במפלגות החרדיות חוששים: הימים הטובים עם ביבי עלולים להסתיים

איך מתכוננים ל'יום שאחרי' כשהמנהיג מעולם לא סימן יורש, כיצד מכשירים לבבות של מאות אלפים להעברת שרביט חלקה, ומונעים זליגה לפלגים אחרים של יריבים פוליטיים מרים?
בשאלה הזאת, לראשונה מזה שנים, העזו לעסוק השבוע – גם אם עדיין לא בפומבי אלא בחדרי חדרים. המסקנה הרווחת הייתה כי למרות התחזיות הקודרות של המומחים, מוקדם להספיד את המנהיג שבולט ביכולותיו ומגמד את היורשים הפוטנציאליים – בעיני עצמם. התובנה הזאת התחדדה אחרי שיבש הדיו מהכותרות השחורות והתברר שאיננו מצויים בתהליך של קריסת מערכות מהירה. האיש שכבר קבר בעבר את מספידיו, עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
במזנון הח"כים המוגן מהקלטות והאזנות, ישבו אנשי ליכוד בכירים והעלו תרחישים. זרקו לחלל האוויר שמות. דיברו על סיטואציה שעד תמול שלשום, אסור היה להזכיר אפילו בלחישה, פן יבולע.

בתקשורת החוגגת מסבירים לנו בעליצות שהיועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לא היה מורה על פתיחה בחקירה, אלמלא היה מונח בפניו חומר ראייתי מוכח, בטון יצוק. מי ששמע השבוע את השיח וחווה תחושה חמצמצה של דז'ה וו, הוא שר הפנים אריה דרעי.

רק לפני תשעה חודשים השמיעו אותם פרשנים משפטיים-תקשורתיים, באותה אינטונציית קול בטוחה, את אותה מסקנה. הסבירו לנו כי העובדה שהיועמ"ש מנדלבליט שנחשב לידידו האישי של דרעי, הורה בתוך יממה על מעבר מהיר מבדיקה לחקירה של שר שכבר שילם חוב כבד לחברה, מעידה על חומר ראייתי מגובש.

"למדתי על בשרי", אמר דרעי השבוע, "שלפעמים גם מסקנה שנראית בתחילה לחוקרים ולפרקליטות כמו תוצאה בטוחה של אחד ועוד אחד, מתאפסת אחרי בדיקה יותר מעמיקה. אני מקווה בשביל נתניהו שכך יהיה גם במקרה שלו".

התרחיש של דרעי אינו משולל המציאות, אבל במערכת הפוליטית יוצאים מנקודת הנחה שאין עשן בלי סיגר, וכבר מגלגלים תרחישי קיצון של קריסת מערכות מהירה. למנהיגים שסיימו את תפקידם בנסיבות מצערות מאז שנות התשעים, היו תמיד מחליפים טבעיים. לרבין היה את פרס כממשיך, לשרון את אולמרט ולאולמרט את לבני. ממשיך טבעי אומנם לא מהווה מתכונת בטוחה להצלחה, בלשון המעטה, אבל המציאות של מספר 2, מבטיחה לכל הפחות העברת שרביט חלקה בתוך מפלגת השלטון. בליכוד של ביבי, זה לא יקרה. במשמרת שלו, וידא נתניהו שלא יהיה עוד, מלבדו.

"אנחנו כבר רואים את השרים הבכירים בליכוד, היורשים בעיני עצמם, מתחילים לחייך ולפזול לכיווננו", סיפרו השבוע חברי הכנסת החרדים. ההערכות שלהם הן, כי אם יוגש לבסוף כתב אישום ו"התמונות הקשות" מ-99' של משפחת נתניהו מגורשת מהמעון ייראו בשנית, המערכת הפוליטית תיגרר לבחירות מהירות. "אני לא רואה את בנט או את איווט, מאפשרים לאחד משרי הליכוד לתפוס תאוצה על חשבונם ולבנות את עצמו כמנהיג הימין הבא, במשך כשנה פלוס של כהונה כראש ממשלה", העריך השבוע שר בכיר, שבניגוד לכמה מיניסטרים מדומיינים, אינו רואה בעצמו את המנהיג הבא של הימין.

