10 אגורות לשקית ניילון – זווית אחרת / מאי גולן

השבוע התבשרה החברה הישראלית שחסל ימי ההפקרות והבזבוז המיותר ומעכשיו שקית בסופר תעלה לכם 10 אגורות כל אחת.

אני חייבת לציין שבפעם הראשונה ששמעתי על הצעת החוק הזו כבר לפני שנתיים (כשהתארחתי בפאנל באחד הערוצים והנושא עלה לדיון), התגובה הראשונה שלי הייתה - נגד, כי מיד דמיינתי את אימי המבוגרת נאלצת לשלם על השקיות שגם ככה נקרעות לה עד שהיא סוחבת אותן עד הבית, אבל קצת יותר מאוחר הגיעה ההבנה, שהייתי צריכה להפריד את הרגשת הקיפוח האישית ולהבין שזה משהו שפשוט צריך לקרות.

זה קרה לפני כמה חודשים ומאז שוב ושוב, זה קורה בכל פעם שאני עומדת בתור לקופה בסופר, כי לא תהיה אפילו פעם אחת שלא אראה מישהו (בד"כ מישהי), שלוקחת כמות נכבדה של שקיות מהערימה שמונחת ליד הקופאית ודוחפת אותה לתיק. שלא תחשבו שאני לא מבינה כי אני כן, מה חסר מה לעשות עם שקיות בבית? ממש לא. והאמת שפשוט התרגלנו לצרוך את השקיות מהסופר ולכן אני ממש לא אוהבת שכל יפי הנפש למיניהם אוהבים לייחס את ערימת השקיות שנלקחת ל"ישראלי המכוער" כי האמת, זה ממש לא קשור.

מדובר בתרבות שלא תוקנה במשך עשרות שנים ובתכלס, משפחה שחוסכת כל שקל בשביל לקנות אוכל זה עוזר מאוד שהיא לא צריכה לקנות גם שקיות כדי לארוז את האוכל של הילד לבי"ס או לחילופין לזרוק איתן את הזבל. אני מבינה. אבל, הגיע הזמן לשנות, ולא בגלל שבאירופה כך נהוג כבר שנים ומשלמים הרבה יותר מ-10 אג' לשקית, ולא בגלל ששקיות ניילון לא מתכלות והנזק לאיכות הסביבה (ביחד עם אלפי העצים שצריך לגדוע) הוא עצום, לא בגלל זה – אלא בגלל ששקיות הניילון האלה הן השתקפות לעוד הרבה בעיות בחברה השראלית שלמדה לשים אך ורק את צרכיה שלה מעל הכל ולהתעלם מההדף (הרע בד"כ) לכלל.

שלא תטעו, בעיניי אשמה בעיקר המדיניות והבירוקרטיה הפסיכית שקיימת במדינת ישראל ודוחפת את האזרח מן השורה להגיד: "לא נוגע לי, לא מעניין אותי ושיקפצו כולם", כי במדינה שחבר כנסת מקבל עוד העלאה במשכורת שהוא עצמו אישר בהצבעה אבל באותה הצבעה קצבאות הנכים, הקשישים והאמהות החד הוריות לא עוברות אישור להעלאה מזערית גם כך, למה שאזרח שבקושי גומר את החודש לא יקח חבילה של שקיות ניילון, מה אכפת לו מהסביבה, הוא צריך לשרוד, והמדינה הצעירה שלנו לא לימדה אותו שאיכשהו אכפת לה ממנו - כדי שגם לו יהיה איכשהו אכפת ממנה.

אבל ולמרות הכל, זו המדינה היחידה שיש לנו, ואם לא נשמור עליה אף אחד כמעט לא ישמור עליה מבחוץ זה בטוח ולכן, משל סיפור השקיות נמשל בעיניי למצב החברה הישראלית כולה כשהוא מדגיש את: "ואהבת לרעך כמוך"; נסחפתי אתם חושבים, לא ממש, לא אם תחשבו על זה מעט, רק טיפה יותר לעומק, ותיווכחו שכמו שצוויתם לאהוב אחד את השני, כך צוויתם גם לאהוב את אדמתכם ואת ארציכם, זה על אותו משקל.

צאו רגע מהבועה של 'מה ששלי שלי - ומה ששלך גם שלי' ותזכרו, שיש גם 'של כולנו' ובלי של הכולנו הזה - לא יהיו גם לנו...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!