האם יש אהבה במגזר החרדי? • טור חובה

זה היה במוצאי שבת האחרון. אני מקבל טלפון מחבר נעורים, ידידי לספסל הלימודים, מתקופת הישיבה. הסיפור שלו מוכר לי מזמן וזה מאוד עצוב.

שידכו אותו עם אחת, 'א גאנצע מעיישה', שידוך לא מתאים. הוא חי כבר שנים בגיהנום פנימי ובסבל בל יתואר. לך תתגרש כשיש לך כבר כמה ילדים. לך תזרוק אותם על החוף ככה. מדי פעם הוא מתקשר אלי ופשוט בוכה. בוכה את הפספוס של החיים שלו. אין לו אומץ ללכת נגד כולם, נגד המשפחה, החברים, היועצים למיניהם, השווער, כמה לא נעים. אבל בעיקר, הילדים, מה יהיה איתם.

האברך הזה היה בישיבה 'פרח'. אחד מבחירי ומצויני הישיבה ממש. גאון, מתמיד, עובד. אבל חייו קמלו כמו פרח נובל. כבר כמה שנים שהוא מתהלך כמו נר כבוי, ענף יבש ומדולדל. הלכו לו החיים. בתקופה האחרונה הוא כן מתהלך עם המחשבה הנועזת שאולי הוא צריך להתגרש. אז הוא שוב מתייעץ עם אנשים שונים. ועכשיו, לפני ימים מספר נולד לו בן למזל טוב. הוא מתקשר אלי עם דמעות ואומר לי לא רציתי להביא עוד ילד לעולם, למה הבאתי לעולם ילד שיידע כל כך הרבה סבל בחייו? אבל עכשיו שהוא נולד, אני יושב אתו כל לילה ובוכה עליו בכי תמרורים. אני יודע שאעזוב אותו כנראה בקרוב, ואני אתגעגע אליו מאוד, אני רק מבקש ממנו כל הזמן, שכשיתבגר הוא יבין לליבי ולא יחשוב חלילה שעזבתי אותו לאנחות. אני אגן עליו ככל יכולתי ואעזור לו כל חיי. רק מה ביכולתי לעשות. אני כל כך מקווה ומבקש שיבין.

"אני הולך לקרוא לו יעקב, מלשון 'תעקוב אחריי'. אל תכעס עלי כשתתבגר ואל תנתק אתי קשרים, כי נפשי קשורה בנפשך. הייתי חייב להתחיל את החיים מחדש". כך מספר לי החבר בלב עצוב. ספק גדול לי אם הוא יאזור אומץ ויעשה מעשה.

מה שמעניין הוא, שבאותו לילה אני מקבל הודעה ב'וואטס-אפ' מאדם אחר לא מוכר, וכך הוא כותב לי: "שבוע טוב וחנוכה שמח. רציתי לחזק אותך בדרכך (למרות שנראה לי שאתה בטוח בדרך). ולמה כל כך חשוב לי לחזק אותך? כי אדם שלא מממש את עצמו ואת היכולות שה' נתן לו, הוא אדם מת, ואין טעם ותכלית לעוד אדם מת 'כמוני' שמסתובב בעולם. אני לא מימשתי / מממש את עצמי ואת היכולות שה' נתן לי, היום כבר יש לזה הרבה סיבות, אבל ההתחלה הייתה בגלל חוסר יכולת לצער את הקרובים אלי בעשיית דברים ש'לא מתאים' - 'ס'פאסט נישט', פחד לקבל ביקורת מהסביבה על עשייה שלא הייתה בדיוק ב'קו' שהם והחברה התוו לי. היום במובן מסוים זה מאוחר מדי. למרות שלא עברתי עדיין את גיל ה-30, אך מאוחר מדי להתגרש, (יש לי אישה מדהימה, באמת טובה, אבל ממש לא מתאימה לי), מאוחר מדי לעשות שינוי עם 5 ילדים, (לא יכול להרוס את ביטחונם ועולמם בגלל גחמות פרטיות שלי, ברגע שהבאתי אותם לעולם יש לי אחריות עליהם). איחרתי את הרכבת. הרבה שנים התפללתי לשינוי, תפילתי לא נענתה. עכשיו התפילה היומיומית שלי היא למות. החיים שלי זה מוות כל רגע מחדש. גיהנום עלי אדמות. כל התנאים הסביבתיים והגשמיים שלי כמעט מושלמים, מבחוץ אני נראה אדם שטוב לו, חי ושמח, אבל בכל זאת עם חיים שכאלה עדיף למות. ואל תחשוב שיש לי נטיות אובדניות, אין לי, אני אדם בריא בנפשו ב"ה, מאמין בה' ובתורה, ויש לי קשר טוב עם אבא שבשמים, אני רק מבקש שיגאל אותי מהמצב הזה. בראש שלי, המוות זהו הפתרון היחיד, הנקי והיעיל ביותר. אז אתה בבקשה תמשיך בדרכך בכל הכוח, תחיה, ותן לאחרים שמהססים, שלא בטוחים, שמפחדים, את הכוח ואת האומץ, לחיות! חיים שיש בהם... לך בכוחך זה והושעת את ישראל". עד כאן לשונו של אותו אדם עצוב ושבור.

