החקירה: למרות הכל אנו מתפללים לשלומו

בזמן שליבם של שלומי אמוני ישראל פרפר מדאגה לשלומו של מרן הגראי"ל שטיינמן, וכאשר העיניים היו נשואות לחקירות ראש הממשלה, ישב אחד מבכירי דגל התורה במזנון הכנסת ונזכר במעשה שהיה. שנתיים הוא נוצר את הסיפור בליבו כחלק מכלל הזיכרונות שהוא נושא עימו וטרם הגיע השעה לפרסמם. התזמון של שני המקרים האמורים גרם לו לשחרר. רשמנו את הדברים והרי הם כנתינתם.

כל הסובבים את מרן שליט"א, אומר הבכיר, יודעים שבנוסף לגדלותו בתורה וצדקותו, הוא חכימא דיהודאי גם במילי דעלמא. בפרט באלה הנוגעים להנהגת הציבור. הסיפור שבפיו מתייחס למה שקרה בימי ממשלת הזדון של בנט-לפיד-ליברמן. יהדות התורה יושבת באופוזיציה ויורה אש וגופרית מילוליים לעבר הממשלה. במקביל ובשקט מנסים הנציגים החרדים לשמור על מסלול קשר שקט עם ראש הממשלה. הם ביקרו את המדיניות שלו אבל לא ישירות אותו. אולי יחוס עם עני ואביון. אולי ירחם.

בשלב מסוים, לקראת י"ח חודש להקמת הממשלה, פקעה סבלנותם של הח"כים החרדים. גזירה רדפה גזירה והמים העכורים הגיעו עד נפש. ההתקפות הקשות על השילוש הלא קדוש של בנט, ליברמן ולפיד לא נשאו פירות, והח"כים עלו פאזה לפגיעות ישירות בראש הממשלה. ליצמן היה הבולט בשורות אגודת ישראל. אחריו החרו-החזיקו גם כמה מח"כי דגל התורה.
ביום שישי אחד התכנסה צמרת דגל בביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן למסירת דו"ח שוטף על מצב האומה. הנושא היה היחס לנתניהו וממשלתו. אחד הנוכחים סיפר שכעת תוקפים בחריפות גם את ראש הממשלה, על בסיס אישי, ונראה שזה די מפריע לו. השאלה הייתה האם להמשיך בכך ביתר שאת, אם לאו.

תשובתו של מרן הגראי"ל הייתה מפתיעה. "זה רשע וזה רשע (-לפיד וליברמן כנראה, י.ר) אבל ראש הממשלה, מה הוא רוצה? הוא רוצה שלטון. היום הוא איתם, מחר הוא איתנו. אל תפגעו בו". יצוין כי הדברים נאמרו במאמע לשון ותורגמו על אחריות הכותב.

את ההיגיון הפנימי העמוק שבכך, הבינו נציגי דגל התורה אחרי זמן לא רב. בעקבות ההצבעה על חוק ישראל היום - איסור הפצת עיתון ללא תשלום - בה תמכו שלושת המוסקטרים, החל נתניהו לחשוד שהוא בדרך להפלה פתאומית של הממשלה. היה עליו להחליט בין המשך קיום הממשלה, עם הסיכון האמור, ובין הליכה לבחירות חדשות. בבחירות חדשות יש סיכון כפול. לאבד מנדטים או לעמוד מול גוש חוסם של אויבים שנשבעים רק-לא-נתניהו. הקשרים החשאיים עם החרדים וההגינות שנהגו כלפיו במישור האישי, גם בימי הזעם והעברה, נתנו לנתניהו את העוז לפרק את הממשלה בידיעה ברורה שלאחריה החרדים יהיו איתו. חכם עדיף מנביא - מסכם באוזנינו הבכיר מדגל התורה.

