בואו נתחיל לשמור על הגוף והסביבה

זה היה לפני אולי כשש שנים, או קצת יותר. הייתי עמוק בשיחה עם יהודי אחד שקוראים לו ר' שמואל, בביתו בבני ברק.

הוא יהודי בעל תשובה שעלה מרוסיה, התקרב ליהדות ולחסידות וחזר בתשובה. ביום אחד הוא גילה את ה'טיש' של סבא שלי, הרבי משומרי אמונים זצ"ל, בלילות שבת, שמע את השירים ואת הקידוש מעורר הלבבות, והחליט שזה המקום שלו. כיום, בגלל המעבר שלי לעיר אחר והתפצלות החסידות לכמה חלקים, אני פחות פוגש אותו. אבל כשהייתי בחור צעיר אהבתי מאוד לשוחח אתו. אולי יותר מאשר עם כל באי בית הכנסת. המבטא, כמובן, רוסי כבד, העברית כמובן לא מושלמת, אבל התוכן, התוכן היה כל כך אמיתי וכנה. פעם, כשהייתי בחור זאטוט אמרתי לו במין הצגה של 'ענווה': ר' שמואל, אני עומד כל כך רחוק אבל אתה עומד כל כך קרוב, אתה כל כך רוחני, איך אתה מגיע לזה? והוא עונה לי בפשטות: 'תקשיב, אני עובד על זה ימים ולילות. עובד קשה בשביל להתקדם רוחנית, אז זה מה שקורה'. באבחה של שנייה הבנתי שה'ענווה' שלי הייתה צביעות, וה'גאווה' שלו הייתה אמת, כנות, וטוהר אינסופי. אין משחקי מילים. 'יש עבודה', כמו במבטא הרוסי.

אז ביום אחד אני מבקר בביתו, משוחחים על דא ועל הא, ובאמצע השיחה הוא שואל אותי אם אני רוצה ללמוד משהו מעניין, תרגילים רוחניים מעניינים. אוקי, 'תרגילים רוחניים', נשמע לי מעניין ומקורי. הוא למד אותם ברוסיה. שם, הוא אומר, גם אמנים או שחקנים על הבמה לומדים ומתנסים בתרגילים אלו, כי 'זה מאוד משחרר'. אני לא מצליח להבין מה הוא רוצה ממני עכשיו ומאיפה זה נופל עלי כל השפה הזאת. תרגיל רוחני, שחקנים רוסיים, וזה 'מאוד משחרר'. טוב, הייתי סקרן. הוא אומר לי, 'תתיישב על הכיסא, בתנוחה הכי נוחה שאתה רוצה'. התיישבתי. 'עצום את העיניים'. עצמתי. 'הרפה את הידיים שלך, בתנועה הכי רפה ומשוחררת'. הרפיתי. 'הרפה את הראש שלך, את הכובד, את המחשבה'. הרפיתי. 'הרפה את הכתפיים, הרפה את הרגליים, את הגב, את החזה. פתאום היה לי פחד מהדבר הזה. לא הייתי רגיל להתייחס לגוף בכלל. הייתי כל כך רחוק ממנו. להרפות את הגוף? זה היה נשמע לי מילה מגושמת, לא יודע, גופני מדי. לא הייתי מספיק משוחרר נפשית ותודעתית בשביל כך. אבל האמת היא שתמיד העזתי לשבור מוסכמות והרגלים, למרות שפעמים רבות ליווה אותם הפחד וההיסוס. אז צייתי. הרפיתי, הרפיתי ושחררתי. את כל הגוף, את כל אבריי, את כל גידיי ועורקיי. ואני שוכב עם עיניים עצומות ולא יודע לאן בדיוק אני מתחיל להיות מובל. אבל משהו מאוד שקט מתחיל לקרות לי מבפנים. ואז הוא אומר לי: תחשוב שניה על הראש שלך. תהיה מודע לקיומו. אל תדמיין אודותיו, תהיה אותו. זה אתה בעצם. תהיה רק מודע לחלק הבלתי נפרד שלך. התחלתי לחשוב על הראש, על העיניים שלי, על האף, על הפה, הלשון, השיניים. וואלה, פתאום נזכרתי שאולי יותר משנתיים שלא חשבתי בכלל על הלשון שלי. שכחתי מקיומה. חשבתי על הנשימה שלי, פנימה והחוצה. על החייך, הגרון והאוזניים. 'אל תדמיין, תהיה אותם. תהיה עצמך'. כך עברתי על כל הגוף שלי, בלי לוותר על חלק ממנו. בקטעים מסוימים היה לי ממש קשה והתקשיתי אפילו לנשום. הלב שלי רעד. לא הייתי מורגל, הייתי מנותק נפשית ושכלית מהגוף שלי. מתי בכלל העזתי להוציא את המילה 'הגוף שלי'? אבל עברתי את כל השלבים, ולאט לאט אני מרגיש את עצמי נכנס יותר ויותר לשקט עמוק. כאילו עברתי בשקט וללא משים לעולם אחר. עולם מודע ומחובר שיש בו שלווה שקטה. ופתאום התחלתי לבכות.

