הלכתי לחפש את עצמי - תכף אשוב • פרק 7

אמצע הלילה. בני נרדם כבר מזמן, מאיר נסע לחתונה של אחד מחבריו לישיבה. כולם אהבו את מאיר והעריצו אותו. לא היה מצב שתתקיים חתונה ומאיר לא ישתתף.

ככל שחבריו היו מבקשים את קרבתו, כך חשה נטי בודדה ועזובה. בהתחלה עוד היתה מבקשת ממנו לצאת למפגשי חברות, והוא היה מסביר לה שהזוגיות שלהם בתחילת הנישואין חייבת בניה אינטנסיבית והוא לא מסוגל לחשוב שאת הערב הם יעבירו בנפרד. בתמימותה, כל כך שמחה שמאיר משקיע בחייהם המשותפים, שלא הבינה את עומק הבעיה. הוא, יש לציין, יצא באופן חופשי. תמיד היו לו הסברים מצוינים ליציאות שלו ונטי היתה נכנסת להלם קל כשהיתה מגלה כמה הוא גורם לה להאמין בו. בכריזמה העצומה שלו הוא פשוט גורם לבני אדם לתת בו אמון מלא. אפילו היא, שכבר ספגה השפלות ומכות ממנו, המשיכה להאמין למילים שיצאו לו מהפה – כאילו מדובר בכישוף. אין הסבר הגיוני.

עכשיו הוא בחתונה והיא מנסה שלא לחשוב על החיוכים שהוא מפזר שם, על הריקוד הסוער שמן הסתם כולם רוצים לרקוד איתו. העיקר שבני ישן ברוגע והיום שלהם עבר בשקט יחסי. היא ארגנה את הבית למופת ואפילו הספיקה להכין את הבסיס לארוחת הצהריים של מחר. היא לא תבשל אותה הערב, כמובן, כדי שהיא תהיה טרייה מחר.

התלבטה כיצד תעביר את הערב שלה. לא היו הרבה אופציות. היא לקחה את הספר החדש שמאיר קנה לה והחליטה ללכת לקרוא במיטה. היא תיהנה מכמה שעות של שקט.

זמן קצר לאחר מכן הרגישה את הבחילה מטפסת במעלה גופה. צרבת קשה שרפה אותה מבפנים וחולשה איומה תקפה אותה. שלושת החודשים הראשונים של ההריון עברו בסדר גמור, מה קורה עכשיו? היא לא הספיקה להמשיך לחשוב ומצאה את עצמה מקיאה על רצפת החדר מבלי שיש לה אפשרות לקום מהמיטה לשתות כוס מים. תשישות – זה מה שהיא הרגישה. הצליחה לשלוח יד לעבר השידה ולאחוז בטלפון.

"מאיר, אני במצב לא טוב. צריכה רופא..."
"מה רופא"? צעק מאיר בתוך בליל של קולות ומוזיקת חתונה.
"אני.. " נטי נשמה בכבדות. "רע לי", פלטה.
"שום רופא", אמר לה מאיר. "זה בגלל ההריון. תלכי לנוח והכל יהיה בסדר – אשתדל להקדים".
ראשה נזרק חזרה על הכרית והיא הרגישה כמו נשאבת אל תוך בלון אוויר מסתובב וגופה בגד בה ממש. לא ברור לה כמה זמן היא היתה ככה.

כשמאיר נכנס לחדר היא חשה תחושת הקלה מסוימת – על אף שהבינה מזמן שממנו לא תצמח לה ישועה.
תן לי לראות רופא" – ביקשה, ומאיר אפילו לא ענה.

חשבה שתאזור קצת אומץ ותדרוש. "אני רוצה לנסוע לאמא שלי קצת. אני מרגישה שעלי לקבל עזרה, משהו לא טוב עובר עלי", לא ויתרה.

ברגע הבא, כל מה שהרגישה בשעות האחרונות היה תותים בקצפת לעומת ההשתוללות של מאיר. היא שכבה על הרצפה מתקפלת. לראשונה בחייה צרחה צרחות אימה: "אתה הורג אותי, תפסיק". התחננה וצרחה עד שקולה נחלש. גופה זז כמו בובת סמרטוטים חסרת אונים לפי הצד שממנו הגיעה המכה הבאה.

נכון, הוא לא הרג אותה באותו לילה, את העובר שלה דווקא כן.

המשך יבוא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!