האם איבדנו את היכולת להראות אהבה • מעורר דיון

השבוע נזכרתי בסיפור. זה היה לא מזמן. ישבתי באיזה בית מדרש, ולידי אברך חסידי שישב ולמד עם בנו. מכיר היטב את האברך. ברגע של הסחת הדעת של האבא, שאלתי את הילד איזו שאלה באותו לימוד. הילד ענה לי תשובה חכמה, ואני החמאתי לילד מחמאה מרגשת. הילד קרן מאושר, ואני חייכתי ונהניתי עד לב השמים. האבא הבחין פתאום בכך, והוא רואה את ילדו קורן מאושר ממחמאה אוהבת. אני מסתכל על האבא. הוא מנסה לחייך חיוך אוהב לילדו, אבל הוא לא מצליח. יצא לו כזה חיוך מעושה ומוזר. הוא ניסה, אבל הוא לא ידע איך עושים את זה. הוא לא ידע יותר מאשר לומר בסוף הלימוד משהו כמו 'פיין', טוב, יפה. וזהו. הוא אולי רצה להעביר משהו יותר לילדו, אבל הוא לא ידע בדיוק איך, מה.

אני יודע גם למה, מכיר טוב את אביו של אותו אברך. האברך, כנראה, בחיים לא קיבל חיוך אוהב, וכל שכן חיבוק אוהב מאבא שלו. הם גדלו בחסידות סגורה כזו, בו לא ממש מדברים בסעודה שלישית על 'לתת חיבוק אוהב לילדים'. רק דיברו אולי על צניעות וטהרת המשפחה, או על קימה בבוקר לזמן קריאת שמע, אבל על לתת אהבה לילדים? לא ממש דיברו על כך. ולא שהאבא הזה לא אהב את ילדיו, הוא פשוט לא חונך לתת אהבה לילדיו, לחבק, לאהוב, ללטף, להיות ממש מאוהב בילדים בלי סוף ולבטא את האהבה בחופשיות. גם אם הוא רצה לבטא, הוא כבר לא ידע איך, והתקשה לבטא אותה. אם אתה גדל בסביבה שאיננה משוחררת בקטע הזה, אתה ממש מתקשה בעניין איך להעביר לילדיך, ואז די ברור שגם ילדיך יתקשו להעניק אהבה בצורה משוחררת ובריאה לילדיהם.

אינני יודע בדיוק מהי הסיבה, אבל הרבה מבני הדור הצעיר מתלוננים על כך שהדור הקודם לא ידע להעניק אהבה לילדיו בצורה בריאה ונורמלית. לא כולם, אבל הרבה. יש הטוענים שזה היה דור שהיה בן לניצולי שואה, והדור של השואה, אוי נעבעך, איך שלא היה להם מי שיחבק אותם ויאמר להם 'בני יקירי אהבת נפשי', אז הם לא ידעו לתת את זה לדור ההמשך, שהוא בעצם דור ההורים שלנו. לרפא פצעים עמוקים - אורך זמן. לפעמים זה אורך כמה דורות, אבל אינני בטוח שזו היא הסיבה היחידה. אני חושב שישנה עוד סיבה עמוקה ושורשית לעניין. היא קשורה איכשהו לנושא המאמר שנכתב בשבוע האחרון. מאמר שחולל קצת סערה והיו לכך הרבה תגובות בעד ותגובות נגד. עד כמה המילה 'אהבה' היא לגיטימית בציבור שלנו.