"אני מציע לאופוזיציה להירגע ולשלוח צפירת ארגעה לחייטים", הבהיר נתניהו השבוע בפתח ישיבת הממשלה. 'תפירת ההרגעה' של ראש-הממשלה הייתה כה סוריאליסטית על רקע אופי החשדות נגדו, עד שבאווירה קצת יותר רגועה, ניתן היה לקבוע כי נתניהו "מתלוצץ עם חוקריו". אלא שהתחושה גרועה – ולא רגועה, ונתניהו לא מתלוצץ אלא מתרוצץ.

ביקש נתניהו לישב בשלווה בממשל רפובליקני שהוא ייחל לבחירתו, קפץ עליו רוגזו של היועמ"ש לממשלה הישראלי. במקום לתכנן את סדר היום של נסיעתו להשבעת הנשיא הנבחר טראמפ, עסוק נתניהו בניהול הלו"ז מול חוקריו. ישבתי השבוע לארוחת ערב בעיר העתיקה בירושלים עם מושל ארקנסו והמתמודד לשעבר בפריימריז לנשיאות, הרפובליקני מייק האקבי. הטקסטים התומכים שלו, ושל בני דמותו הרפובליקאים, נשמעים כמו חזון אחרית הימין. שמונה שנים אכל ביבי מרורים בממשל אובמה, ובמקום ליהנות מפירות הגאולה, הוא מובל חפוי ראש לחקירה.

לפי תיאורי השרים, ראש-הממשלה דווקא מצליח לשמור על פאסון, וזאת בניגוד לכל התיאורים המיוזעים. דווקא היועמ"ש שיושב לצדו סביב שולחן הממשלה נראה בשבועות האחרונים כמו צל. לא 'הצל' גדול הממדים שהתפקד לליכוד, אלא הצל של עצמו. "צריך לראות את מנדלבליט כדי להבין שבניגוד ליועצים משפטיים מתקופות קודמות שהובילו חקירות נגד רה"מ, הוא ממש לא נהנה מזה ואפילו סובל", תיארו השבוע שניים משרי הממשלה בשיחת מזנון, "בסופו של דבר, גם בסיטואציה הנוכחית של חקירה באזהרה, אביחי מנדלבליט היה ונותר התקווה האחרונה של נתניהו".

אבינו שבשמים
בסיום התפילות שנערכות בריכוזים החרדיים לרפואת מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, אולי כדאי להוסיף, בקטנה, גם תפילה לשלום המדינה, במובן הציני ולא הציוני. אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל. שלח אורך ואמיתך לראשיה. אולי קצת פחות ליועציה - המשפטיים.

לא היו ימים טובים לחרדים כימי ממשלת נתניהו הרביעית. אפילו בממשלתו השנייה שנחשבה עד לקדנציה זו לתור הזהב, לא היו ימים טובים כאלה, בוודאי שלא טובים מאלה. החרדים מייחלים שלמרות כל החקירות, הממשלה הזאת תמלא את ימיה ותחזיק מעמד עוד שנתיים ימים. הבעיה הגדולה תיווצר כשנתניהו יזדקק לאמצעי הנשמה מלאכותיים, מה שישפיע על חיותם של שאר האברים.

"צריך להתפלל שנתניהו ייצא מזה", אמר השבוע דרעי ושיקף את עמדת חבריו, "למדנו לחיות איתו ובאופק לא ממש נראה מחליף שייכנס לנעליו. בקדנציה הזאת נתניהו עומד במילתו, למרות שכמה מאיתנו כבר הספיקו לשכוח את שנות הרעב שעברנו רק לפני פחות משנתיים". בתיאור הפוך מפרשת השבוע שקראנו, הרי שבמקרה שלנו הפרות השמנות אכלו את הרעות, ולא נודע כי באו אל קירבנה.
רק לפני פחות משנתיים נלחמנו על מה שביבי כינה בשעתו "החיים עצמם". משפחות אברכים גלשו אל מתחת לקו העוני, תקציבי החינוך החרדי רוקנו, הערים החרדיות הוצאו ממפת אזורי העדיפות הלאומית, הבטחת הכנסה לאברכים חוסלה, נזרקנו ממפת הבינוי הממשלתית, הושפלנו והתקשורת חגגה על חשבוננו.

