יוסף הצדיק מלמד רבנים לטפל באלימות במשפחה

כשפגשנו את יוסף הצדיק בפרשת וישב הוא שואל את שר המשקים ואת שר האופים מדוע פניהם רעות. גדולים ורבים כבר שאלו לפשר השאלה המוזרה: האם בית סוהר הוא מקום שמסתובבים בו בפנים שמחות? האם יוסף הצדיק יכול לדבר על שמחה - עבד עברי בארץ לא לו בלי קרוב וגואל?

אבל יוסף הצדיק מגלה לנו שיהודי אמיתי תמיד צריך להיות ערני לכאב של הזולת ובמיוחד כשהכאב מתגבר מסיבה זו או אחרת. בזכות האכפתיות שלו הוא ניצל כשהוזכר בהמשך לפני פרעה, בזכות האכפתיות, האנושיות והחמלה שלו עם שלם ניצל בהמשך.

כמה כאב צריך להיות בפניה של אם שבסופו של דבר מכלה את הילדים שגידלה ברחמה 9 חודשים? כמה כאב צריך להשתקף בפניה של אמא שבעלה משתלח באלימות קשה כלפיה וכלפי ילדיה? גם אם תנסה בכל מאודה להסתיר את הכאב, אולי תצליח להסוות את הקול, אולי תטעה בחיוך עצוב שמנסה להיות לשווא שמח אבל העיניים לא משקרות לעולם, גם לא הכתפיים השחות מהיגון.

בעל שאשתו מסיבה זו או אחרת לא מתפקדת בבית, אשר סובלת מבעיה נפשית ו/או בריאותית קשה, פניו תהיינה רעות. הוא ינסה בשיעור התורה, בבית הכנסת להתנהג כרגיל אבל אם מישהו יסתכל לו בעיניים כשהוא מדבר איתו, יסתכל באמת כי אכפת לו, העיניים כבר יספרו שמשהו לא תקין. בעל אלים שמנסה בחוץ להחזיק את עצמו באיזשהו שלב ימעד, יתפרץ ויידלק בו זיק הטירוף. זה צריך לעורר נורה אדומה אצל מי שיתבונן, הנורה האדומה צריכה להזכיר לו שהאיש הזה חוזר לבית עם משפחה שאולי חיה בפחד תמידי.

מישהו צריך להישיר מבט מול הכאב האדיר הזה וקודם כל דור ההנהגה: רב השכונה / בית הכנסת / מגיד השיעור / הרב'ה בחיידר / הגננת / המורה בבית יעקב.

כאב של ילדים הוא הרבה יותר שקוף. ילד שפוצצו אותו במכות יתקשה לשבת זקוף על כסא, הוא יפחד להתקרב להתקהלות של ילדים מחשש לפגיעה נוספת במקום כאוב, ילד כזה לא יהיה ילד שמח, הוא יתקשה לתת אמון בדמות סמכותית, כל הקשרים החברתיים שלו יהיו בהתאם.

גורמי חינוך לא יכולים להרשות לעצמם רק להעביר ידע. הם צריכים לראות אם פניהם של הילדים/ות רעות. הם צריכים לדעת שיש להם למי לדווח על משהו חריג שהם רואים. רב קהילה צריך להיות בקשר עם גורמי החינוך, עם הרבנית שמדווחת על אם עצובה שבקושי יוצאת מהבית ולא מגיעה לשיעורים ואירועים קהילתיים. הרבנית בעצמה צריכה לשים לב על פניהן של נשות הקהילה אם הן רעות ו/או עצובות. אין דומה אישה מוכה לאישה שחווה ברוך השם שלום בית תקין.

רב לא יכול להרשות לעצמו להסתפק בלהתפלפל בשיעורי תורה, לקיים מסיבות סיום מסכת ולדרוש בקידושי בית הכנסת. ככל שהקהילה סגורה יותר ולא מעודדת פנייה לרשויות וכשם שאינה מעודדת השכלה, השכלה שיכלה לגרום בין השאר ליותר אנשי טיפול (עובדים סוציאליים, רופאים ופסיכולוגים) להיות חלק מהקהילה, לעזור באיתור מצוקות ונגעים, לתת עוד כתובת בטוחה לפנות אליה בעת הצורך, ככל שהקהילה כאמור סגורה יותר כך תפקידו של הרב / מנהיג הקהילה מחייב אותו יותר ויותר לתת מענה לבעיות אנוש, במיוחד לאלימות במשפחה ולילדים חסרי ישע הנמצאים בסיכון יום יומי .

מנהיג אמיתי יודע שלפעמים אין מנוס וכן, צריך גם לערב רשויות טיפול ו/או חוק. במדינת ישראל קיים חוק חובת דיווח על אלימות כלפי קטינים ו/או חסרי ישע מבוגרים, החל על כל אזרחי מדינת ישראל באשר הם אזרחיה. רב קהילה צריך לדעת שהוא עוסק קודם כל בדיני נפשות אחר כך בכל השאר.

יוסף הצדיק בפרשה הנוכחית מבקש לתת לחם לפי הטף. לפי אחד הפרושים הוא אומר זאת כי ילד ממולל את רוב הלחם ונוגס רק בחלקו או שנוגס ומשליך את הפת. יוסף הצדיק רוצה שהילד יישאר ילד והוא מבקש שיתנו לחם לפי הטף. אפשר שוב לתמוה, יוסף כעת משנה למלך מצרים, המלך של המעצמה הגדולה ביותר בעולם. הגם כעת במעלה הפסגה הוא לא שוכח את האנושיות? הוא משפיל מבט לטף ולמנהגו לאכול את הפת? כן, אומר לנו יוסף. מנהיג צריך לדעת להסתכל על הקטן, הסובל והמסכן, על חסרי המשענת..

..."ויתן את קולו בבכי....ויפל על צוארי בנימין ויבך....". מנהיג אמיתי לא שוכח לרגע שהוא קודם כל בן אדם, הוא נותן לעצמו להתרגש, לכאוב, וכן גם לבכות לפעמים.

כלום אפשר לא להזיל דמעה מול דיכאון כבד של אמא? מול אלימות קשה שפוגעת בילדים הרכים ללא רחם? מול משפחה לא מתפקדת שילדיה ברחו לרעות בשדות זרים כי לא היה מי שיתפוס אותם בזמן?
יהי רצון שזכותו של יוסף הצדיק תגן בעדנו ושישפיע ממרומים ממידותיו ודרכיו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!