שתי סיפורים עצובים באותה הלילה. על הורים שלא חשבו הרבה. לקחו ילד, שידכו עם ילדה, ואמרו - 'יסתדרו', מה שממש לא קרה. שכחו שלכל ילד יש נפש משלו ואי אפשר 'לתקוע' כל ילדה לכל ילד. זה לא עובד ככה. יש עניין של התאמה. הורים שעושים חשבונות איך נראים המחותנים, מספיק מכובדים או לא, מספיק אמידים או לא, הגילאים מתאימים או לא. אבל שוכחים את העיקר. ויש שכבר כן שמים דגש גדול על איכות ה'קרן' אך שוכחים שלא מבררים רק אם הילדה טובה וצדיקה, אלא אם יש כאן שתי נפשות תואמות. כמובן שמי שצריך להרגיש אם זה מתאים או לא זה הבחור הצעיר, אבל איך הוא יבחר אם לא נותנים לו הרבה אופציות בהחלטות. הוא גם לא מודע לכך שהוא צריך לאהוב את הסגנון ולהתחבר. לא אמרו לו מה הוא צריך לחפש באשה. הוא ראה ילדה טובה וזהו, מה הוא היה צריך להגיד. לא חינכו אותו שמחפשים 'אהבה'. הרי אסור ממש לחפש אהבה. הם רק הולכים "לבנות בית נאמן בישראל". אהבה? חס וחלילה. מאן דכר שמיה. זה היה רק בתנ"ך, אצל אדם וחווה למשל. שכחו להגיד לבחור שמה שהוא צריך לחפש בבת זוג זה רק שני דברים. האחד, אם הוא אוהב איך שהוא נראית, פשוטו כמשמעו, אם יש לה חן בעיניו. והשני, אם הוא אוהב את הסגנון שלה, את הדיבור, התנועות, את כל ה'הלוך יילך' ואת צורת החיים שלה. אם פלספנית, דברנית, שקטה ומעמיקה, חכמה, פשוטה, וכדו'. את שאר הדברים כמו יראת שמים ומידות אין עליו לבדוק אלא על הוריו. הבחור הרי לא יכול לבדוק יראת שמים ומידות כי כמובן שהיא במשחק כעת ולא תציג בפניו את החלקים החלשים. זה נתון כבר לבירורי המשפחה. אבל כל מה שהבחור אמור ויכול לבדוק זה אם יש לה חן בעיניו ואם יש לו משיכה נפשית אליה ואל סגנונה. אבל כשאין את המודעות הנכונה, מניין לו שיבדוק ויידע מה לבדוק.

