מדינה בתוך שקית פלסטיק מתכלה

מדינה בהתאבדות.
במדינה בה ממהרים להעביר חוק על שקיות,
במדינה בה חוק על שקיות, יותר חשוב מחוק העלאת קצבת הנכים וניצולי השואה -
שמחפשים אוכל בזבל, באמת החיים מרגישים כמו שקית ניילון מתכלה.

מה הפלא שחייל שמחסל מחבל, שמלכתחילה התכוון להתאבד, נחשב לרוצח, ואילו מחבל נקרא מנוח.
שלא לדבר על כך שהשופטת היא לא פחות מאחותה של טלי פחימה, זאת שנשואה למחבל.

אין ספק שמערכת המשפט הצליחה לקיים את האמרה: ״כל המרחם על אכזרים - סופו להתאכזר על רחמנים״, ואחרי זה ינסו לשכנע חרדים להתגייס לצבא, כדי להגן על אזרחים, או כדי לחנך אותם מתי יורים במחבל ומתי לא.

במדינה בה חיי האזרח פחותים מחייו של מחבל שהגיע במטרה לרצוח, מה נשאר לנו?
מדוע נתפלא שאמא מחליטה להתאבד כשאין לה תנאי רווחה סוציאליים מתאימים?

ומה עם אלו הנחשבים מתים בעל כרחם? הלא עני משול למת, ויש לנו כבר מעל שני מיליון עניים. שני מיליון אזרחים שמתהלכים מתים, מדוע נתפלא שאמא מחליטה ברגע של טרוף וייאוש לשלוח יד בנפשה? הרי וואי היא חשבה שהיא מצילה את ילדיה מחיי עוני, חרפה וסבל. הלא שקית ניילון יותר חשובה בסדר היום הממשלתי.

אנחנו האזרחים סתם רצנו לקלפי?
אנחנו אזרחים שמשלמים מסים בשביל לממן תואר לחבלים שיושבים בכלא ולומדים ונהנים על חשבוננו.
אנחנו האזרחים שנמשיך ללכת לסופר ולקנות ביוקר, ונשלם גם על הניילון המתכלה, בדיוק כמו מדינת ישראל, שמזמן לא צריכה אויבים - היא הרי כבר מזמן בתהליך התאבדות - או כפי שנהוג לתאר ביפנית: חרקירי.

עד כאן על שקיות, מחבלים ומה שביניהם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!