ואכן, לא היו ימים טובים לחרדים - כלומר לנציגים החרדים - כמו השנתיים הראשונות של ממשלת ביבי הרביעית (וכשנהנים, הזמן עובר מהר). הימים העליזים ביותר שידעו מאז ממשלת בגין הראשונה. נתניהו נגמל מהשקרנות שאפיינה אותו בכהונתו הראשונה; מהקונפליקט בין ליברמן והחרדים של ממשלתו השנייה, ומהרשע שנכפה עליו בממשלתו השלישית. אם מנחים הצידה סוגיות כמו מתווה הכותל והשבת, שהח"כים החרדים בעצמם לא סגורים עליהן, אין בנמצא מוקד חיכוך אחד.

לראשונה בישראל, מצליחות שתי מפלגות להציג ביצוע מלא של כל סעיפי ההסכם הקואליציוני. מדובר ביהדות התורה ובש"ס. עד לקדנציה הזו, היה ידוע שהסכם קואליציוני נכתב בעיקר על הקרח. בקדנציה הנוכחית, החרדים רשמו אותו על נייר שאפשר לתלות אותו על הקיר רק כי כל סעיפיו מומשו בהצלחה.

זאת ועוד, נתניהו משפיע על הנציגים החרדים תקציבים עד שבלו שפתותיהם מלומר די. גפני לא מוצא עדיין את הזמן לספור את כל הכסף שקיבל (ועל כך בהמשך), וליצמן כבר עייף קצת ממסיבות עיתונאים על ההישגים שלו במשרד הבריאות, שכולם פונקציה של כספים שהשיג מהאוצר בתמיכתו הפעילה של נתניהו.

הזוכה הגדול מכולם הוא ללא ספק שר הפנים, הנגב וכו' אריה דרעי. בהיסטוריה שלו בראשות ש"ס, יש רק שלוש שנים שאותן הוא יכול להשוות לחגיגה שהוא נמצא בה כעת. מדובר בשנות כהונתו כמנכ"ל משרד הפנים והשנה הראשונה לכהונתו כשר באותו משרד. הכסף זרם כמו מים והשפע כיין. אחרי שנה במשרד הפנים, כבר טיפסה עליו מבקרת המדינה, והתחקירים שהחלו להתפרסם עצרו את החגיגה.

היום דרעי זהיר פי מאה, אבל בהיקף התקציבים שהוא מזרים אין הבדל גדול. אז זה עבר דרך משרד הפנים, היום דרך המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל. תחת פיקוח הדוק של יועצים משפטיים עוברים מיליוני שקלים ליעדים חשובים לשיקום הפריפריה כמו אירועי חנוכה (ראה ערך: ארנה) ותרבות בערים שנחשבות פריפריה. תקציבים רבים מוזרמים למבני חינוך דת וקהילה. התקציב הכולל של המשרד הוא כארבע מאות מיליון שקלים, ובמהלך השנה צפויים לעבור באישור הממשלה כספים נוספים.

היתרון הגדול של תקציבי המשרד הוא בכך שהם לא משוריינים מראש למטרות קבועות כמו במשרדים אחרים. 98 אחוז מהתקציב של ליצמן מופנה לאחזקת בתי החולים הממשלתיים והפיקוח על המערכת. 99 אחוז מהתקציב של בנט משוריין למשכורות מורים ואחזקת ארבעת אלפים בתי ספר. לדרעי אין תקציבים משוריינים. יש כסף פתוח שהוא מייעד לכל מטרה שלדעתו קשורה לפיתוח הנגב, הגליל והפריפריה. יש רק עוד שר אחד בממשלה שיכול לנתב תקציבים לפי שיקול דעתו הבלעדי: שר התחבורה ישראל כץ. כל היתר יכולים רק להביט בשניים ולהתפוצץ מקנאה.