אנחנו כותבים בהזמנות שלנו "הננו להזמין את מע"כ (מעלת כבודו) ליום כלולות בנינו היקר 'עם בת גילו' ". בעוד שבמקומות אחרים כותבים, 'עם בחירת ליבו'. יש סיבה די פשוטה למה אנחנו כותבים 'עם בת גילו' ולא 'עם בחירת ליבו'. כי אנחנו אכן לא נותנים לצעיר הרבה לבחור. אין לו לצעיר מקום לבחירה אישית. לכל הפחות אנחנו דוברי אמת. המושגים על אהבה היטשטשו מאוד במגזרים שלנו, בפרט במגזר החסידי. המילה 'אהבה' היא כמעט מילה אסורה, וזו היא המילה הכי בסיסית וחיונית בחיים. אנשים מפחדים להוציא את המילה הזאת מהפה. הפך למושג אסור. 'תורה חדשה מאיתי תצא'. זה מחדל חמור מאוד, כי זה גורם גם לשידוכים לא מתאימים, וגם לערעור התשתית בבניית זוגיות נכונה ומאוזנת. בחור חסידי רגיל בן עשרים 'מת' להתחתן, אך לא בגלל שליבו מחפש אהבה, אלא בגלל שזהו הנוהג והוא לא יכול להיות שונה מדי בחברה בו הוא חי. זו כל הסיבה שהוא מתחתן(!). האם זה נורמלי? הרסנו את הדבר הכי בסיסי וחיוני בחיים. כמעט אסור לאהוב. אנחנו מבלבלים מהר בין אהבה נפשית לבין משיכה פיזית ויצרית ולכן סגרנו את כל הדלתות ויצרנו חומות גבוהות, אבל אם לא נחנך למשהו מאוזן יותר אזי המשכנו עם החורבן הזה הלאה. ישנם מאות ואלפי אברכים שבוכים כל חייהם בגלל שידוך דפוק ולא מתאים, אם הם רק ידעו מה שהם היו צריכים לחפש. אבל מי אמר להם משהו בכלל?

שלמה המלך אומר: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". פשוטו כמשמעו. תארו לכם שאני הייתי יוצא עם הסלוגן הזה - "תעשה חיים עם אשה אשר אתה אוהב", היו יוצאים נגדי בחרמות ופשקווילים. אבל שלמה המלך כתב ככה, לפני קרוב ל3000 שנה. הלב צריך לאהוב. הוא אמנם כותב גם "שקר החן והבל היופי", וכמו שהגאון מווילנא מסביר שזה שקר והבל אם האהבה בנויה רק עליהם כי המה דברים כלים ונגמרים, אך כשהחן, החסד והמשיכה נוספים על האישיות המיוחדת הרי שהם רק מוסיפים וחיוניים, כך הוא מבאר. בספר חסידים כותב ששידוך שאינו מושך את ליבו של הבחור הוא מסוכן לעשותו. הבחור חייב לאהוב ולרצות. ברור שהאהבה האמתית יכולה להיבנות רק אחרי תקופה ארוכה של נישואין ואמינות הדדית לאורך זמן, אך כאשר אין את הבסיס הראשוני, המשיכה והרצון, החן וההתאמה, מה כבר אפשר לבנות על בסיס רעוע זה? יועצי נישואין אוהבים להגיד 'נתינה יוצרת אהבה'. אני שונא מאוד את המשפט הזה, כי המשפט הזה אומר שלא משנה עם מי אתה מתחתן, אם תהיה נתינה - ייווצר פה משהו חדש. זה מטופש מאוד. אם אמצא איזה אדם מסכן שבגדיו מעופשים ומסריחים ואתן לו כל יום אוכל ושתייה, האם בגלל זה ארצה לחיות אתו בחדר אחד? יש עניין של התאמה, וזהו. נתינה יכולה רק 'להפרות' את האהבה. כשיש בסיס ומשיכה פנימית אמתית, אזי רק נתינה היא זו שמפרה ומבססת את האהבה, כי אם יש רק דרישות אחד מהשני אין זו אהבה אמתית, כידוע. אבל לומר בצורה מכלילה שהנתינה זה מה שיוצר את כל האהבה, ועוד אהבה זוגית, זהו לא נכון בשום אופן. אם כי כמובן ישנם הרבה סיפורים יוצאי דופן על בני זוג עם תכונות הכי שונות והפוכות שהצליחו בזוגיות וכו'. ולפעמים זוהי המשיכה העמוקה והמסתורית בלב שגברה על המכשולים וכדו'. 'הנסתרות לה' אלוקינו'. אבל לכתחילה, כשאין משיכה ברורה והתאמה נפשית לשתי הנפשות, זה גורם לבעיות רבות אחר כך.

