אז למה בחינוך החרדי אין שביתה? // הרב נורדמן

ביום שלישי השבוע שרר בלאגן גדול ברוב בתי הספר הרשמיים ברחבי הארץ. תחילה הודיעו על שביתה עד השעה 11 בבוקר. אחר כך יצאה הודעת דוברות שאמרה כי "אחר שהניסיונות בין הצדדים להגיע לפשרה, בית הדין לעבודה בתל אביב ...הורה לבטל את השביתה, ועל חזרה ללימודים בשעה 9:00.

"לפי החלטת בית הדין שהוציא לשביתה צו מניעה", נאמר עוד בהודעה הלקונית, "באיזון שבין הנזק שנגרם להורים ולתלמידים לבין טענות הסתדרות המורים, אין כל הצדקה לקיום השביתה..."

אז גם אם הלימודים החלו אולי כמעט בזמן, היום הזה השתבש לגמרי. מורים שלא התכוננו להגיע חסרו ותלמידים רבים לא עודכנו על השינוי של הרגע האחרון. אבל לפחות במקום אחד לא היתה כל בעיה. במדעים ויהדות לא נערכו לשביתה וממילא גם לא לביטולה. בחינוך העצמאי - אין שביתות.

למה? שאלו אותי ההורים. למה? שאלו אותי חברים. למה? שאלו אותי חברי אגף החינוך. למה? שאלו אותי התלמידים. עניתי לכולם תשובה זהה: טובת הילד היא העומדת לנגד עינינו. ואנחנו נעשה הכול כדי שלא לפגוע בו.

די לקרוא את תגובת יו"ר ועד ההורים הארצי כדי להבין את הפער "גם כשהמאבק סופר מוצדק והמדינה פושעת כלפי מורים, ההשבתה האוטומטית משדרת מסר רע מאד להורים ולתלמידים. אנחנו קוראים להסתדרות המורים לדחות את השביתה - להפגין בגרות, לאחד כוחות ולהפסיק להעניש באופן פבלובי את התלמידים והוריהם".

אז ב'מדעים ויהדות' הפגינו אחרת, בצורה ייחודית משלה: הפגינו אחריות.

*

סיפור מחייב שמעתי השבוע מהמנהל הכללי של החינוך העצמאי ומנכ"ל לב לאחיים הרב אליעזר סורוצקין, איש חי רב פעלים. היה זה בימים הראשונים בארץ הקודש, כשהרב מפוניבז', הגאון רבי שלמה יוסף כהנמן זצ"ל הקים את ישיבת פוניבז' בבני ברק. לצד הישיבה הקים מוסד פנימיתי לילדי העולים 'בתי אבות'. כל עוד הוא היה חי השגיח בשבע עיניים שלא להדיח שום תלמיד ולא לזרוק אף אחד החוצה.

לאחר פטירתו קרה והצוות המקצועי והחינוכי דן אודות תלמיד שהתנהגותו הבלתי הולמת ביקשה את השעייתו של אותו תלמיד לצמיתות. נכנסו חברי ההנהלה אל חדרו של ה'סטייפלער', הגאון רבי ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל ושטחו לפניו את הבעיה כשהם מבקשים אישור לזרוק את אותו תלמיד מהמוסד.

אחד מההנהלה התנדב לספר לסטייפלר את כל פרטי המקרה והדגיש כי "אין כל ברירה וחייבים לזרוק את התלמיד". שתיקה רועמת שררה בחדר, ואז מרים הסטייפלר את עיניו ושואל את אותו מנהל: "אמור נא לי, האם כבר לקחת אותו אליך הבית לחודש?".

אני? תמה המנהל. מה לי ולו? "אמרת שעשית הכול", אמר הסטייפלר, "אם עוד לא הכנסת אותו בצל קורתך לחודש והענקת לו בית, עוד לא עשית הכול למענו".