אז מה הפלא שבחדרים סגורים ובהשתטחויות על קברי צדיקים נושאים הח"כים החרדים תפילות נרגשות למען בנימין בן צילה. שיינצל מכף כל אויביו ומיד רביב דרוקר. נכון לעכשיו, התפילות עשו לפחות מחצה. נתניהו בא מוכן לחקירה הראשונה - כמה טוב שיש לך יועץ משפחתי שמודיע לך שבועיים מראש שאתה עומד להיחקר - והתמודד יפה עם כל השאלות. אבל מה יהיה בהמשך? הוא עצמו לא יודע. ביום שישי הוא אמור להיחקר פעם נוספת ויתכן בהחלט שיהיו שאלות שהוא לא יידע עליהן מראש. כל תשובה לא נכונה עלולה לסבך אותו בצרות צרורות. התפילות יימשכו עד תום החקירות.

אם נתניהו הולך הביתה, אומר לנו שר הפנים דרעי, יש שני תסריטים: האחד שהממשלה בוחרת מבין חבריה את ראש הממשלה הבא. כמו שאולמרט פינה את מקומו, וציפי לבני כיהנה במקומו עד הבחירות. במקרה זה, הנבחר יהיה מבין שרי מפלגת השלטון. זה יהיה ישראל כץ או יובל שטייניץ. איש מביניהם לא עדיף לנו על נתניהו. הסיבות שמנה לכך נאמרו במסגרת האוף-דה-רקורד.

התסריט השני וההגיוני יותר לדעתו, הוא הליכה לבחירות חדשות. בנט וליברמן הפסידו בבחירות האחרונות מנדטים רבים לנתניהו, בשל היותו ראש ממשלה מכהן עם עוצמה רבה. הם לא יתנו לנציג אחר של הליכוד לתפוס גובה בשנתיים של ראשות הממשלה, וידרשו הליכה מיידית לבחירות. מה צופן לנו העתיד לאחר הבחירות? רק נביא יודע. אבל קשה להעלות על הדעת שיקום מישהו שייתן לחרדים יותר ממה שנתניהו נותן כעת.

לכן, עם כל המיאוס מההתנהלות הנהנתנית וסגנון החיים הקיסרי של בית נתניהו (רק השבוע פורסם שיורש העצר, יאיר נתניהו, היה מקבל מגשים של סושי ישירות לבסיס הצבאי בו שירת. כעת הוא נוסע עם רכב ומאבטח צמוד), אין ברירה אלא להמשיך ולהתפלל להצלחתו.
וזה בהחלט לא קל. מה שהנציגים החרדים אומרים שלא לציטוט על סגנון החיים בבית בבלפור,

מעורר בחילה. בתפיסתה של שרה נתניהו, אומר לנו שר חרדי ידוע, בנימין שלה יכהן כראש ממשלה עוד עשר וחמש-עשרה שנה ועד אז יכשירו את יאיר להיות ראש הממשלה שלאחריו. כשמישהו חי בתחושה שהשלטון הוא נחלה משפחתית, בנוסח בתי המלוכה של המאה השמונה-עשר באירופה, הוא גם מתנהג בהתאם.
אז זה מגעיל, זה מעצבן, אבל כשממשמשים בכיס ומוצאים אותו מלא, הייאוש נעשה הרבה יותר נוח.

הרשימה הסודית
ביום שני השבוע התכנסה סיעת יהדות התורה בכנסת למה שאמור היה להיות אירוע מסעיר: הצגת רשימת הכספים הקואליציוניים על ידי יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני. בהודעות הדוברים והעוזרים האגודאים בלט השימוש במילה שימוע. כאילו שגפני אולץ סוף-סוף להתייצב בפני החברים ולעבור תחקור מקיף בתעלומת הכספים הקואליציוניים. בכמה כסף מדובר ולהיכן הוא הועבר.

הנושא לא יורד מעל סדר יומה של יהדות התורה מאז היום בו אישרה הממשלה את התקציבים המיוחדים, בסך כולל של קרוב למיליארד שקל. היום ניתן לפרסם שארבע מאות מיליון שקלים מסכום זה הלכו לצרכים חרדיים.