אני יושב לפעמים בשמחת 'שבע ברכות' ושומע דרשות ואיחולי ברכות: שהחתן החשוב יזכה לבנות בית נאמן בישראל, ושיראה דורות ישרים, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ושיהיה בניין עדי עד. אני תמיד יש לי ברכות אישיות ומקוריות לחתן. 'שהאהבה שלכם רק תעמיק ותתרחב', ו'שהיא תהיה נצחית ומאירה, כמו הרגע שפגשת אותה והחלטת שהיא שלך'. ותמיד החתן מחייך חיוך כזה גדול, אני מדבר אל ליבו את הדברים שהוא בדיוק רוצה לשמוע. דיבורים אסורים וגנובים. אבל אף אחד חוץ ממני לא באמת מעז לברך אותו ברכה כנה ומפרגנת כזו, כי זה לא ממש נהוג. אסור לדבר על 'אהבה'. יצרנו חומה גבוהה סביב כל העסק הזה. חכמינו אומרים: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". ראיתי פעם אפילו ספר שנקרא "אוהבה כגופו", אך כמובן לא ספר מארון הספרים שלנו. אף אחד אצלנו לא יעז להוציא ספר עם שם כזה. לדבר על אהבה בצורה גלויה? הס מלהזכיר. זה נושא שמטאטאים מתחת לשולחן. יצרנו פחד סמוי סביב כל הנושא. מפחדים מכלום. שאם נדבר על אהבה, אז יקרה... שאנשים יתחילו להתחתן עם גויות. לא יודע, אולי. אבל האמת היא שהכול בדיוק הפוך: ככל שמטאטאים נושאים מתחת לשולחן אזי נשארים בעיות פנימיות רבות שאף אחד לא מעז לתקן ולדבר עליהם, והרבה חורבנות יוצאים על ידי כך.

אני מכיר חבר טוב ש'דפקו' אותו עם אישה לא מתאימה בכלל, והוא איש מיוחד ועדין נפש. אף אחד לא עודד אותו אחרי החתונה להתגרש ואין ספק שזה מה שהוא היה צריך לעשות ולא להמשיך לסבול גיהנום, ואחר כך הוא כבר הביא ילדים וכבר היה לו קשה נורא לעזוב. והסוף היה שנמאס לו מהכול והוא ברח לאיזו מדינה באירופה והתחתן עם גויה רח"ל , וחי אתה עד היום. סיפור שאני מכיר מקרוב והכרתי את הסיפור עוד לפני שקרה מה שקרה. איזה סיפור עצוב. הוא היה אברך כזה מין עדין הנפש. הרסו לו את החיים. הרגו אותו, את הנפש שלו. אמרו - "הוא ילמד להסתדר". אבל זה לא בדיוק עבד ככה, ובינתיים הלכו לו החיים, נעבעך. מה אפשר להגיד כבר לכזה אברך. למה שימשיך עם החיים אם הכל מתנהל ככה. הוא פחד להיות גרוש בעיקר בגלל החברה. החברה שלנו שיצרה סטיגמה על אנשים גרושים כביכול הם אברכים מסוג ב' בעוד הם הינם אברכים שסך הכל 'נדפקו' להם החיים בגלל חוסר חשיבה מספיקה של הורים, או סתם חוסר מזל, וכמובן הכל מאת ה' מנהיג הבירה, אבל הפחד הזה להיות שונה ולא מקובל גרם לו לברוח ולחיות כמו גוי בניכר. איזה כאב עצום, איזה פספוס. ולחשוב שיש עוד היום אלפי אברכים שמסתובבים ואוכלים את הלב. בלי זוגיות מאושרת, ובלי נועזות לקום ולעשות מעשה. רק סתם לחיות ולהמשיך את החיים הכבויים והמפוספסים. חיים ללא אהבה, ללא שמחה, ללא חדוות חיים. אנשים שהחיים שלהם היו יפים, עד הרגע שהתחתנו. שם הכל נגמר.

אז מה אני אומר? שלושה דברים:

דבר ראשון - צריך לתקן את סוגיית חיפוש השידוכים. בחור שמחפש שידוך, צריך וחייב שיהיה לו מידע 'מה' הוא צריך לחפש. אל תחפש מידות טובות! אתה מילא לא יכול למצוא אותם כי היא תראה לך רק את החלקים החיוביים שלה. תשאיר את זה להוריך ומשפחתך. אתה תחפש רק שני דברים: חן, ומשיכה נפשית. תבדוק היטב אם אתה אוהב את הסגנון שלה ואת המראה. אם יש פה תשתית שתוכל לבנות עליה אהבה עמוקה ויסודית. אל תציית לאף אחד בנושא זה. רק ללב שלך תציית. 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת', אמר שלמה המלך. בחור צריך לדעת מהמושג הזה שהוא מחפש 'אהבה'. כן, כמו שהיא. אהבה נפשית עמוקה, נפש תאומה לבנות אתה חיים משותפים, ולא רק בת זוג שיוכל להביא אתה ילדים ולבנות 'בית יהודי נאמן'. זה לא עובד ככה. יש סדר. יש גוף, נפש ונשמה. ובמקביל - חן, התאמה נפשית, יראת שמים ומידות. אי אפשר לדלג על משהו באמצע.