בקדנציית נתניהו הנוכחית, חוברנו מחדש לצינור החמצן. הסכנה שריחפה על 'החיים עצמם' חלפה, חוק הגיוס תוקן, התקציבים הוחזרו והושוו לתקופת השיא (למעט בתחום הדיור, שם נותרו ההבטחות על הנייר) ולנציגים יש פנאי להיאבק על איכות החיים. הנה, השבוע התנהל קרב בממשלה על החזרת סמכויות אישור חוקי העזר העירוניים בעניין השבת לידי שר הפנים. ליצמן התנדב להעביר את סיר הצ'ולנט המהביל למשרדו של דרעי, שעדיין לא החליט, כמו בשלהי סעודה שלישית, האם לעשות הבדלה במועד וללבוש בגדי חולין או שמא למתוח את השבת עד לזמן רבינו תם.

שתי הברירות של דרעי אינן להיט. אם ייענה לבקשת השר לוין והיועמ"ש מנדלבליט, להותיר את הסמכות בידי הממשלה שתימנע מהכרעה, תאושר דה-פקטו פתיחת החנויות במדינת תל אביב. אם יתעקש על החזרת הסמכות לידיו ויטיל וטו על חוק העזר לפתיחת החנויות שאושר במועצת עיריית תל-אביב, יתגלגל לעימות בבג"ץ ללא גיבוי של היועמ"ש.

בפני דרעי המתלבט עומד תקדים 'מתווה הכותל ההרסני', כפי שכונה השבוע ביתד נאמן. גם אז הסביר מנדלבליט לחברים החרדים שאין להם ברירה אלא לאשר בקריצה מתווה שהוא הרע במיעוטו. רק לאחר האישור בממשלה הם גילו שעדכנו אותם רק על מעט מהרוע. תחת המעטה של מתווה פשרני, ניתנה הכרה תקדימית לרפורמים בוועדה ממשלתית והוכשר עבורם מתחם עם גישה ראשית.

כמו משבר השבת, כך פרשת הכותל, כעוד דוגמה לקרבות שמתנהלים בקדנציה הנוכחית על 'איכות החיים' בארץ הקודש. לפני כשבועיים הוזמן דרעי לפגישה עם נתניהו ושגריר ישראל בארה"ב רון דרמר. אם ביבי נחשב מאז ומתמיד לרפובליקני מתון, הרי שדרמר סומן על ידי ממשל אובמה כאיש תנועת 'מסיבת התה'. המוקצה מחמת גיוס (רפובליקני) בממשל אובמה, הפך לבן יקיר של ממשל טראמפ הנכנס.

בחוגים יהודיים אמריקאים מקובל להתלוצץ ולומר כי לטרמאפ, בניגוד לרפורמים, יש נכדים יהודיים. אלא שלמרות הנטייה הרפורמית לכיוון אובמה ועל אף תחושת הסיאוב ההדדית שקיימת בין ההנהגה הרפורמית לנשיא הנבחר, הרי שבפגישה הדחופה עם דרעי נשמע דרמר כמו שגרירה של התנועה הרפורמית בישראל. דרמר הביע חשש שהעברת הצעת החוק של ש"ס המבקשת להחיל את סמכות הרבנות הראשית גם על הרחבה הדרומית תוביל לפיצוץ עם יהדות ארצות הברית.

דרעי בתגובה, הבהיר שהיהדות הנאמנה הסתדרה במשך יובל שנים, מאז כיבוש הכותל, ללא חקיקה, ותסתדר גם יובל נוסף ללא התערבות המחוקק. "שמנו את ההצעה על השולחן למטרה אחת. אם מתווה הכותל לא יבוטל או שבג"ץ ישנה את סדרי התפילה ברחבה, נקדם את הצעת החוק בכל הכוח ונתאבד עליה, כמו שהבית היהודי נלחם על חוק ההסדרה".

כל התיאורים הללו, הנאים כשלעצמם לעמודי החדשות בימים כתיקונם, מלמדים בשבוע שכזה – עד כמה יפים חייהם של הפוליטיקאים החרדים בקדנציית נתניהו הרביעית. על אידיאלים נעלים כמו כותל ושבת אפשר להיאבק רק בתקופה שבה התקציבים בוועדת הכספים ובמשרד הפריפריה, הנגב והגליל, שופעים בעוצמה של נחלי הגליל וזרימת שיטפונות בנחלי הנגב, אחרי חורף גשום.