חוץ מגפני שמחזיק את הרשימה צמוד לחזה, ליתר חברי יהדות התורה יש מושג מעורפל על יעוד הכספים. ידוע להם שחלק ניכר הלך להעלאה רטרואקטיבית של תקציב הישיבות ל-478 ש"ח פר-בחור מתחילת שנת 2016. מדובר בערך במאתיים וחמישים מיליון. מה עלה בגורלם של מאה וחמישים מיליון ש"ח? כאן ידוע שמאה ועשרים מיליון הם כספים של כלל סיעת יהדות התורה לפי מפתח של עשרים מיליון לח"כ. בנוסף קיבל גפני, כמו יתר חברי ועדת הכספים מטעם הקואליציה, עוד קצת כסף קטן לצרכים מיוחדים. ההבדל הוא שחברי הוועדה קיבלו עד עשרה מיליון לח"כ. גפני קיבל הרבה יותר. כמה? רק הוא ואנשי אגף התקציבים באוצר יודעים. ההערכה היא שמדובר בארבעים מיליון ש"ח.

על הכסף הקואליציוני של כלל יהדות התורה, גפני עוד ימסור דיווח בשלב זה או אחר. הוא לא עושה זאת עד עכשיו כדי לטרטר קצת את חבריו האגודאים וללמד אותם פרק במידת הסבלנות. שלא יתערבו לו בעניינים. על הכספים המיוחדים שקיבל מתוקף תפקידו כיו"ר ועדת הכספים הוא לא יספר להם גם בגלגול הבא.

לישיבה ביום שני השבוע הגיעו החברים חדורי רוח קרב. להפתעתם הם גילו כי מי שהוביל את הקרב התקשורתי בפרשה, שר הבריאות יעקב ליצמן, לא מגלה רוח לוחמנית כלל ועיקר. למחרת הוא עלה אמנם בתוכנית אקטואליה ודרש שוב לדעת את ייעוד הכספים, אבל בישיבה עצמה הוא היה מאוד פאסיבי. כנראה היה נוח לו לראות את שני בעלי הברית לשעבר, מאיר פרוש ומשה גפני, מתעמתים ביניהם.

בפועל, היה זה עימות חד צדדי. פרוש תקף ודרש לדעת איפה הכסף. גפני כמעט לא ענה, והיה עסוק בשיחות טלפון שנכנסו אליו ללא הרף. לאחת מהן, חשובה מאוד כנראה, הוא החליט שעליו לענות מחוץ לחדר הסיעה. יצא לענות, ולא חזר. בדרך החוצה הוא הפטיר משהו על חלוקת משרות במשרד הבריאות ושגם הוא רוצה לדעת מה קורה בוועדת התמיכות של המשרד. בכל זאת, ליצמן יושב שם על מנדט של כלל יהדות התורה.

הרקע לכעס של גפני הוא מינויים שנעשים בבתי החולים הממשלתיים בלי לשאול אותו. לדוגמה, מינוי רב לבית החולים אסף הרופא. במקום מכהן בפועל רב ליטאי שמכהן גם במועצה המקומית נחלת יהודה. במסגרת זו הוא האחראי שנים רבות על הכשרות בבית החולים. לאחרונה הוחלט למנות מישהו אחר - מקורב יותר לחוגי הסיעה המרכזית - כך לפחות לדברי מקורבי גפני.
האם זו הסיבה שליצמן תוקף את גפני בחוץ, אבל בתוך ישיבות הסיעה הוא שמר על פרופיל נמוך? יש לציין בהקשר לכך שלפני שבועיים נקבע דיון מיוחד בסיעה על הכספים הייחודיים. הדיון נקבע לאחר ההתקפה הרועמת של ליצמן נגד גפני באוזני ראש הממשלה. ומי לא הופיע לדיון? התובע הראשי בכבודו ובעצמו. בשלומי אמונים היו כבר שהעלו את החשש שמאחורי הקלעים גפני וליצמן הגיעו לאיזה הסכם בסגנון של: אל תתערב לי בכספים ואני לא אתערב לך בבריאות. מה שמותיר למעשה בחזית רק את סגן השר פרוש. אם ירצה ה' ואם גפני לא יקבל פתאום עוד טלפון דחוף בעיצומה של ישיבת הסיעה, יש להניח שסגן השר יזכה סוף סוף לראות את הרשימה הקדושה של המאה ועשרים מיליון של הסיעה. על הכספים שגפני חילק למטרות ייעודיות משלו, הוא ישמע רק בחלום.