כשהתבגרתי ולמדתי כמה דברים בחיים, הבנתי שהוא עשה איתי תרגילי 'יוגה'. אלו הם תרגילים שמחזירים אותנו אל המודעות לגוף שלנו, ומתוך כך גם אל הנשמה שלנו. אלו הם תרגילים המאמינים בקשר גוף - נפש - נשמה. בהשלכותיו של האיזון הגופני על האיזון הנפשי והרוחני. אם אתה מנותק מקיומו של גופך או חלקים מגופך, אזי אתה מנותק בכללות מעצמך, גם מהנפש הטבעית שלך וגם מהנשמה שלך, כי הם קשורים ושלובים אחד בשני. התרגילים הללו באים ממקורות שונים, ברובם מתורת המזרח, הודו, סין ושכנותיהן. הם תרגילים רפואיים בעצם, כי הם נועדים לשחרר ולהרפות את הגוף, ויש בסגולתם גם לרפא כאבי גוף ומחלות שונות שנוצרו כתגובת התנגדות עקב ניתוקו של האדם מעצמו, אבל הרבה יותר מכך הם משליכים עמוקות גם על המבנה הרגשי והנפשי של האדם, וגם על הרוחניות ועל החיבור עם הנשמה. כשהתבגרתי, הבנתי יותר למה בכיתי אחרי תרגילי המודעות שעשיתי לגוף שלי. זו הייתה הרגשה כאילו חזרתי הביתה. חזרתי לעצמי, אני פה, הנה הגוף, והנה הנפש שלי, והנה גם הנשמה שלי, אני פה. חזרתי הביתה.

ביום אחד הבריקה לי פתאום האמרה של ה'בעל שם טוב' זיע"א, שאמר: "חור בגוף זהו חור בנשמה". במשך שנים התקשיתי עם האמרה הזאת, כי הבנתי אותה מתחילה בצורה פשוטה: אם אינך שומר על בריאות הגוף, בסוף יהיו לך מחלות ולא תוכל לעבוד את ה'. נו טוב, איזה חידוש כבר יש פה? ומה, לא מספיקה לי המצווה הכתובה בתורה, 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'? אך יום אחד הבנתי שכוונתו של הבעש"ט הייתה הרבה יותר עמוקה. הבעש"ט, כידוע, היה גם רופא גוף ונפש. הוא הבין גם ברפואה טבעית ונפשית, ומאמרות שונות שהוא השאיר בצוואתו נשמע שהוא מדריך אותנו גם להרפיית הגוף והנפש לקראת התפילה. באמרתו המקורית 'חור בגוף הינו חור בנשמה' הוא אומר: הגוף הוא חלק בלתי נפרד מהנשמה. אלו רבדים שונים של אישיות אחת. כל הזנחה ממודעות לגוף, מביאה גם הזנחה ורישול בעבודת הנשמה. ניתוק מהגוף מפרה ומערערת את האיזון ההרמוני של תודעתו של האדם. לא בגלל שהוא מקבל איזה מחלה וכדומה, אלא בגלל שהם שלובים, הגוף והנשמה. כל מה שקורה לגוף, קורה מידית גם לנפש ולנשמה. נזק קטן לגוף - נזק לנפש ולנשמה. ניתוק המודעות מהגוף הוא ניתוק גם מהנשמה.

האם אנחנו מנותקים מדי מהגוף שלנו? יותר טוב אם אשאל: האם יש בנו איזו שהיא מודעות בכלל על קיומנו בתוך גוף, שהוא מורכב ופועל כמכונה מעניינת והכי גאונית בעולם? האם אנחנו חושבים אי פעם על הזרוע והצוואר שלנו, למשל? או על הגב, או המרפקים? נדמה שאנו די מנותקים. למה זה ככה בעצם? מה היא הסיבה לכך?

