"שיחות נתניהו-מוזס מוכיחות לכאורה עבירת שוחד שעלולה לשלוח אותם לכלא"

בקרב מומחים משפטיים יש קונצנזוס כי העסקה שנידונה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למו"ל ידיעות אחרונות ו–ynet, נוני מוזס היא עסקת שוחד, שעלולה להוביל אותם לספסל הנאשמים בבית המשפט ואולי אף למאסר. "אם העובדות שפורסמו בתקשורת הן נכונות, המעגל של תן וקח נסגר, והוכח לכאורה סעיף 290 לחוק העונשין - עבירת השוחד״, אומרת עו"ד אביה אלף, לשעבר ראש המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה.

הפרטים החדשים שפירסם אתמול גידי וייץ ב"הארץ" מלמדים על חשדות לעסקה שנידונה בין נתניהו למוזס. המתווה כלל שינוי חד באופי הסיקור של ראש הממשלה בכלי התקשורת של קבוצת ידיעות אחרונות, ומנגד, הבטחה של נתניהו לקידום חקיקה שתפגע קשות בחינמון המתחרה של מוזס, "ישראל היום". מוזס התכוון לכך ש"ידיעות אחרונות" ייהפך למעשה לעיתון שיעניק סיקור חיובי קבוע לראש הממשלה. בתמורה, הוא ביקש מראש הממשלה לקדם בכנסת חקיקה שתחייב את החינמון "ישראל היום" להימכר בתשלום.

עבירת השוחד קבועה בסעיף 290 לחוק העונשין, שלפיו עובד ציבור שלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו מאסר של עשר שנים. העבירה הזאת כוללת כמה מרכיבים שצריכים להתקיים, ולדברי אלף התקיימו במלואם.

"ראש הממשלה הוא עובד הציבור. לפי סעיפים 293–294 לחוק העונשין ניתן לקחת שוחד בדרכים מגוונות - בבקשה, בהצעה, בהתניה, בהצעה שוחד. השוחד, או בלשון החוק - המתת, הוא סיקור חיובי, ואולי אפילו מינוי עיתונאים שייבחרו על ידי עובד הציבור - כך לפי הפרסומים", אומרת אלף.

יסוד העבירה "בעד התפקיד" פורש לדבריה בפסק הדין בפרשת השר לשעבר, שלמה בניזרי, בהרחבה, ויכול לכלול גם פעולות או הבטחה לפעול שלא במסגרת הגדרת התפקיד הצרה של עובד הציבור. זאת מתוך הבנה שעובד ציבור או נבחר ציבור בכירים יכולים להשתמש במעמדם ובסמכותם כדי לקדם דברים או להשפיע על התנהלות השלטון גם מחוץ למשרד הספציפי עליו הם ממונים. "קשה מאוד להגיד 'לא' לבקשת ראש ממשלה", אומרת אלף, ומוסיפה: "על פי הדברים שפורסמו, ניתנה גם תמורה בפועל או בכוח (אף שאין צורך להוכיח תמורה - זה אינו חלק מיסודות העבירה): רווח כלכלי גדול ל'ידיעות אחרונות', השפעה תקשורתית ומניעת תחרות. כל הרכיבים של הון־שלטון־עיתון מתמלאים לכאורה במקרה זה".

עו"ד יאיר רגב, לשעבר ראש מפלג החקירות ביחב"ל, מסכים עם אלף. "במקרה הזה, הפעולה של קידום החקיקה בנוגע ל'ישראל היום' בכנסת קשורה ישירות בתפקידו של ראש הממשלה", הוא אומר. רגב מדגיש כי ביחסים בין נותן השוחד לנוטל השוחד, המחוקק מתייחס יותר בחומרה לעובד הציבור, כי הוא מעל באמון הציבור.

בסופו של דבר, עסקת השוחד הזאת אמנם לא יצאה אל הפועל, אך לדברי רגב זה כלל לא משנה: "מבחינת נתניהו, החוק אומר במפורש שהמבקש או המתנה שוחד, גם אם לא נענה, כמוהו כלוקח שוחד. גם מבחינתו של מוזס, המציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד". רגב שולל את הטענה שלפיה נתניהו לכאורה נסחט באיומים והקליט השיחות להוכחה. "המשקל של האמירה הזאת, שלפיה מדובר בסחיטה, הוא נמוך, מפני שזו גרסה כבושה", אומר רגב. "גרסה כבושה היא גרסה שמועלית בשלב מאוחר מאוד, ואינה ניתנת בצורה שהיתה צריכה להינתן. אם היו סוחטים אותו, הוא היה צריך לפנות ליועץ המשפטי לממשלה או למפכ"ל המשטרה ולהגיד: 'סוחטים אותי', אבל אם הוא לא עושה את זה, ואומר את זה רק בשלב מאוחר, המשקל שיש לייחס לגרסה הזאת הוא נמוך".

זו אינה הפרשה היחידה שנחקרת ביחס לנתניהו. המשטרה חוקרת גם חשדות לאספקה קבועה ותכופה מאוד של משקאות חריפים וקופסאות סיגרים, באלפי שקלים בכל פעם, מידי בעלי הון, ובהם איש העסקים ארנון מילצ'ן. "חקרתי הרבה מקרים כאלה", אומר רגב. "בדרך כלל אנשי הציבור מנסים להסוות את השוחד ולטעון שמדובר במתנות. באחרונה נתקלנו בזה במקרה של פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר, רות דוד, שטענה שמדובר במתנות שניתנו לה בלי קשר לתפקידה, וזה צלח לה".