והדברים מחייבים אותנו כמחנכים, כהורים, לתת מעצמנו עד מקום שידינו מגעת. ובוודאי שאין אנחנו בני חורין להיפטר ולומר: כבר עשינו הכול.

*

בפרשת השבוע, פרשת ויגש, אנו קוראים על ההתגלות של יוסף לאחיו. לאחר המפגש הלא נעים שארע בין יוסף לאחים בפרשה הקודמת, מחליט יוסף לחשוף את זהותו בפני האחים. רגע המפגש הינו נדיר באופיו, גם בתוכן וגם בצורה שבה התורה מספרת על ההתרחשויות בחדר. מספרת התורה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". וממשיכה התורה: "ולֹֽא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָֽיו"

האחים עמדו מול יוסף ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. שתיקה מוחלטת. אבא כהן ברדלא אחד מחכמי דורו דרש מהפסוק הזה ואמר: "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה" ומבאר: "יוסף קטנם של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו כפי שאומרת התורה ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".

דברי המדרש הם לקח עצום לבני דורנו. אם אנחנו, בינינו ובין עצמנו עושים לעצמנו לפעמים הנחות, מוותרים על השקעה בילד שלנו, דוחים את החיבור איתו למועדים אחרים, הרי שאנחנו גורמים במו ידינו לריחוקו מאיתנו. בבוא היום כשנבקש את קירבתו הוא ירחיק אותנו.

טענתו של יוסף לאחיו היתה חד משמעית: את השנים הכי טובות העברתי במצרים ולא בבית אבא. על השאלה הזו, על ההתרסה הוז לא יכלו אחיו לענות אותו. "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". הגעתי לכאן כבחור צעיר את השנים הכי פוריות שלי העברתי רחוק מהחממה. על זה אין תיקון.

בזמן חשבון נפש ישאל האדם את עצמו איך בזבזתי את השנים הכי יפות שלי בעולם הזה? לא תהיה לו תשובה, פיו ייסגר מרוב בושה. על זה דרש אבא כהן ברדלא: "אוי לנו מיום הדין".

זה הזמן להשקיע בילדינו, לכוון אותם, לאהוב אותם, לדעת כי הימים היפים האלו לא חוזרים. הם חד פעמיים. כמה שנאהב ונחבר אותם יותר כך הם יישארו איתנו יותר.

*

הקב"ה שהוא אבא שלנו נוהג עמנו בניו, בדיוק כפי שאנו ההורים נוהגים בילדינו. אם אנחנו אוהבים את ילדינו, משקיעים בהם, לא מזלזלים בהם חלילה, מאמינים בהם, נוטעים בהם תקווה, מעריכים אותם – הרי שהצל שלנו – היושב במרומים מעניק להם בדיוק את אותו הדבר.

השבוע קרה הנורא מכול: שתי אימהות נטלו את חיי ילדיהן מן העולם. אין אנו שופטים אדם בשעת מצוקתו, אבל בשבילנו זה תמרור אזהרה. חבקו את ילדיכם, אהבו אותם, הם הכול בשבילכם.

תצא מכאן הקריאה: עצור, חבק ילד.

*

והייתה אמא אחת שלא שלחה את הילד שלה ביום שלישי השבוע ללימודים. היא חשבה שאם יש שביתה, אז גם ב'מדעים ויהדות' לא לומדים. הילדים מיהרו להכין לחברם הנבצר פתקים של 'רפואה שלימה', 'בריאות איתנה' וביקשו מהמורה שישלח לחברם החסר.

המורה התקשרה לבית וביקשה לדבר עם התלמיד. הוא כל כך שמח לשמוע שיש לימודים ומיד הגיע לבית הספר. את הפתקים פיזרו התלמידים בהמולה שנוצרה ואני עמדתי בצד, מוחה דמעה עקשנית: את שמחת הילדים הזו רצו למנוע בשביתה? וכי מותר לעשוק מהילדים את חדוות נעוריהם?!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!