קסם בים כינרת
מאות מנהלים ואנשי חינוך התכנסו השבוע בכינר לדיון השנתי שלהם בענייני חינוך ותקציבים במסגרת איגוד הת"תים. מהדיווחים שזרמו מהשטח - רחוק לנסוע עד שם - עולה שמאז ימי שלוש מאות המלקקים מימי השופטים, לא היה מופע מרשים שכזה. מבחינת הליקוקים כמובן.
שר החינוך נפתלי בנט שהשתתף בכינוס היה כולו צפיחית בדבש. "החל עידן הידידות בין של משרד החינוך עם מנהלי המוסדות החרדים", אמר. "אמנם לא כל הבקשות יאושרו אבל רובן ייענו בחיוב". על סגנו מאיר פרוש: "עושה עבודה למופת". גם שר הבריאות ליצמן: "עושה עבודה למופת. כל החילונים מתפעלים ממנו".

ואף הם השיבו לו בנועם אמריהם. פרוש: "מעולם לא הרגשתי שהשר בנט מחפש להתערב אצלנו. הוא מכיר ומכבד את דרך החינוך החרדי. אין מה להשוות בין רוח המפקד מהיום לקדנציה הקודמת". ליצמן: "כשהודעתי על הברית עם בנט לא הבינו אותי. אבל אמרתי לכולם: חכו ותראו. זה בנט אחר. לא מה שהיה פעם. העוזר של בנט, טל גן צבי, מוצלח מאוד".

עד כאן מסכת ליקוקים שאם היה לה כיסוי בשטח, אפשר היה להתעלם ממינון החנופה הקצת מוגזם. למנהלי המוסדות שהשתתפו בכינוס (עבודת ארגון מוצלחת של יוסי רוזנבוים), היה נראה שהם צופים במחזה מעולם אחר. להם לא ממש ידוע על רוח חדשה במשרד החינוך ועל שיפור במצבם הכלכלי הרעוע של המוסדות. הם יודעים שכל הפקידים שירדו לחייהם בימי שי פירון, עדיין נמצאים. הם עדיין עומדים בפני דרישות בלתי אפשריות, ועדיין מקבלים הרבה פחות ממה שקיבלו לפני שבע ושמונה שנים. על איזו רוח חדשה הם מדברים? תהה באוזנינו אחד המנהלים.
הנה דוגמה, אומר לנו כבוד המנהל, לגזירה שנחתה עלינו זה השבוע. "קיבלנו מכתב המודיע שבשנה הבאה לא יינתנו אישורים ותקציבים למוסד שפעל השנה ללא כל האישורים הדרושים. מי שיודע איך זה הולך, מבין שמדובר בקטסטרופה. הרבה מוסדות חדשים פועלים מספר שנים ללא רישיונות מלאים, מפני עומס הדרישות. עכשיו באים ואומרים לנו שהם לא יקבלו רישיונות גם אם יעמדו בכל התנאים, רק מפני שבעבר לא היה להם רישיון. מדובר בגזירה שעלולה לפגוע קשות בעשרות מוסדות. הפקיד שהמציא את הגזירה הזאת לא שמע כנראה על רוח המפקד החדשה ולא על הברית בין ליצמן ובנט", תוקף המנהל.