כשהייתי בחור בישיבה, הייתי לפעמים יוצא לפארק הירקון בשעות בוקר מוקדמות, לחוות את השלווה של הטבע והירוק ולפתוח את היום עם חיבוק לחיק הטבע. שם הייתי רואה הרבה צעירים, לא בחורי ישיבה כמובן, שרצים בשעות הבוקר על מסלול מסוים, רצים רצים. לפעמים הם היו עוצרים ועושים איזה תרגיל התעמלות. מתכופפים, מתרוממים, נעים ימינה, זזים שמאלה. עובדים עם הגוף. מתייחסים אליו. הייתי מסתכל אז על כך כפעולות מאוד מגושמות, גופניות, חומריות. מה זו ההשקעה הזאת בגוף? העיקר זה הרוחניות. למרות שכן כאב לי קצת שאין אצלנו כל כך את היציאה אל הטבע ואל חיק הבריאה, שזו היה בעיניי פעולה ממש רוחנית ומטהרת, אבל לעבוד עם הגוף? ממש לא צלצל לי. תרגילי התעמלות עם הגוף? המילה הזאת, 'גוף', לא יודע. לא הייתי מסוגל לחשוב על כך. בשכונה שבה גרתי בימי נעוריי, היה גר אחד ממאורי הדור האחרון, הרב וואזנר זצ"ל. אחד הדברים שהיו מספרים עליו בשכונה, זה שהוא מאוד היה שומר על בריאות גופו. הייתי רואה אותו הולך מדי יום ברחוב במסלולו הקבוע. אמרו שהוא מקפיד על הליכת בוקר. גם שהוא הולך לשחות מדי פעם, בשביל לשמור על בריאות גופו. בעוד שלכאורה זה היה אמור להיות משהו שכל אדם עושה, שהרי התורה מצווה ואומרת לשמור על בריאות הגוף, אך זה סופר כסיפור ייחודי על נוהג ייחודי ושונה של אחד מהגדולים - שלמרות שהוא כל כך הרבה לומד ושקוע בעבודת ה', 'בכל זאת' הוא שומר על בריאות גופו. כביכול זה היה משהו שלא כל כך נורמטיבי, או לא חסידי. האם אכן גדלות בתורה ועבודת ה' אמורה מלכתחילה להיות סיבה להזנחה כלשהיא בשמירה על בריאות הגוף?

כשהייתי ילד יצא לי הרבה לבקר בעיר רמת גן. סבא שלי מצד האימא, הרבי מראחוב זצ"ל, היה גר שם. כשהייתי מסתכל על הרחוב ועל הנוף שם הבחנתי שיש שם משהו קצת שונה מהנוף הבני ברקי המוכר. הרחובות היו יותר מטופחים ומושקעים. דגש רב ניתן שם על הנוף ועל איכות הסביבה. בכל עיר חילונית, בעצם. אם זה עם הניקיון ברחוב, אם זה עם ההשקעה בירוק סביב הבניינים, ואם זה עם כל מכלי המיחזור שעומדים שם בכל פינה. אז זה היה לי ברור: במקום להשקיע בלימוד התורה, הם משקיעים בטיפוח הרחוב. אצלנו ידענו שבורחים מהרחוב. אבל כשגדלתי ולמדתי קצת גמרא, מסכת 'בבא בתרא', ראיתי שיש דינים שלמים בנושא השמירה על הנוף ועל איכות הסביבה. למדתי שאסור לכער את הנוף הירוק שסביב העיר, ושאסור ללכלך את הרחוב. אבל כשלמדנו את זה בישיבה, לא בדיוק נתנו דרשה בישיבה על החשיבות של שמירה על ניקיון ואיכות הסביבה. זה כאילו בכלל לא היה הנושא של חז"ל. כביכול התכוונו חז"ל להעלות את הנושא רק בשביל לפתח איזו שהיא למדנות מפולפלת כמה אמה בדיוק צריכים להרחיק מהעיר. אבל האמת היא שאצל חכמינו ז"ל זה היה ברור: אי ניקיון ואי שמירה על סדר ואיכות סביבה, זו היא רשלנות מוסרית עמוקה, ואף בעלת השלכה רחבה על החלק הרוחני של האדם. אך משום מה, בתודעה שלנו לפעמים מתקבלת לה איזה שהוא קשר בל ימוט בין 'פרומקייט' והקפדה יתירה על הדת, לבין הזנחת הגוף והסביבה.