לדבריו, הפרשה שבה מעורב מוזס היא חמורה הרבה יותר. "אנחנו מצפים מהעיתונות להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, שהעיתונות תהיה חופשית ושלא יופעלו עליה לחצים. ברגע שאדם שמבצע ביקורת ויש לו אינטרסים פסולים, אנחנו משמיטים את הקרקע מתחת הביקורת שלו, אנחנו אומרים שזו חרב להשכיר. העיתונאים מרגישים את עצמם כפיונים שמזיזים אותם על לוח שחמט".

גם לדברי ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, העומדת בראש התוכנית לרפורמות בתקשורת במכון הישראלי לדמוקרטיה, במקרה הזה יש חומרה יתרה. "בהנחה שאכן היתה עסקה, השאלה המרכזית היא מה עבר בה מיד ליד, והתשובה שלי היא שאנחנו המוצר בעסקה הזאת - התודעה שלנו, השכל שלנו, זוגות העיניים שלנו, כל הדברים האלה עברו מיד ליד. במקרה הזה יש התנגשות טקטונית בין שני כוחות חזקים מאוד, והקורבן שלה הוא הציבור".

לדבריה, פגישות בין בעלי עיתונים לפוליטיקאים בכירים היו קיימות מאז ומעולם, בישראל ובכל מדינה מתוקנת אחרת, אבל במקרה הזה משהו במארג הכוחות עבר את הגבול, ומארג הכוחות הזה נוגע לשיטתה הן לנתניהו והן למוזס. "אם נסתכל על המקום של נתניהו ביחס לתקשורת, אז יש עיתון אחד שכנראה יש לו שליטה מסוימת בו, יש כלי תקשורת אחרים שכנראה יש לו הסכמים כאלה ואחרים אתם, במקרה הזה היה ניסיון לייצר הסכם כזה, ויש פלח שלישי של כלי תקשורת שבהם הוא שולט באמצעות רגולציה וכסף ציבורי. ברור לנו שהוא שולט גם על מה שקורה עם התאגיד הציבורי, על גלי צה"ל ועל הטלוויזיה המסחרית. כולם על הברכיים, וכולם בחוסר וודאות".

מהצד של מוזס, יש לדבריה נכונות הרבה יותר גדולה מבעבר למנף את השליטה שלו בעיתון כדי להשיג לעצמו רווחים. שוורץ אלטשולר מסבירה כי אמצעי התקשורת ממנפים את השליטה שלהם מסיבות שונות. "זה יכול להיות כדי להשיג עוצמה פוליטית, כמו למשל סילביו ברלוסקוני באיטליה או מייקל בלומברג בניו יורק. הם היו בעלי אמצעי תקשורת שמינפו את עצמם לפוליטיקה דרך זה. יש כאלה שמשתמשים בתקשורת כדי למנף עסקים אחרים שלהם, כמו נוחי דנקנר ברכישת 'מעריב', ויש גם מקרים של אגו". ויש גם סיבה נוספת - הישרדות כלכלית. "זה הסיפור של מוזס, אם בעבר הוא מינף את העיתון כדי להשיג לעצמו עוד קצת הטבות כלכליות ובעיקר להשיג כוח, היום 'ידיעות' נאבק על חייו הכלכליים, ולכן האלימות והעוצמה שבה המעורבות הזאת נעשית היא חמורה יותר מבעבר", מדגישה שוורץ אלטשולר.

שוורץ אלטשולר עבדה באחרונה על מחקר שצפוי להתפרסם בקרוב, ובו בדקה את התפקוד של רשות ההגבלים העסקיים לאורך השנים ביחס לשוק התוכן העיתונאי. "גיליתי שכשרשות ההגבלים העסקיים צריכה להתמודד עם ליקויים בשוק התוכן העיתונאי, למשל המונופול של 'ידיעות' או הקשרים בין העיתונים הארציים למקומונים, היא מגלה לפתע צניעות מופלגת, ואומרת שהיא יכולה לשקול רק שיקולים כלכליים, כלומר הגדרת שוק ופגיעה במחיר, ואין לה יכולת לשקול שיקולים לא כלכליים שבעיקרם צריכים להיות פגיעה במידע שמובא לציבור".

ואולם לדבריה, פגיעה בתחרות של שוק התוכן העיתונאי אינה דומה לפגיעה בשווקים אחרים: "במקרה כזה מדובר במוצר רגיש מאוד, שצריך לשאול איך זה יוצר את ההפחתה בערכו של המוצר. הטענה שלי היא שרשות ההגבלים העסקיים אינה יודעת להתמודד עם ליקויים בשוק התוכן העיתונאי, או לא רצתה להתמודד אתו במהלך השנים. בחוק ההגבלים יש בפירוש הסמכה לממונה לשקול עוד שיקולים שקשורים לאינטרס הציבורי, אבל לא השתמשו בזה. השורה התחתונה של המחקר שלי היא שרשות ההגבלים צריכה להתעורר ולהפעיל את הסמכות שכבר יש לה, ואם לא, צריך להוסיף פסקה שעוסקת בשוק התוכן העיתונאי. כמו זו המופיעה בחוק ההגבלים הבריטי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!