שקט, יורים
השורה הידועה מהמנון ביתר, "שקט הוא רפש", לא רלוונטית כשמדובר בחרדים. תנו לנו כמה שיותר מהרפש הזה של שקט בתקשורת הכללית, ואנחנו מסודרים. למזלנו הטוב, היה לתקשורת די והותר רעש בגזרות אחרות. ההעברות התקציביות לעולם התורה במסגרת התקציב הדו-שנתי, נבלעו ברעש מנועי הדי-ניין שהופעלו בגזרת עמונה. התקנות המרוככות לחוק הגיוס שפורסמו כאן בשבוע שעבר, נותרו בעומק המצולות, מסוקרות פחות מהצוללות. באופן אירוני, לפחות בסבב הזה, כוחנו בחולשתו של ביבי. כשהחדשות ממוקדות בו ישירות, אין צורך תקשורתי בתקיפה עקיפה של רה"מ באמצעות הכאה בשותפים החרדים.

את השקט המבורך הזה ניתן לזקוף במידה רבה גם לזכותו של יו"ר ועדת הכספים, ח"כ מוישה גפני. באופן אירוני, ככל שהרעש הפנימי בתוך יהדות התורה מתחזק, כך משתרר שקט מבורך בגזרת התקשורת הכללית.

השבוע, באיחור אופנתי, נקלע גפני לשימוע הפנימי המובטח בסיעת יהדות התורה – לנוכח העברת רשימת הכסף הקואליציוני ללא תיאום מוקדם עם החברים האגודאים. בדגל התורה התלבטו אם לבוא, אך החליטו לאחר מחשבה, להופיע וליהנות מההצגה. כשהחלה המתקפה שאל ח"כ מקלב את השר ליצמן האם נראה שקיפות דומה בהבאה מוקדמת של תמיכות משרד הבריאות לסיעה. "הלוואי שהיה לי את הכסף הזה", השיב ליצמן בהומור והסביר שבמשרד שלו אין תקציבים מפלגתיים. אחד מח"כי דגל מלמל משהו על תקנים לרבנים. נשמע מרתק, אלא שמדור זה, כידוע, נמנע בעקביות מרכילות רבנית.
ח"כ יעקב אשר שאל את החברים, "מתי אי פעם התקיים פה דיון על תקציבים?", כשהוא מכוון לדילים הפנימיים שנסגרו עם כמה מהחברים האגודאים מעל לראשיהם של חברים אחרים. ליצמן ופרוש התווכחו האם הבירור צריך להתקיים רק על הכסף המפלגתי, או גם על הכסף התוספתי שעבר בוועדה. גפני ניצל את המחלוקת לשם שמים שנתגלעה בין החברים באגודה כדי להבהיר שכל מה שהועבר בשנה שעברה הועבר גם השנה, ואחרי שאמר את דברו חמק מהחדר והמשיך ליעד הבא. ראש הממשלה יכול רק לייחל, שהחקירות בעניינו ייראו כמו השימוע שעבר יו"ר ועדת הכספים בסיעה.
גפני עצמו גאה בתקציב שהעביר, ולא מתבייש גם בהעברת תקציבים לחברי המועצה בירושלים, "ולא מהכסף הקואליציוני", כפי שחשוב לו להבהיר, "אם יש תקציב לאירועי יובל החמישים לאיחוד העיר, אין שום סיבה שהחרדים לא יקבלו את חלקם". בעקבות פרשת פאינה, כל שקל מתוקצב, נסרק, מדווח ומשוקף. גפני מציע למתלוננים לפתוח את הספרים ולגלות עשרות רבות של העברות ליעדים חברתיים. גם לחרדים, אך לא רק.

עיון בתקנות התוספתיות אכן מגלה העברות בכל צבעי הקשת וגווני הכיפה, דוגמת תקנות תקציביות המיועדות למרכז להעמקת חינוך יהודי; לרשות הזיכרון יד ושם; לשכונות תומכות לקשישים; למרכזים לנפגעי אלימות; למכינות קדם צבאיות לנוער בסיכון; להשתתפות בהקמת מוסדות ציבור במרקם העירוני הוותיק; לקרן נזקי טבע בחקלאות; לתגבור תקציבו השוטף של תאגיד 'איגוד ערים כנרת', וכו' וכו'. בכל הסעיפים התקציביים הללו, קשה למצוא את הנקודה החרדית גם בזכוכית מגדלת של שען חירש.