גם במאה שערים הייתי מבקר הרבה כשהייתי ילד או בחור. בגלל הסבא האחר, מצד האבא, שהיה לו בית המדרש שם בלב מאה שערים. תסלחו לי על הזיכרונות שלי - אני רק זוכר שכשנכנסנו לשכונה היינו סותמים את האף בגלל אלף שקיות הפחים שהיו זרוקים שם ברחוב. אף פעם לא הבנתי למה דווקא בשכונות האלו זה ככה. עד שביום אחד הבנתי שאנשים מקשרים בין הקפדה יתרה על התורה והמצוות לבין הזנחת הבריאות והגוף, הניקיון והסביבה. בשכונת מאה שערים גרים יהודים יראים ושלמים המקפידים על קלה כבחמורה, ובאמת אנשים מיוחדים, אבל איכשהו, דווקא בגלל זה, קיימת הזנחה בכל מה שקשור לגוף ולסביבה, כי זה כאילו מגושם וחומרי לחשוב על עולם העשייה, על הרחוב. זה מתכתב עם ההשקפה של הניתוק מהעולם הרחובי והחילוני, למרות שהגוף שלנו שייך רק לנו והסביבה היא שלנו בלבד, איכשהו נוצר העיוות המחשבתי הזה. אבל זה לא רק במאה שערים. שם זה אולי יותר בולט כי תושבי השכונה הם יותר מנותקים מהרחוב ומהעולם. אבל בכללות, שורה אצלנו מין השקפת עולם כזו שמקשרת בין הקפדת יתר על התורה והמצוות לבין הזנחת הבריאות, המודעות לגוף והמודעות והשמירה על ניקיון ואיכות הסביבה.

אבל האמת, חברים יקרים, היא בדיוק הפוכה. נכון שאנחנו משתדלים להתנתק מהתרבות המתירנית ששוררת היום ברחוב, מהבלגן הרוחני ששורר בעולם, אבל דווקא משום כך אנחנו חייבים לשמור על עצמנו, על בריאות גופנו ונפשנו. כי אי ניקיון וסדר גשמי, הוא גם אי בהירות רוחנית. זה משליך אחד על השני. וכמו שהבעש"ט אומר, 'חור בגוף - חור בנשמה'. אנחנו חייבים להכניס לתודעה את הקשר הבלתי ניתק של הגוף - הנפש - הנשמה. התייחסות נכונה לגוף כוללת שמירה מוקפדת על בריאות הגוף: אוכל בריא וטבעי, שינה בריאה ונוחה, ניקיון הגוף והבגדים, ניקיון וטיפוח איכות הסביבה, וגם מודעות מלאה לגוף שלנו. ראיתי פעם פוסט שמישהו העלה לרשת, שכל יום על הבוקר הוא מתהלך בבית במשך עשר דקות יחף ללא גרביים. פשוט בשביל להרגיש את הרגליים ואת האדמה. זה סוג של תרגיל יוגה. המודעות לגוף שלנו על כל חלקיו עוזרת לנו לחזור לעצמינו, להיות אנחנו, להרגיש את הגוף ואת הטבע, להיות, פשוט להיות. אתם מבינים את זה? 'להיות' זה אומר - לחזור אל האיזון הפנימי שלנו. איזון שלם והרמוני בין הגוף הבריא, הנפש הבריאה והנשמה הבריאה.

איזה מין דור אנחנו שאנשים מתבטאים פתאום עם משפטים כאלו כמו 'לחזור לעצמינו' ו'פשוט להיות'. אבל מסתבר שזה חלק מתהליך ההבראה שלנו. בשנתיים - שלוש האחרונות כן התחילו להיכנס קצת תובנות חדשות לתודעה של הציבור. כנראה שלפני שאנחנו מתקדמים לקראת גאולתה ופדותה של הנשמה, אזי כהקדמה אנחנו פתאום מתחילים לקבל תובנות של התייחסות לגוף, ואף התייחסות לנפש. הבראת הגוף והנפש כהכנה להבראת הנשמה. זה קורה לנו. הופך להיות חלק מהשפה היומיומית שלנו. יותר ויותר סדנאות 'גוף-נפש' מתחילות לצוץ, ואנשים מתחילים לקבל הצצה אל העולם הגדול של הגוף ושל הנפש. משהו בריא מתחיל לקרות לנו. אלו הם דברים שללא ספק היינו מאוזנים ומתוקנים בהם בימים כתיקונם, בימי המקדש והנבואה, בימי השלווה לעמינו בארצנו. מאז התחלנו לנדוד בגלות קרו לנו 'שריטות' שונות במהלך הדורות. הרגעים בהם מתחילים לקרות שינויים בתודעה, הם רגעי ההתחלה של הריפוי, ההתחלה של החזרה הביתה. אנחנו חוזרים הביתה, אל הגוף, אל הנפש ואל הנשמה. אנחנו חוזרים לאט לאט אל עצמנו. משהו טוב מתחיל לקרות לנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!