אבל לפני שאני מטיל שוב ביקורת על 'הציבור שלנו', חשוב לי לומר משהו. אני מרבה לומר ביקורת במאמריי על נושאים שבעיניי צריכים שינוי. יש התמהים על נועזותי לומר ביקורת על ציבור שלם וגדול, אבל אני רוצה להסביר ולומר: אני חלק בלתי נפרד מהציבור שאני מכנה 'הציבור שלנו'. בעיניי, ציבור שאינו מעז לומר ביקורת על עצמו ולבקר היטב את העיוותים שנוצרים עם הזמן ללא משים וללא כוונה רעה, איננו ציבור כנה ואמיתי עם עצמו. כשאני אומר ביקורת על המגזרים שלנו, אני אומר גם ביקורת על עצמי. אנחנו בסך הכל בני אדם, וכמו כל בני האדם, אנחנו טועים לפעמים. הטעויות אינן מתוך כוונות זדון ולא קשורות כלל להנהגת גדולי האומה. הן קורות מעצמן בתהליכים שונים, ועל פי רוב ללא משים. לרוב הדברים שאני כותב יש עשרות אלפי אנשים 'מהציבור שלנו' שמסכימים עם כל מילה ואומרים: "וואלה, אמרת בקול את מה שכולנו חשבנו בשקט". חשוב לי גם להדגיש, שכשאני מדבר על חסרון ועל תיקון, זה לא אומר שכולנו טועים ולקויים בכך, זה רק אומר שיש הרבה שצריכים לשים לב לטעויות הללו, וכשאני מבקר, אני מבקר גם את עצמי, על הטעויות שגם אני מוצא את עצמי נכשל בהם עד שאני תופס את עצמי.

מה שקורה הוא שיש הרבה הורים שאינם מעזים לתת חיבוק אוהב ובריא לילדיהם. עמוק בתת המודע שלהם זה גם מעצור, כביכול, דתי, קשור ליהדות או אולי צניעות, כמה שזה נשמע מצחיק. יש איזו תחושה פנימית שתובעת מהם ריחוק מסוים מילדיהם בגלל שאהבה זה לא בדיוק הדבר ששגור על פיהם, זה לא בדיוק משהו שאפשר או מותר לבטא בחופשיות. יצרנו חומה גבוהה ומפחידה מאוד סביב המילה 'אהבה'. האם ראיתם פעם אבא שמחבק את ילדו בבית המדרש, באהבה פשוטה וכנה? אינני מדבר על שעת התפילה שכתוב בשו"ע שלא לבטא אז ביטויי חיבה לילדים, שדווקא מכך משמע שבשעות אחרות זה ממש רצוי. אבל הורים, איכשהו, מתביישים לבטא אהבה בצורה משוחררת ובריאה לילדיהם.

כמה מכם קוראי המדור יכולים להעיד על עצמם ששמעו מאבא שלהם את המשפט הפשוט והחיוני הזה: 'אני אוהב אותך'? שקיבלו חיבוק אוהב ואמיתי מאבא שלהם? החיסרון הזה נשאר חרוט בנפש לנצח. מצמרר אותי לחשוב, אבל זוהי האמת: ישנם עשרות אלפי צעירים שמסתובבים עם כאב עמוק ועם צימאון אדיר לחיבוק, לאהבה אינסופית, בגלל שפשוט לא קיבלו את זה בימי ילדותם. ולא בגלל שבלב הוריהם לא פיעמה אהבה עמוקה לילדיהם, הם פשוט חששו לבטא את רגשותיהם בצורה משוחררת ופתוחה. חששו לומר את המשפט הפשוט והנצחי: ילד מתוק שלי, אני אוהב אותך. אולי רק בגיל שנתיים או שלוש העזו הוריהם לומר מילים דומות, אבל חס וחלילה - מהרגע שהילדים קיבלו קצת שכל, כשהם ידעו כבר לחשוב ולהבין מה הם בדיוק רוצים לקבל.

בעיניי הסיבה העיקרית לבעיה היא ה'ווטו' שהטלנו על המילה אהבה. בעוד שבתנ"ך ובימי חז"ל המילה הזו הייתה חלק בלתי נפרד מהשפה היומיומית, וכשאמרו 'אהבה' התכוונו למשמעות האמיתית של המילה, היום אנשים מפחדים לומר ולדבר על אהבה בגלל שזה מיד מתקשר להם עם דברים אחרים. לא יאומן. המילה הכי טהורה וקדושה התבלבלה לנו עם הדברים הכי גרועים. האם אני מאשים את מישהו מאיתנו בכך? לא. הסיבה לבלבול היא די פשוטה: העולם הגדול בלבל את העניין. בלבל והתבלבל. נוצר בלגן גדול בעולם עם המילה 'אהבה'. אם כי בתורת המזרח, 'אהבה' מכוונת על אחדות וטוהר הלב וחמלה כנה, אבל התרבות המערבית, השולטת יותר בעולם הגדול, בלבלה מאוד בין אהבה טהורה לבין מושגים אחרים.

