בטיסה ראיתי - אדמו"רים הם ככל האדם // משה ויסברג

טיסה 001 שיוצאת מישראל לניו יורק במוצאי שבת בחצות הלילה, עמוסה באדמו"רים, ראשי כוללים, משולחים ואנשי עסקים שמבקשים למקסם ככל הניתן את ששת ימי המעשה. הם יוצאים מיד לאחר צאת השבת וחוזרים הביתה שעות אחדות לפני כניסתה, וחוזר חלילה.

במחלקות ה'פירסט' וה'ביזנס' יושבים הגדולים והמקושרים שבאדמו"רים. במקרה הטוב הם נכנסים דרך טרקלין 'מצדה' השמור לשועי עולם, במקרה הפחות טוב – הם עוברים את הבידוק ככל האדם ויושבים לנוח ולטעום משהו עד הטיסה בטרקלין 'דן'.

הפעם גיליתי קרוב למניין אדמו"רים, כולם בנש"קים, מנהיגי קהילות קטנות בארץ שהתפצלו לאחר פטירת אביהם האדמו"ר הקודם. הם צעירים ומבוגרים, הצועדים ומתנהגים כאחד האדם. זה היה עבורי חידוש.

נתקלתי בהם כבר בעמדות הבידוק – הצ'ק אין – כשהם דוחפים בידיהם את המזוודות, ללא עזרת משב"ק. הם גם קנו בושם לרבע'צן ב'דיוטי פרי'. בטיסה ראיתי אותם יותר מקרוב: הם ישבו לידי במחלקה הרגילה, פשטו את תלבושת האדמו"רים ונותרו בחולצה ומכנסיים קצרים (עם גרביים תחובות בתוכן).

אחד מהם, ירושלמי, דפדף באחד המגזינים החרדיים. רעהו מביתר עילית עסק ברישומים לקראת מסע גיוס כספים בניו יורק. השלישי, אדמו"ר מבני ברק, לא היה מסוגל לשבת במקום אחד וצעד הלוך ושוב במסדרונות המטוס.

הם גם היו מאד נחמדים וכשביקשתי מאחד מהם ברכה, ניכר היה כי הוא לא מחזיק טיבותא לנפשיה.
הצד השווה שבהם: אף אחד מהנוסעים אינו חולם שהם אדמו"רים המשיאים את צאצאיהם ומחזיקים בית מדרש בארץ ונוסעים לקבץ נדבות, כפשוטו.

ואולי, אולי בשנת 2017 – כשהציבור צמא להנהגה בגובה העיניים ונוהר אחרי חצרות חדשות הנוצרות כפטריות אחר הגשם – יש לנו להתנחם מול מנהיגי חצרות הרואים עצמם חלק מהעם.

כי אדמו"רים - הם ככל האדם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!