המוטו של גפני הוא שוויוניות ביחס להקצאות התוספתיות למגזר הכללי. אם בתי החולים מתוקצבים בכספים תוספתיים – אין שום סיבה שלניאדו ומעייני הישועה החרדים לא ייהנו מאותם תנאים, בלי קשר לזהות המאושפזים בין כותליהם. אם עיריית ירושלים תתוקצב לרגל חגיגות היובל לאיחוד העיר, אין שום נימוק שיצדיק את בזבוז הכספים על מופעי ראווה של ספורט מוטורי, מבלי שגם למיכל החרדי יטופטפו כמה טיפות דלק. "העברתי תקציבים תוספתיים לכלל המגזרים ואני חושב שכיום זה די ברור גם למי שמיהר למתוח ביקורת לפני שעיין בנתונים", אומר יו"ר ועדת הכספים לקו עיתונות.

זה לא שגפני מצפה לפרגונים מהמתוקצבים, בוודאי שלא בבירת ישראל. ליכוד השורות בירושלים המאוחדת, הרי תמיד היה על ראש שמחתנו, כפי שנכחנו לראות בבחירות המוניציפאליות האחרונות, בתוככי ירושלים.

מי האיש
המערכת הפוליטית והמשפטית נפרדה השבוע מהשר לשעבר, פרופ' יעקב נאמן שהובא למנוחות ביום שני, עם נוכחות חרדית מרשימה סביב מיטתו. כנהוג וכמקובל בתקופות אבל נוגות, כל מספיד שעלה לשידור הכביר בסיפורי 'המנוח ואני'. העלאת זכר הנפטר, מאפשרת למבכה אחר לכתו, לדבר בעיקר על עצמו.

במסגרת הזאת, הרשו לי לסיים בסיפור 'המנוח ואני' אישי, רק שבמקרה הזה, הסיפור מעיד על המנוח לבדו. את נאמן הכרתי בממשלת נתניהו השנייה, עם שובו של ביבי לתפקיד ראש הממשלה ב-2009. נאמן מונה אישית, כמשרת אמון של ביבי, לתפקיד היוקרתי של שר המשפטים ובמבט לאחור הצדיק את בחירתו. במשמרת של נאמן נבחר היועמ"ש יהודה וינשטיין, שאפילו אביחי מנדלבליט הידידותי, נראה לידו כמו מלאך נקם מלא חרון וזעם. מנדלבליט הבטיח לנתניהו כי החוקרים לא ינהגו בו כפי שנהגו באולמרט. וינשטיין לא היה צריך להבטיח דבר. אצל וינשטיין לא היה כלום. נקודה.

נאמן עצמו, מהממולחים שבפרקליטים, ידע ללכת בין הטיפות, לצעוד בין היריקות ולהישאר יבש. לא בכדי, בקדנציה ההיא החזיקה הממשלה מעמד בשרידות מרשימה, וכמעט שמלאה את ימיה למרות הניגודים הבולטים בין ליברמן לחרדים. בכל פעם שהלהבות התלקחו בגזרת הגיור, גיוס, דיינים – נאמן הגיע עם מטף וכיבה את האש במו ידיו. כמו כל מגשר היודע את מלאכתו, הסימן הבולט ביותר להצלחתו ניכר במתקפות שחטף משני הצדדים.

בקדנציית נתניהו הראשונה, נאמן מונה כשר משפטים, על המשבצת של ש"ס (כפי שחשף כאן בעבר, בראיון חג, הרב רפאל פנחסי, ואישר השבוע בשיחה נוספת, שר הפנים דרעי). לאחר כינון הממשלה, הוגש נגד נאמן כתב אישום, והוא נאלץ להתפטר, כדי לחזור לממשלה כשר אוצר לאחר שזוכה. היחידים ששמרו לו אמונים באותה תקופה קשה היו החרדים, אך נאמן השיב רעה תחת טובה וכשל אז בלשונו כשצוטט בכותרות ענק, כשהוא מכנה את בני התורה "טפילים". נאמן נשבע בכל היקר לו שדבריו הוצאו מהקשרם אבל הנזק שנגרם (לנו, וגם לו) היה חסר תקנה. מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, וכשנאמן שב לקדנציה שנייה, הוא הפיק לקחים וגזר על עצמו שתיקה תקשורתית מוחלטת, בעיקר במה שנוגע ליחסיו המורכבים עם החרדים.

