'מסורת' חברון אצל רבי משה שפירא // טור

רבים הם דברי השבח שניתן לכתוב אודות מו"ר הגאון רבי משה זצ"ל. רבים מאד. בכללם יש להזכיר את גאונותו בכל חדרי תורה ויכולתו הנדירה להגדיר ולהמשיג; את פקחותו במתן עצה ותושייה לשאלות גורליות מכל קצות תבל; את התמדתו הנוראה שהיוותה סמל לשקדנות ושקיעות בתורה; את היותו שריד לדור דעה, מעתיק שמועה נאמן מרבותינו נוחי נפש; את האכפתיות העמוקה, שמתוכה התגייס למטרות רבות של צדקה וחסד; את דאגתו לרבים בכל תחומי החיים – בני, חיי ומזוני; את חביבותו למי שראה זקוקים לכך (תמיד קנאתי ב"נערים מאותגרים" שיכלו לשאול ככל העולה על רוחם ללא חשש לנזיפה); את יראת השמים והזהירות בהלכה, שירדו עד התהום; את תפילותיו הבוקעות מעומקא דלבא; את פרישותו, את חסידותו, ולעתים את קנאותו. הרשימה עוד ארוכה – יבוא הקורא ויוסיף מדיליה.

ואולם, כאן אתמקד דווקא בשלשה תחומים – ובהם לבד. ההשראה לכך לקוחה מהספד על ראש ישיבת חברון הגאון ר' אברהם פרבשטיין זצ"ל, שנשא הרב זצ"ל עצמו בראש חודש שבט תשנ"ז. במתק לשונו, האריך אז לאפיין את ישיבת חברון, וכן את הנפטר הגדול דאז, בשלשה יסודות עיקריים.

בהסתכלות לעבר, ברור שלא היה מדובר בדברי הספד בעלמא. במלאכת האומן של שזירת יסודות הישיבה יחדיו, יצר הרב סוג של מראה, ובה השתקפו העקרונות המרכזיים שלאורם הוא עצמו חי ופועל. הוא אמנם דיבר על הישיבה והספיד את העומד בראשה, אך בה בעת דיבר על עצמו.

לעתים לא רחוקות קבל הרב זצ"ל על מספידים שלא מן העניין, תוך ציון דברי הגמרא: "נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן" (ברכות סב, א). אקווה שעל-ידי שאזדקק לדברי הרב עצמו – דברים שנאמרו לפני עשרים שנה, ולא נס לחם – אמלט עצמי מן המכשול.

***

הרב זצ"ל ביאר שחוץ מהלימוד המעמיק, הצמיחה והגדילה בתורה שעליהן עומדות כל ישיבה בישראל, עמדה ישיבת חברון על שלשה יסודות מובחנים.

"היסוד האחד והמיוחד שעליו עמדה הישיבה", אמר באותו מעמד, "היה, כפי שכתוב בפסוק: 'טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ' (תהילים לד, ט). הפסוק הזה הוא הכחשה גמורה למה שנקרא בפי העולם 'פרוּמקייט'. הקב"ה בעצמו מבקש ואומר: 'טעמו וראו כי טוב ה''. כלומר, צריך לקיים את התורה והמצוות מפני שזה טוב, צריך לטעום ולראות שזה טוב, ואשרי הגבר יחסה בו".
באינספור הזדמנויות התמקד הרב בנקודה זו – במתיקות שאדם צריך למצוא בתורה, בעונג שיש לחוות בעיסוק בתורת ה'. דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק י, הלכה ג), המתארים את דרך עובד ה' מאהבה, היו שגורים על פיו: "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה, עזה מאוד ... כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה ... יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד ... והוא ששלמה אמר דרך משל 'כי חולת אהבה אני', וכל שיר השירים משל הוא לענין זה".

על דברי הגמרא בברכות (מד, א), המתארים אכילה מופרזת של פירות גינוסר על-ידי חכמי התלמוד, היה מבאר כי מוטל על האדם לטעום את טעמי העולם, לחוות את חוויות העולם – ושוב למצוא אותם בתוך התורה עצמה שהיא "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן ... בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, יט).

יסוד נוסף שעליו עמד הרב ביחס לישיבת חברון הוא יסוד הייחודיות, אותו ביסס על צו הכתוב של "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט). כמו שהקב"ה הוא יחיד, כך על האדם להיות יחיד, וכלשון הגמרא בעניין אברהם אבינו: "אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו – נאה ליחיד להציל את היחיד" (פסחים קיח, א). על האדם להבליט אפוא את מעלת היחידות שלו, את היותו יחיד, היותו גרסה יחידנית של עולם מלא: "לפיכך נברא האדם יחידי" (סנהדרין ד, ה).