השיפור היחיד שניתן להצביע עליו במשרד החינוך הוא בתחום התקציבים לרשתות החינוך הגדולות. החינוך העצמאי ומעיין החינוך. וגם זה לא בזכות טוב ליבם של בנט ואנשיו, אלא בגלל ההסכמים הקואליציוניים שהזרימו מאות מיליונים לחינוך החרדי. בכל מה שמעבר לכך לא חל שינוי מהותי. ליקוקים לחוד ומציאות לחוד.

נאמנות כפולה
כמעט כל מי שהוא משהו בצמרת הפוליטית והמשפטית, התייצב השבוע בהלווייתו של עו"ד והשר לשעבר יעקב נאמן. נאמן לא היה היחיד שהשיק בין שני העולמות, אבל הדילוגים שלו מהמשפט לפוליטיקה ובחזרה יצקו את היסודות לקשר הלא בריא הזה. לזכותו ייאמר שבניגוד לדוד שמרון, עורך דינו החלקלק של ראש הממשלה, הוא לא פעל מאחורי הקלעים אלא לפניהם. זו הסיבה כנראה שמעולם לא דבק בשמו רבב של עסקאות מוזרות מהסוג שנבדק כעת במשטרה.

הפוליטיקאי החרדי הבולט היחיד שהשתתף בהלוויה היה שר הפנים, הנגב וכו' אריה דרעי. כל היתר נעדרו, כל אחד מסיבותיו הוא. יש מי שמעולם לא עמד איתו בקשר. ומי שכבר עמד, נושא עימו גם זיכרונות לא נעימים. היו ימים שהם נעזרו בחוכמתו בסוגיות ציבוריות רבות, אך משעבר מעולם הייעוץ לעולם המעשה צפו אל פני השטח חילוקי הדעות האידאולוגיים העמוקים בין איש הציונות הדתית-ליברלית לנציגות החרדית.

ההתנגשות הראשונה הגלויה הייתה בזמן שכיהן כשר אוצר בממשלת נתניהו הראשונה. למרות שהייתה זו תקופת תור הזהב הראשונה של נתניהו והחרדים, הוא היה מספיק חזק אצל האחרון כדי לחתוך בתקציבי המוסדות החרדיים. הוא טען שאין עליהם מספיק פיקוח וכספים רבים זורמים לכתובות שלא היו אמורים לזרום אליהן. בין היתר החל לגלות הבנה מוזרה לבעיות הגיור של הרפורמים בישראל.

כנראה הוא היה השר הדתי הראשון שהחל לטפח איתם את הקשרים. אפילו בנט שמתרפס בגלוי בפני הרפורמים - ואף בנה עבורם רחבה מיוחדת בכותל הדרומי - לא מעז לדרוש מפורשות הקלות בגיור עבורם. ההבדל ברור: בנט צריך לקושש גם קולות דתיים. נאמן שהיה מינוי אישי מקצועי של נתניהו העז לחשוף בגלוי את הנטייה בחוגים ד"לים מסוימים לזרמים הלא אורתודוכסיים.
גם לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים, המשיך לעסוק בנושא הגיורים. חצי שנה לאחר הקמת הקואליציה בממשלת נתניהו השנייה (תשס"ט- תשע"ג) התקיימה ישיבה לילית דחופה בלשכת ראה"מ. היו שם יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, הנציגים החרדים והמשפטן יעקב נאמן. הנושא היה הצעת החוק של ח"כ דוד רותם לאפשר לכל רב עיר לגייר ללא צורך באישור של הרבנות הראשית. לימים חברו רבני צהר להצעה ורותם התברבר איתה עד היום שליברמן מאס בשירותיו ושלח אותו הביתה. נאמן צידד באופן גלוי בעמדתו של רותם, והדיון עלה לטונים גבוהים. הנציגים החרדים עזבו את הלשכה בטריקת דלת רועמת.