זוהי בעצם הסיבה כנראה שגרמה לנו לסגור את הדלת לגמרי וליצור חומה גבוהה ואימתנית סביב כל העניין, ואוי ואבוי לו למי שיעז ליצור סדק ולהטיל ספק בגובהה הנצרך של חומה אדירה זו. אבל חברים יקרים, הגזמנו, נסחפנו. אין ספק שצריך לדעת לשים את ההבדל הברור, אבל הרגנו ומחקנו מושג כל כך קדוש שאי אפשר לה לבריאה להתקיים בלעדיו. אנחנו כל כך מפחדים מביטויי אהבה כנים ופשוטים כמו למשל, חיבוקים. תפתחו את התנ"ך, מהרגע הראשון של הבריאה עד סוף ההיסטוריה של התנ"ך, אנשים ידעו לאהוב ולחבק את ילדיהם, וגם את חבריהם וידידיהם. לאף אחד לא נפל בדעתו שזה בעייתי. גם בימי חז"ל, כמו שרואים בזוהר, כל המפגשים קרו עם חיבוקים ואפילו נשיקה במצח. 'נשק ליה על מצחיה', זה היה הביטוי הפשוט והבריא של אהבת הלב איש לחברו.

תנו לי לספר לכם משהו: לפני כמה ימים הוזמנתי להופיע ל'ערב שירה וסיפור' בישיבה לצעירים באשקלון. זו הייתה ישיבה דתית לאומית, תורנית כזו, משהו כמו חרדל"י. כשישים צעירים, בני 14-15 בערך. זה לא סוד שאני מאוד אוהב את הסגנון של החיים שלהם, החרדלי"ם. בלי קשר לציונות או לצבא, אני מדבר על דברים אחרים. כבר כתבתי בעבר על צורת הלימוד והחינוך שלהם למחשבה ולעומק, יש בהם הרבה תוכן ופנימיות. עכשיו תקשיבו טוב: לא האמנתי אפילו למראה עיניי. ישבתי איתם, והבחורים עצמו את עיניהם ושרו עם כל כך הרבה רצינות, כל כך כיוונו בכל מילה, ולא התביישו להיות רציניים ליד חבריהם ולהרים ככה את הידיים למעלה. היו שם כמה שהיו ממש בעלי נשמה חסידית בוערת. הם עמדו לידי בעמידה והתנענעו ממש כמו חסידים, עם דביקות אמיתית. פשוט כיוונו במילים. ובכל מיני רגעים יפים של שירה באמצע, כשנשמעה הרמוניה שמימית של שירה, הם כמו בתנועה ספונטנית שמו ידיים אחד על כתפי השני ושרו כמו מלאכי השרת. אחר כך התחלתי עם שירי שמחה. הם פצחו בריקוד. אבל הריקוד היה ריקוד מאוד רוחני ומשוחרר כזה. משהו דומה קצת לריקוד של הננחי"ם, אבל יותר עם תנועה למעלה, אם אתם מכירים את הריקודים האלו של החרדלי"ם הצעירים.

וואלה, אני פתאום נזכר עכשיו: בערך לפני 8 שנים הייתי שבת בחברון, והיתה שם חבורה של צעירים בני 12 בערך, שגרים בסמוך בקרית ארבע, ואיזה ילד אחד, שנראה הגדול והמנהיג שלהם, הוביל את המניין שלהם. הם עשו מניין תפילה לבד של קבלת שבת קרליבכית. במשך שנים לא יצא לי מהראש הריקודים המיוחדים והמשוחררים שלהם, האומץ הבריא שלהם ועוד בגיל כזה. הם תפסו את עצמם במעגל אחיד ב'מזמור לדוד', ורקדו באהבה ובשמחה. קשה לי להעביר את התחושה. השתגעתי אז ממראה עיניי. אבל תקשיבו טוב - אחרי שסיימתי את האירוע, נשארו שם כעשר חבר'ה, ממש צעירים מתוקים, ובמשך כחצי שעה הם שאלו אותי כל מיני שאלות בעבודת ה'. אוי טאטע אין הימל. והם ביקשו עוד כמה שירים. שרתי איתם את "רבש"ע אני כ"כ אוהב אותך" שחיבר הראל טל, הזמר הצעיר הזה מהגבעות. הם עצמו עיניים, כך באמצע השיחה, ונכנסו פתאום לדביקות כזאת. הם רצו להישאר איתי כל הלילה, רק שהרכב של ההגברה כבר הגיע לאסוף אותי והאיץ בי לעזוב.