אחד הדברים שהכי הציק לרב ביחס לציבור הרחב היה תכונת העדריות. הוא מאס עמוקות מהתופעות המחזקות את האחידות ואת העדריות – פוליטיקה, ה"רחוב", עיתונים, וכך הלאה – ומשומעי לקחו תבע את הריחוק מהם. הוא תמיד חינך לחשיבה מקורית, להתבוננות, לראות את הדברים לעומקם ולא כפי שהם מצטיירים על-פני השטח.

בתוך שיעוריו, אחד המשפטים שחזרו על עצמם לעתים קרובות היה בקשתו הנוקבת, לפעמים ממש בתחנונים: "אני מבקש מאד להבין!". בתחילת דרכי הבקשה הפתיעה אותי – והרי למה שלא נבין, האם חסר כישרון בחדר? אך דרישתו הייתה שלא נישאר פאסיביים, שלא נהיה רק בבחינת "מקבלים" כלפי דבריו, אלא נתאמץ להבין אותם לעומקם, לקנות אותם קניין אמתי וייחודי כל אחד עם כליו הוא.

גם היחס לתלמידים השתנה בהתאם למקוריות שהפגינו. לאלו שביקשו לשמוע את שיעוריו, לספוג את תורתו ולהימנות בין תלמידיו, הוא לימד והשמיע, בהתאמה כמובן לכלי הקיבול. אבל לאלו שידעו לחשוב "מחוץ לקופסה", שלא רק קיבלו את דבריו אלא ידעו לדון בהם – וקל וחומר אלו שלא רק הביאו "תניא דמסייע" אלא גם ידעו להקשות עשרין וארבע קושייתא – הוא נתן יחס מיוחד. הוא העריך את תכונת הייחודיות, וטיפח אותה כל אימת שיכל.

היסוד השלישי עליו הצביע הרב הוא "היסוד הגדול של צלם אלוקים" – הכבוד. "המידה של כבוד מתגלה בכבוד שמשפיעים על הסביבה, וכל הסביבה כולה מתרוממת". לפי תפיסתו, האדם המתדמה לקונו אינו יכול להיות זול. הוא במהותו נכבד, ועל נכבדות זו לקבל ביטוי בכל הליכותיו, וכל תנועותיו.

האדם נברא כדי לתת כבוד לבוראו: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג, ז). לעניין זה היה חוזר על דברי הגר"א על דברי התפילה "טוב יצר, כבוד לשמו" – טובה עשה הקב"ה לאדם, במה שתלה את כבודו בבני האדם. רק יצור שבעצמו הינו נכבד יכול להעניק כבוד: "איזהו מכובד, המכבד את הבריות" (אבות ד, א).

***

לכל שלשת היסודות היווה הרב דוגמה מהלכת. דוגמת מופת.

לכל מקום שהגיע, הוא הקרין כבוד על סביבתו. בכל פעם שניגשתי לדבר אתו הרגשתי מורא טבעי: מהצד האחד שאיפה עזה לקרבה, ומהצד השני רתיעה מפני הכבוד. אפילו אחרי חמש-עשרה שנה התחושה לא זזה ממקומה.

גם אלו שלא הכירו את כוחו העצום בתורה, שלא ידעו להעריך את בקיאותו העצומה ואת עומק תפיסתו – כולל עשירי תבל ועד שרים בממשלה – הרגישו מיד באווירת הכבוד העוטפת אותו, והתנהגו כלפיו בהתאם. כשהפגשתי בינו לבין סבתא שלי, אישה לא דתית ילידת קובנה שהכירה את הרב דרך קלטות, היא הייתה נפעמת מאצילות השפה – אידיש כמובן. הוא היה "כולו אומר כבוד".
אף מסביבתו דרש הרב התנהלות מכובדת. לדוגמה, הוא הפקיד מאד שלא ייכנס אדם לשיעוריו – גם אלו שעם הזמן נהיו די גדולים, למעט השיעור הפתוח לקהל בימי חמישי – ללא בקשת רשות תחילה. לצד שיקולים נוספים, הוא סבר שאין זה מכובד שייכנס אדם ללא בקשת רשות תחילה. כשאחד המשתתפים (בשיעור פתוח) צילם את הרב במהלך השיעור זה היווה חציית קו אדום.

ייחודיותו הייתה אף היא מפעימה. לא היה בו שמץ של "כמו כולם". לשילובים שהוא גילם – של קנאות בריסקאית עם רוחב דעת חובק עולם, של חיבור עמוק ליישוב הישן עם דיבור בעברית מהוקצעת ומלוטשת, של הליכותיו האציליות עם העמדת אלפי תלמידים, ועוד – לא היה אח ורע.

