מיהו חרדי: האם רודף חרד"קים ראוי להיקרא חרדי

כמדי שנה אוחזת את כולנו התרגשות כשמגיעים לרגע שיעקב אבינו מברך ראשון את אפרים בזכותה של התורה הקדושה ומעלים על נס את חוסר הקינאה והפירגון של מנשה. אלא שנראה כי מן הראוי להתעכב גם על הענווה של אפריים עצמו. לימוד התורה הקנה לו את הזכות להתברך ראשון ע"י סבא יעקב אך לא נתנה לו את הרשות להתנשא מעל אחיו הבכור ממנו או לזלזל בו. הכבוד ההדדי בין שניהם נשמר.

ידוע כי זכות התורה הקדושה עומדת לעם ישראל בכל דור ודור. אולם מה עם אלה שקשה עליהם לימוד התורה? ברוך השם זכינו לתלמידי חכמים הממיתים עצמם באוהלה של תורה. כבודם וכבודה של התורה במקומם המכובד והראוי. אולם מה עם כבודם של אלו שמוכנים לסכן גוף ונפש באופן גשמי למען עם ישראל? האם בגלל שאינם מסוגלים לשבת יום ולילה באוהלה של תורה ורצונם לשרת ולתרום בדרך אחרת את עם ישראל אינם ראויים להערכה?

מיהו חרדי?

נוהגים לומר שהוא זה שירא לדבר השם. מהו דבר השם? פעם היו ניסים גלויים וכולנו ידענו בוודאות מהו רצונו של השם יתברך. במחלוקת קורח ועדתו השם הראה לנו באותות ומופתים מה דעתו על המחלוקת. כשהיה לנו את בית המקדש ידענו בזכות הכהן הגדול ואבני החושן מהו דבר השם המדויק. בשל עוונות שנאת החינם בינינו חרב בית מקדשנו. מישהו למעלה מחכה בסבלנות רבה, שנים רבות מדי לבנות לנו אותו מחדש אלא ששנאת החינם בינינו מרקיעה שחקים.

כבר אין לנו נביאים אבל יש לנו מקורות. באחד מהם, איתו אנו נפגשים ביום כיפור היום הקדוש ביותר בשנה, היום שבו השם מכפר אך ורק על העוונות שבינינו לבינו, אך לא על בן אדם לחברו, ברגע המרגש של תפילת מנחה, שעות ספורות לפני החתימה הגדולה, אנו נשאלים: "...מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קודשו... נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה..."

האם לבייש מתפללים באמצע תפילה בבית הכנסת ולגרשם תוך כדי הלבנת פנים זה להיות נקי כפיים? האם חילול השם הנורא המכער כל כך את כלל המגזר ברדיפה חסרת מעצורים אחרי חיילים וכינויים חרד"קים יש בכך ניקיון כפיים או שאולי דווקא כאן יש שבועה למרמה?

האם יש אומץ וגבורה בהתנפלות של עדת גברים קיצוניים מסביב לבית בו נמצאת אם לבדה עם ילדיה הצריכה להתקשר בחיל ורעדה לבעלה שבחר לשרת את עמו בצבא? האם בכלל יהודים צריכים לרדוף אחרי אומץ וגבורה? על היהודים נאמר שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

האם בביזוי חלק מעמך ישראל יש רחמנות? האם נזכרה מידת הביישנות בליבו של מי שבכל הזדמנות מבייש חייל חרדי ברבים? האם לא ראוי לגמול חסד עם מי שמנסה בדרך אחרת מלימוד התורה לתרום לעם ישראל?

לכל מי שחושב שהיכרות עם חיילים תקלקל את יהדותם של ילדיו, הייתי רוצה לשתף בשיעור נפלא ומצמרר שלמדתי משלושת ילדיי. שיעור נפלא על אהבת ישראל אמיתית מילדים של בעלי תשובה, ילדים שמכירים היטב חיילים בעבר ובהווה מכל צד במשפחה ואוהבים בכל מאודם את התורה הקדושה. היה זה במהלך טיול לאחת החורשות בעירנו. בין העצים הם נתקלו בפינה יפה ומטופחת מוקפת פרחים, הילדה רצתה לקטוף ואילו הבכור רצה לדעת למה יש סלע קטן באמצע ומה כתוב עליו. הסברתי שכתוב על האבן שם של חייל שנהרג בעת שהגן על עמו.

משפחתו רצתה להנציח את זכרו בפינה היפה הזו כי כאן אהב לשחק כשהיה ילד. "אז הוא מת צעיר?" שאלו. הסברתי שאם רשומה דרגת אל"מ לפני, כנראה שהיה איש מבוגר ובעל משפחה. הילדה כבר לא רצתה לקטוף את הפרחים אבל הם הרגישו צורך להתעכב עוד קצת ליד האבן. "צריך לעשות משהו", אמר הבכור וכינס את שניהם לצידו. "בואו נגיד שיר למעלות לזכרו". ישבתי דומעת מהתרגשות על ספסל ליד, בעוד שלושה תינוקות של בית רבן על דעת עצמם מעומק ליבם אמרו מילה במילה את כל פרק קכא בתהילים. כשבאו אלי הודיע הבכור שהם התפללו על החייל. רק הקטן בן ארבע שנים בלבד אמר שהוא לא התפלל על החייל. "כן התפללת", קפצו השניים האחרים, "התפללת יחד איתנו. שמענו אותך". התרגשותי גברה כשהסביר לכולנו "התפללתי, אבל על הילדים שלו שכבר אין להם אבא. חשבתי על זה שהם בטח רוצים כל היום את אבא שלהם בחזרה, כמו שאני הייתי רוצה שיהיה לי סבא...."

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!