למה אני מספר לכם את זה? כי במשך שנים הייתי שואל את עצמי מאיפה זה מגיע האומץ הזה שלהם, הבריאות הנפשית הזאת, השחרור הזה, הכנות הרוחנית הזו, בגיל כה צעיר. עד שביום אחד הבנתי. עיקר הסיבה היא בגלל שהם מקבלים אהבה מהוריהם בצורה הכי משוחררת ובריאה שרק יכולה להיות. ילדים הגדלים עם אהבה בריאה המתבטאת בצורה בריאה ומשוחררת, אזי כל מבנה הנפש והחיים בנוי אצלם אחרת, וכל הרוחניות שלהם היא הרבה יותר מאוזנת ובריאה. אנחנו לפעמים, איכשהו, חסומים בפנים. יש בנו משהו שלא מרשה לנו להיות כל כך כנים, משוחררים, פתוחים ואוהבים, כי לא ראינו את זה ולא קיבלנו את זה בילדותינו. אני יודע שיש כאלו שיגיבו שזה לא נכון בכלל ואני רק מדבר מתוך תסכולים אישיים או כל מיני תגובות כאלו, אבל אני מסתכל כל הזמן על אנשים וחושב. זה מה שאני עושה כל חיי, מאז שאני מכיר את עצמי. מתבונן וחושב. חלק גדול מאתנו גדלים עם איזושהי חסימה נפשית, והיא מלווה אותנו כל חיינו, ומפריעה גם לתקינות הנפשית של ילדינו. אבל הרבה יותר מכך: היא מפריעה גם לתקינות הרוחנית של ילדינו. זה מתבטא גם בתפילה ובכל צורת החשיבה. דעו לכם שזה ממש כך: מישהו שלא קיבל אהבה בצורה משוחררת, הוא גם לא יודע איך להתפלל ולדבר לרבש"ע בצורה משוחררת. משהו חסום לו מבפנים. הוא לא יודע לבטא כאב ורגשות. לא יודע איך להתבטא ולדבר. הוא אפילו לא מעז לחשוב על הרבש"ע כמישהו שבאמת אוהב אותו ללא תנאי. כי אהבה אמיתית וכנה נתפסת בעיניו כמשהו לא לגיטימי, כמעט אסור. זו לא בדיחה. אמרתי עכשיו משהו עמוק: זה משליך בסופו של דבר השלכות עמוקות בתת המודע של האדם ומשהו עמוק מאוד בנפש נחסם לחלוטין. ורק צימאון שבור של הנפש לאהבה ולחיבוק, נשארת קבורה עמוק מבפנים, ללא יכולת אפילו להעז לחשוב על הצורך הזה.