לימים הוסיף נאמן כמה התבטאויות לא נעימות על הציבור החרדי ועל הנהגתו הרוחנית. מפני השתיקה שגזר על עצמו בשנים האחרונות, שנושאת בחובה פוטנציאל לחזרה בתשובה, לא נצטט אותן כלשונן.

גם דרעי, כיו"ר מפלגה חרדית תלוית תקציבים, אכל לא מעט מרורים מנאמן בימיו כשר אוצר
בממשלת נתניהו, ובכל זאת הוא עדיין נתן בו אמון. כשנאמן התפטר מתפקידו כשר האוצר של נתניהו הוא ביקש ממנו להכין דו"ח מיוחד על מצבה הכספי של רשת מעיין החינוך התורני. דרעי ציפה לדו"ח שיתמקד בקיפוח ובאפליה של הרשת לעומת החינוך הממלכתי וזרמים אחרים. במקום זה הוא קיבל דו"ח ביקורת קטלני על הניהול של רשת החינוך והשיטות שלה לגיוס תלמידים מהמערכת הממלכתית והממ"ד. זה כשלעצמו לא היה נורא כל כך. מדוחו"ת, אף אחד עוד לא מת. הטרגדיה הייתה שנאמן סיים את מלאכתו לאחר שנתניהו הפסיד בבחירות וברק החל לגבש את הקואליציה החדשה שלו. הדו"ח של נאמן היה קלף מיקוח נגד ש"ס, שנאלצה לבסוף להיכנע לכל התכתיבים. אחד מהם הייתה הדרישה של ברק להדיח את דרעי.

מערכת היחסים בין דרעי לנאמן התחילה דווקא ברגל ימין. בשנת תשמ"ט מינה דרעי את נאמן כחבר בצוות משפטי שאמור היה להכשיר את שיטת העברות הכספים לרשויות המקומיות ומשם למבני דת. למה דווקא נאמן שעוד טרם היה זמן בשיא תהילתו? עניין של טיימינג ורזומה בלבד. דרעי היה זקוק למישהו שמכיר את הראש של מבקרת המדינה דאז מרים בן פורת. בן פורת הייתה הראשונה שהחלה לחטט בשיטת התקצוב למוסדות דת דרך הרשויות המקומיות. מישהו סיפר לדרעי שנאמן היה פעם המתמחה של בן פורת בבית המשפט העליון, והוא קפץ על המציאה. נאמן וחברי הצוות המשפטי האחרים גיבשו קריטריונים מסוימים שיאפשרו את העברת הכספים. לימים התברר שזה לא ממש עזר, או שלא הקפידו כל כך גם על הקריטריונים. ההעברות לרשויות, בתמורה לתקצוב מוסדות דת, עמדו במרכז התיק הציבורי - שנסגר לימים בלא כלום - נגד דרעי.

הקשר האמיץ בין השניים הקפיץ את נאמן לתפקיד שהיה משאת חייו: שר המשפטים של מדינת ישראל. בשנת תשס"ו קיבלה ש"ס עשרה מנדטים והייתה זכאית לשלל של תיקים. אבל דרעי הסתפק, לכאורה, במועט. תיקי הפנים והרווחה פלוס שני סגני שרים במשרדי הדתות והחינוך. הייתה לו זכות לשר שלישי, אך הוא ויתר עליה לטובת מינויו של יעקב נאמן לשר המשפטים. דרעי הבין שדעת הקהל לא תקבל מינוי של שר משפטים מטעם ש"ס. במיוחד לא על רקע החקירות נגדו. הרעיון למנות שר ד"לי שילמד את המערכת המשפטית לקח - היה גאוני.