דברי התורה שהשמיע היו חדשים הן בתוכנם והן בסגנונם – מה שהביא אותו להיות מגדלור לאלפי תלמידים הצמאים לתורתו. לעתים, מקוריות דרכו לא מצאה חן בעיני כולם, אך דברי הביקורת לא יכלו להשפיע על מהותו הפנימית: ייחודיות, מקוריות, מעיין המתגבר שדבריו שמחים כנתינתם בסיני. הוא היה כל כולו חידוש.

גם מבין תלמידיו, הוא חיפש תמיד את המקוריות – תכונה שהייתה חשובה לו יותר מכישרון טהור. הוא חיפש את מי שישמע את דברי תורתו, וידע ליישם אותם במקומות אחרים, במחוזות שונים של תורה, של עיון ושל עשייה – בדיוק כפי שהוא עצמו עשה ביחס לתורת רבותיו. אולי מכאן, כפי שהציע מורי וחמי שליט"א, נבעה אהבתו וקרבתו היתרה לבעלי תשובה. מ"שכפול" – תלמידים שכביכול "משכפלים" את הרב ללא ממד של ייחודיות ומקוריות – הוא סלד.

אך מה שהסעיר אותי יותר מכל, מיום בואי בקרב שומעי לקחו ועד היום, הוא הטעם – הטעם שמצא בעולם, ושידע למצוא בתורה. הרב מיעט בעיסוקו עם העולם. בצעירותו למד סדרים ארוכים נעול בחדרו כשהוא עטוף בתפילין. היה מרבה בצום וממעיט במאכל ובמשתה. אך הוא בהחלט טעם את טעמי החיים על מגוונם, וזאת במובן העמוק ביותר.

הרב היה אנין הטעם. כאציל נעלה בעולם שהפך המוני וזול, הוא לעג להתמכרות הרווחת לטעמים זולים המציפים את המרחב הציבורי. מאותם טעמים זולים והמוניים – הוא התנזר לחלוטין. אך מנגד, לא נמנע הרב מלקיים בעצמו את הוראת הכתוב "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'". בהקשר הזה הוא נהג לצטט את אזהרת הרש"ר הירש שמי שלא ראה את הרי האלפים עתיד לתת את הדין – ומימש את הדברים במלואם. את כולם – את כל הטעמים, את כל המתיקות – הוא מצא בתורתו העמוקה.

נדמה שבשכיחות העולה על כל תובנה אחרת היה הרב חוזר על פירושו למילה "דבר" (לפי עדות עצמו, הוא השמיע את הפירוש מאות ואולי מעל אלף פעמים). בלשון הקודש, כל דבר בעולם נקרא על שם הדיבור, מפני שעלינו לגלות את דיבורו של הקב"ה הגלום בו. מי שלא מגלה את הדיבורים – מי שפורש מן העולם, נמנע מלחוות אותו ושולל מעצמו את יכולת הדיבור של אותו "דבר" – אינו ממלא את ייעודו המלא.

בה במידה שהיה לועג לטעמים הזולים פרי תרבות השפע, כך היה בז בוז עמוק לדיבורים הריקים השוטפים את חלל העולם – דיבורי סרק של התקשורת ההמונית שהשתלטה על המרחב הציבורי. הוא ראה את העולם בעיניים של מהות, וכך היו כל דיבוריו. ביציאתי מהשיעור הראשון שבו השתתפתי (בישיבת "אור שמח"), חשתי שזה עתה נפקחו עיני לראות את העולם במבט אחר, בפרספקטיבה שונה שלא רואים במקומות אחרים.

הרב, כפי שהעיד על עצמו, אף נמנע מלומר דברי מוסר. הוא דיבר דברי מהות, דברים נוקבים היורדים את השורש, וציפה שאלו ישפיעו יותר מכל שבט מוסר. כל דיבור שלו – "דבר".

***

ביסודות האמורים, בהם אפיין את מסורת "חברון" של הסבא ותלמידיו, היה הרב חד בדרא.

תלמידיו הרבים – הרב כתב מעט אך העמיד תלמידים לאלפים – יבכו את האבדה, אך יתנחמו בזיכרונות החקוקים בלבם. הוא העביר מהויות – "דברים" ולא דיבורים – ובניגוד לדיבורים, הרי שדברים עוברים הלאה בשליחות. אך גם אם נמצא שליחים ראויים, הרי ש"שלוחו כמותו" – בוודאי שאינו בנמצא.

מי יתן לנו תמורתו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!