אני יודע שיש כאלו שמתרגזים כשאני מביא דוגמא ממגזרים אחרים וכדומה, וטוענים: "אם הנך רוצה לתקן ולעורר על נושאים כואבים, בכיף, מה לך מחפש במקומות אחרים?". אבל, חברים יקרים, הרשו לי לומר לכם שליבי סבור אחרת. מכל מגזר יש לנו מה ללמוד. מה שאמת - אמת. יש מגזרים ומקומות שטובים מאתנו בדברים מסוימים כמו שאנחנו טובים מאחרים בנושאים אחרים. זו לא חכמה לעמוד ולומר: "אנחנו הכי מצוינים וטובים מכולם בכל נושא העומד על השולחן". ואל תשאלו אותי עכשיו למה אני בוחר לכתוב הרבה על נושאים שיש לנו חולשות בהם. ברור שאכתוב על נושאים שכואבים לי ולעוד הרבה אנשים אחרים, וביחד ננסה לתקן. כמו שכל מדינה מתגאה בכך שהיא גם מבקרת את עצמה רבות, ולא מרשה לעצמה לעשות ככל העולה על לבה, כך גם לנו, כמגזר חזק ומבוסס, זו רק סיבה לגאווה כאשר אנחנו גם מבקרים את עצמנו, ומוצאים בעצמנו עיוותים שונים שקרו עם הזמן ללא משים וללא כוונה, ומסיבות שונות ומורכבות. יכולתי אולי לבחור לכתוב על נושאים כמו חשיבותה של התגברות על הכעס, אבל אלו הם נושאים שנדושו אלפי פעמים בפי כל הדרשנים. אני מעדיף לדבר על נושאים שאנשים אחרים פחות מעזים לפתוח, ואני, אולי בגלל שאני נועז יותר או בגלל שחוויתי דבר או שניים בחיי או בגלל שתיהם ביחד, אני כן מקבל אומץ בליבי לדבר עליהם, ובעיקר בגלל שאני מרגיש שאלו הם הנושאים שיותר חשוב לדבר עליהם, בגלל שהם סיבה לחלק גדול מתופעת מהנשירה והנפילה של הרבה מהצעירים שלנו, או סיבה להרבה כאב וסבל מתמשך של אלו שכן נשארו איתנו.

אני יודע ומבין היטב את המורכבות ואת הרגישות של הנושא שהעליתי בשבוע הקודם ובשבוע זה. אבל לפעמים, מה שקורה הוא, שבמקום להתמודד מול המורכבות של נושאים עדינים ועם לב אמיץ לומר: זה כן וזה לא, אנחנו בורחים לדרך יותר קלה ושטחית, ואומרים "לא" אחד גדול על הכל. כך ברחנו מההתמודדות מול האתגר. אבל מה שאנחנו שוכחים, שתמיד זה על חשבון משהו אחר. כשאתה אומר 'לא' על משהו שצריך להיות 'כן', הרסת משהו בנפש, ההשלכות הן לפעמים מאוד עמוקות, שלעיתים הן מאובחנות רק אחרי דור או שניים. אף אחד לא מאשים את אף אחד. אנחנו בסך הכל בתהליך ארוך ומורכב של התפתחות. כמו שאנחנו רואים, למשל, עד כמה שהחינוך בתלמודי התורה השתנה מהקצה אל הקצה בעשר השנים האחרונות. יש דברים שלוקחים זמן. זה מתחיל עם זה שמישהו אחד החליט לדבר או לכתוב על זה. באיזשהו שלב מישהו מחליט ליזום משהו, מישהו אחר מחליט להצטרף אליו, אנשים מתנסים בשינוי, והעולם עומד ומשתנה. אני, אינני אלא חלק מההתפתחות האנושית. הדברים שאני כותב, זה כמו מתבקש מעצמו. אם לא אני עכשיו, מישהו אחר היה כותב או מדבר על כך עוד שנה או שנה וחצי. אנחנו בדיוק בזמן בו הראש שלנו נפתח ומתחיל לחשוב אחרת על הרבה נושאים. זה קורה לנו בגלל הרבה סיבות ביחד. גם בגלל שכל הרצאה או קורס שלישי היום הוא על פסיכולוגיה או חינוך או תרפיה או משהו כזה, גם בגלל שאנחנו בדור מרושת ואנשים פתאום מקבלים ברשת מידע על העולם שסביבם, ואינני מדבר על העולם הגויי, אלא על העולם היהודי שסביבם. המידע בנושאים שונים רץ מאוד מהר היום, ועוד הרבה סיבות שמורכבות אחת בשנייה. אנחנו בתקופת התפתחות והתפכחות. שומה עלינו להתנהג בזהירות, לדעת מה כן ומה לא. איך לשנות ולהשתנות מבלי לפרק את מה שבנינו במשך דורות. להיות נאמן עד הסוף למסורת היהודית מבית האבא, ולתקן את העיוותים שקרו לנו ללא משים, וגרמו להרבה סבל וכאב, או במילים אחרות: לתקן את הכלים מבלי ליצור סדקים אחרים בפינות אחרות. עם זהירות, עם אחריות, ועם תפילה כנה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!