"אבא מתקשר" לטלפון של הקצינה • יומן אישי מהשכול

בשורה התחתונה אנו מתנדבי זק"א מסוגלים למראות קשים, רגילים לחוויה הקשה של טיפול בהרוגים ונרצחים, סופגים עמוק את השכול והכאב, מפנימים את הטרגדיה שבגינה אנו נמצאים בזירה, חשים את הזוועה המטורפת סביבנו ואת עשיית החסד והטיפול בהרוגים.

זו תקופה של שלוש שנים שבה אנו נמצאים באין ספור פיגועי טרור, בתקופות פחות או יותר בוערות, אבל לאחרונה השטח בוער. הדם נשפך. נדקרים ונדרסים בכל פינה בבירת ישראל ירושלים. עוד נרצח ועוד הרוגה, עוד גופה ועוד שלולית דם, הראש כבר מבין שזו השגרה שלנו, זה חיינו, המציאות מתפוצצת לנו בפנים בכל פיגוע מחדש ומביאה אתה בשורה מרה וטראגית על עוד מספר פצועים והרוגים.

אנו נהיה שם תמיד כדי "להציל מי שאפשר, ולכבד מה שנשאר".

לעולם לא כתבתי פוסט שבו אני פורק את רגשותיי, משתף את הרשת הווירטואלית עם כל המשתמע מכך, מספר ומסביר על קצה המזלג את מה שעובר מתנדב זק"א בטיפול בגופות הנרצחים פיגוע אחרי פיגוע, לצד השגרה של תאונות דרכים, נפילות מגובה, רצח, התאבדויות, שריפות קטלניות, ועוד מספר רב של יצירות משונות של מלאך המוות שאנו מטפלים בתוצאותיו.

הפיגוע היום בארמון הנציב הוציא ממני מה ששום פיגוע אכזר אחר לא הצליח לעשות לי. לא ארבעה נרצחים בפיגוע בהר נוף, לא הירי בשער שכם בפיגוע בו מצאה את מותה שוטרת מג"ב, ולא עוד עשרות אירוע טרור ושגרה שמכים בנו ללא סוף על הפצועים ועל ההרוגים.

בעת הפיגוע היום הייתי בפגישת עבודה במשרד בשכונת בית וגן, שומע את הדיווח במירס של מד"א ותוך כדי המירס של זק"א מתחיל לדחוף מתנדבים לצאת לזירת הפיגוע... ברגעים הראשונים עשיתי חישוב שאני לא הכי קרוב למקום, והנה זה בטח עוד פח"ע שגרתי של דקירה או דריסה של שניים עד שלושה נפגעים ומחבל מנוטרל במקרה הטוב... לא ייחסתי חשיבות משום מה.

עוברת חצי דקה משמעותית ... דיווח נוסף נשמע במירס: "אר"ן אר"ן אר"ן בשכונת ארמון הנציב". אני תופס את הקסדה, לובש מעיל תוך כדי ריצה לאופנוע, עף לכיוון הזירה המדממת והקשה בפעם המי סופר כמה...

אני מגיע לזירה תוך כדי פינוי הפצועים האחרונים, מעמיס לאמבולנס פצועה עם שבר ברגל שבוכה בהיסטריה שאין לתאר במילים. בועז הנהג דוהר קדימה. זהו, אין פצועים בשטח. הכאוס בשטח נרגע, כוחות עוזבים את הזירה והנה מגיעה דממת המוות. על דשא ירוק צמחייה ירוקה ושמש זהובה של יום חורפי שוכבים להם ארבע גופות נרצחים, פזורים בין גלגלי משאית אימתנית ורצחנית. דם קדוש שנספג באדמה קרה.

ארבעה צעירים שחייהם נגדעו ברגע. עוד ארבע משפחות הרוסות. עוד ארבעה נרצחים קדושים וטהורים. ארבע עולמות מלאים בחיים שברגע פסקו, כאילו מישהו לחץ על מתג והוריד את חייהם לשאול תחתית.

אני סורק את הזירה ובוחן את אופי העבודה שלנו לקראת העבודה הקדושה של חסד של אמת. מסתובב בין תרמילים, ציוד רפואי שהיה אמור לעזור ואולי להצליח להחזיר חיים בנפגעים, ציוד אישי של הקרבנות... מתחלקים לצוותים ומתחילים בעבודה.

ניגשתי עם חבר קרוב, שכבר טיפלנו יחד באינספור מקרים, לטפל באחת הקרבנות, ושום דבר לא הכין אותנו לדבר הבא: אנחנו עוזרים לקצין המז"פ ולנציג צה"ל בזיהוי גופת הקצינה, ותוך כדי טיפול שומעים את הטלפון של הקורבן: "אבא מתקשר.. אבא מתקשר.. אבא מתקשר.. אבא מתקשר..".

מחזיקים את הטלפון וכאילו קופאים על המקום. ארבעה אנשים עם הרבה מאוד ניסיון וטיפול באסונות, ולא מצליחים לתפקד.

קדושה וטהורה עלית השמימה. אבא שלך מחפש אותך בטלפון ומתקשר, אבל עדיין לא יודע שאבא שבשמים כבר קיבל אותך בחיבוק ואהבה.

נהרגת על קידוש השם. יהי זכרך ברוך.

(רגע הפיגוע)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!