גם במערכת המשפטית הבינו את התרגיל. בתוך חודש הם תפרו לנאמן תיק על עבירות זוטות לחלוטין. נאמן נאלץ לפרוש ועמד לדין. הוא יצא משם זך כבדולח. בלי שמץ של רבב. כשפרש, הבטיח נתניהו לאנשי ש"ס שהוא יחזיר אותו אם ייצא זכאי. כדרכו אז - היום הוא פחות שקרן - לא קיים את ההבטחה. כתחליף מינה את נאמן לשר האוצר. במשרה זו האכיל, כאמור, נאמן, את החרדים קש וגבבא.

למרות הכעסים והאכזבות, הקשרים לא נותקו. נאמן זכר לדרעי חסד נעורים וחיפש כל הזדמנות להחזיר אותו לראשות ש"ס, מיד לאחר שסיים את תקופת המאסר שלו. בהקשר לכך יש לציין שלנאמן הייתה גם מערכת קשרים אישית - שנותקה לימים לאחר שזה החל לפזול לכיוון הפלורליסטי - עם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, שרכש הערכה מסוימת לכישוריו המשפטיים-תלמודיים של נאמן.
וכך נרשם אחד האירועים היותר דרמטיים בתולדות התנועה הקדושה. שלושה שבועות לפני הבחירות בתשס"ג, הגיע נאמן לביתו של מרן הגר"ע יוסף בשעת לילה מאוחרת ובפיו הצעה מפתיעה. הרקע היו הסקרים שלימדו על התחזקותה הצפויה של שינוי, מול היחלשות בכוחה של ש"ס. הפתרון, לדעתו של נאמן, היה החזרתו של דרעי לשורות התנועה, אם כי לא בהכרח לראשותה. דרעי, כך נאמן, יחזור לש"ס ויסייע לה במערכת הבחירות, או כנואם מקדים בעצרות הבחירות לדרשה של הגר"ע יוסף, או בכל תפקיד בכיר אחר שיוטל עליו.

נאמן הפיקח ידע מה הוא מציע. דרעי עם הכריזמה העצומה שלו וההילה שטרם נשחקה אז של 'הוא זכאי', היה כובש את ש"ס מבפנים ברגע שהיה מופיע בעצרות של ש"ס כחלק מהנהגת התנועה. ההמונים היו שואגים 'אריה-אריה' והשטח היה נדלק. לפי התוכנית של נאמן, דרעי היה משתלב בדרך כל שהיא בצמרת ש"ס והופך מהר מאוד למנהיג יחיד. מזכיר לכם משהו? חכו להמשך.
הגר"ע יוסף לא פסל את ההצעה על הסף. למעשה הוא אף גילה בה עניין רב. אבל כדרכו ביקש לשמוע את הדברים ממקור ראשון. לך אל דרעי, כך הגר"ע יוסף, ותביא אותו לכאן. שיגיד לנו במה הוא יכול לעזור לנו כעת.

נאמן יצא מהבית בקבלן 45 ועלה לבית שמספרו 28. אחרי חצי שעה הוא חזר עם תשובה שלילית. דרעי מוכן לתת מכתב תמיכה בש"ס, אבל לא מעבר לזה. ובמילים אחרות: אם אין הנהגה, אני לא חוזר.

במטבח הסמוך לחדרו של מרן פתחו הנוכחים-מאזינים בקבוק של יין מהסוג הכי טוב במזווה. הם ידעו היטב את מה שנאמן ידע. אם דרעי היה נכנס, שום כוח בעולם לא היה עוצר אותו מלהפוך למנהיג יחיד בתוך זמן קצר. הטעות של דרעי, שחשש שישי ואנשיו ירמסו אותו כשיחזור, עלתה לו בעוד אחת-עשרה שנות גלות.

הגלות הסתיימה ביום בו החליט דרעי לקבל את עצתו של נאמן. בקיץ תשע"ב הוא הסכים לחזור במסגרת ההנהגה המשולשת. בתוך פחות משנה הפך ליו"ר התנועה, וכל היתר היסטוריה. בהשתתפות בהלווייתו של נאמן, סגר דרעי מעגל ישן בהכרת טובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!