייב היה לעמוד במקום, הקוקו הדוק לראש והסיכות כמו חיילים. תכשיטים תואמים לחגורה ולנעלי העקב של נטי, ונעלי לק מצוחצחות לבנות. אחרי שעמדה ובחנה את שלושתן מאה פעמים לפחות, יצאו להן מהבית. הליכתה מדודה, איטית, נזהרת. הבנות יודעות שאסור להשתולל, אבא לא אוהב את זה. הן ממושמעות ומחונכות.

ואז מגיע הטקס שהיא שונאת. "שבת שלום נטי, כמה יפה את נראית... והבנות, בכלל... אין, אני תמיד אומרת פה לנחמי, שאצל נטי הכל מושלם, מ-ו-ש-ל-ם! איך אתן לבושות כל כך מיוחד והשיער של הבנות כל כך מוקפד".

ונטי? היא מהנהנת ומחייכת קלות. "בטח", היא חושבת לעצמה. "אם היו יודעות את רשימת הדרישות של מאיר, ומה קורה אם שערה אחת תזוז ממקומה, גם אצלן הכל היה נראה כך".

"מוייייישששששיייי.... אוף, תראי לאיפה הוא רץ לי. אני אומרת לך נטי, פשוט להעריץ אותך, איזה חינוך. איך תמיד הבנות עומדות לידך. כל כך מחונכות", ממשיכות כך השכנות לנטוף קנאה. ונטי מתכנסת לתוכה, נזכרת ברגעים שמאיר שואל את בני פרשת שבוע ובני חושב רק שניה על התשובה... הבנות קפואות על המקום, בני עף מהכסא מהחבטה של אבא, ונטי, לו רק תקום להגן עליו – ילדיה יחזו בנורא מכל: אבא מכה את אמא מכות איומות. "פלא שהילדים שלי 'מחונכים'"? היא מהרהרת בכאב. "הלוואי שהיה לי צורך לרדוף אחרי ילד שבורח לגינה או מתחצף. רק פעם אחת שיתחצפו אלי, הלוואי".

באותו מוצאי שבת הגיע שיא. נטי חשבה שזה הסוף של החיים שלה תרתי משמע. היא אפילו לא זוכרת על מה הוא הכה אותה. היא צרחה "אתה הורג אותי", ושכבה על הרצפה מקופלת, משתוקקת שאחד השכנים ישמע וידפוק בדלת, או אולי יזמין משטרה. "הוא הורג אותי", ניסתה שוב ושוב, אבל היתה דממה. כרגיל.

שלוש שעות היא שכבה שרועה בחדרה, חבולה, מדממת, כואבת, מבקשת מה' שייקח אותה. "מילא אני, אבל הילדים שלי מה יהא עליהם? לאיזו מציאות הבאתי אותם? קח אותנו מפה, בבקשה אלוקים, בבקשה..."

היא עדיין לא האמינה שיכולים להיות גם חיים אחרים.

לאחר שלוש השעות שנדמו לה כנצח, מאיר נכנס לחדר והבעת פניו אינה מבשרת טובות. הוא ניסה לעזור לנטי ושפת גופו שידרה קצת יותר רכות, אולם היא לא אפשרה לו להתקרב אליה. אין סיכוי שהיא סולחת עכשיו. עדיין סימני השיניים על שפתיה – כשניסתה בהתחלה לנשוך אותן.

"אמא שלך... היא גוססת. התקשרו מבית חולים" – אמר לה כשהוא מנסה להישמע תומך.
נטי החווירה.
"רציתי לבקש מאמא שלי שתבוא לשמור על הילדים ואני אקח אותך", אמר לה, "אבל במצב הנוכחי שלך אין סיכוי שאת יוצאת מהבית. נחכה למחר וניסע, אני מבטיח".
"המצב הנוכחי שאתה הבאת אותי אליו", חשבה נטי בשקט ולא העזה לומר זאת בקול.

לבה בער בה. כה חפצה לרוץ לאמה, לחבק אותה, להניח עליה ראש ולבכות...

אבל נטי לא הספיקה. אפילו לא לראותה. בבוקר התקשרו להודיע על מועד הלוויה.

נטי הרגישה שמשהו בתוכה מת לנצח – היא לא ידעה שבמותה, תצווה לה אמה את חייה.


המשך יבוא.

הערה לטובת הקוראים: נותרו עוד שני פרקים לסיפור – אנא סבלנותכם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!