כשנאמן שתק, אחרים דיברו במקומו. במהלך השנה שלאחר כינון הממשלה, ניהלו נגדו כמה מחברי הכנסת החרדים קרב תקשורתי אישי, כשהבמה ניתנה להם כמעט בלי הגבלה, בין השאר באכסניה הזאת. נאמן ידע להגיב בחדות ולפתוח פה בחדרי חדרים, אבל למתקפות התקשורתיות הוא סירב בעיקשות להגיב בפומבי כלקח מהאמירה הנוראית ההיא. זאת למרות שעמד לצדו, אחד הדוברים המוכשרים ביותר במדיה, איש התקשורת אמציה בר משה.

באחת הפעמים, כשהמתקפות גברו, הציע לי אמציה לשלוח בקשת תגובה מסודרת במייל, כשהוא יוצא מן הסתם מנקודת הנחה, כי המיניסטר סרבן התגובות הסדרתי, ישבור שתיקה כשיידרש להשיב בכתובים.

הדובר הכיר את נפש השר והפנייה אכן הניבה תגובה יוצאת דופן. נברתי בארכיון כדי להביאה לכם, הקוראים, כהספד שאין ראוי ממנו. אין משקף מתוכנו.

"שר המשפטים יעקב נאמן אינו מוצא לנכון להגיב לדברים", הגיב הדובר בשם השר למתקפה הישירה של חברי הכנסת החרדים, "כמו כן, השר איננו נוהג להתייחס לדברים המופיעים בעיתונות.

"לעומת זאת, נוהג השר כל ערב לקרוא את דבריו של החפץ חיים ושמירת הלשון ושם נאמר, תפילה על הדיבור והשמיעה מהחפץ חיים: 'ריבונו של עולם, יהי רצון מלפניך, קל רחום וחנון, שתזכני היום ובכל יום, לשמור פי ולשוני מלשון הרע ורכילות. ואזהר מלדבר על איש יחיד, וכל שכן על כלל ישראל או על חלק מהם. וכל שכן מלהתרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא. ואזהר מלדבר דברי שקר, חנופה, מחלוקת, כעס, גאווה, אונאת דברים, הלבנת פנים, ליצנות, וכל דיבר אסור. וזכני שלא לדבר כי אם דבר הצריך לענייני גופי ונפשי, ויהיו כל מעשי לשם שמים.

"אנא קל רחום וחנון, זכני היום ובכל יום, לשמור אזני ועיני משמיעה ומקריאה של דברים שלא כרצונך, דהיינו, דברי לשון הרע ורכילות, דברי מחלוקת, דברים בטלים, וכל דברים אסורים. וכל הדברים ששמעתי ושקראתי שלא כרצונך, עזרני נא שיהיו נשכחים ממנו. וזכני שאפילו בשוגג ושלא במתכוון ואפילו על ידי אונס, לא אשמע ולא אקרא דבר שאינו הגון, ותהיינה אוזניי ועיניי מקודשות - לא שומעות ולא רואות כי אם דבר מצווה'."

זו הייתה הקדנציה האחרונה של נאמן בתפקיד ממשלתי, ודוברו הספיק מאז לעבוד עם השר לשעבר גדעון סער ולעבור לשוק הפרטי. התקשרתי אליו השבוע ושאלתי אם הוא זוכר את סיפור המעשה.
עד היום אינני יודע אם הייתה זו תגובה צינית או רצינית, אמרתי.

"זו הייתה התגובה הכי רצינית והכי ארוכה שהוא ניסח לעיתונות", השיב אמציה, "עד היום שמור אצלי בארנק הברכון של תפילת החפץ חיים שהיה מונח על שולחנו, ממוסגר בזכוכית. יעקב נאמן צילם עבורי את התפילה ואמר לי, זה התפקיד שלך, לשמור עלי שלא אכשל בלשון הרע. סיימתי לעבוד איתו לפני שנים, אבל הברכון שמור לי בארנק עד היום".

תהא נשמתו צרורה בצרור חפצי החיים.

הטור מתפרסם בקו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!