דבר שני - להתגרש זה לא סוף העולם. זה אמנם הדבר האחרון אחרי כל הניסיונות האחרים, אבל אם אחרי הכל לבך אומר שזה 'מקח טעות', ואחרי התייעצות מרובה עם יועצים ואנשים שמבינים היטב לנפשך הייחודית, מותר לאזור אומץ ולקום לעשות מעשה. יש הרבה יועצים ש'מקשקשים בשכל' ו'מערבבים' אותך עם הבלי הבלים, כי הם צריכים את הכסף של עוד ועוד פגישות, אבל לפעמים האמת העמוקה היא שצריך לעשות סוף לכל הסיפור המתיש הזה. זה לא חכמה לשבת ולסבול כל החיים. אם הבעיה היא אמנם שאחד מבני הזוג צריך להתגבר על המידות או לעבוד על עצמו, אזי תמיד אפשר למצוא את הפתרון ואת השלום, עם קצת עבודה עצמית. אבל אם הבעיה היא קצת יותר עמוקה ויסודית, אין ולא הייתה משיכה כלל וכל הסיפור הוא בטעות ומהרגע הראשון הכל היה טעות, אזי הכל הוא אחרת. אם אתה יודע מה שהנך מחפש ואתה הולך עד הסוף עם הלב שלך אזי בסוף בעזרת השם תמצא את אשר כלבבך ותבנה חיים יפים מחדש. רק שהחלטות כאלו צריך לקבל רק אחרי הרבה הרבה התייעצות ומחשבה כי זה קצת אל חזור. אבל אם כל המונע זהו הפחד החברתי ומה'מה יגידו', אזי כדאי למחוק את כולם מהתודעה כי הם לא שווים את זה שתפספס את החיים שלך בשבילם.

דבר שלישי - החברה שלנו צריכה לעשות חשבון נפש עמוק עם הסטיגמה שיצרנו כלפי הגרושים. זה המוסד היחיד של אנשים שסובלים גיהנום, ולא מספיק שהם סובלים גיהנום, אלא שהחברה עוד מנדה אותם בנידוי חברתי מסוים. המילה 'גרוש' הינו כיום מילה נרדפת למילה 'דפוק'. כל סבל אחר של בני אדם מקבל יחס חם ותשומת לב: אם זה חס ושלום חולי או יתמות והתאלמנות וכדו' לא עלינו. אבל בגירושין, בני הזוג הם הבעייתיים. למרות שאולי בסך הכל הם לא התאימו זה לזה, ועברו סבל נפשי מייסר ונורא. אבל אלו הם הכללים שקידשה החברה שלנו, וזהו. וכל הגרושים והמגרשים הנם קרבנות על מזבח נורא זה. זהו עוול בל יכופר.

היה פעם סיפור עם אברך שנכנס לרב שך זצ"ל בעניין שלום בית, והוראת הרב שך הייתה, למעשה, שצריך להתגרש. נכנסו קרובי המשפחה אל הרב שך ושאלוהו: והרי חז"ל אמרו שהמזבח מוריד עליו דמעות, נענה הרב שך ואמר: 'נו, עד היום בכה האברך, מהיום יבכה קצת המזבח גם כן'. כמובן שגירושין הינם סוגיה רגישה ואין להתנהל בעניין ללא הדרכה וליווי מקצועיים ביותר, אך הכאב העיקרי הוא על חוסר תשומת הלב בעת השידוך, על התאמה נכונה בין הנפשות, על ההתעלמות מהדבר העיקרי והחשוב ביותר על שידוכים שלא נעשים מבחירת ליבו ואהבתו של הבחור הצעיר אלא מהחלטתם הבלעדית של ההורים, שלפעמים ברגע מטופש אחד הורסים חיים שלמים של ילדיהם. אין דבר יותר יפה מאשר שני ילדים שאוהבים ומחליטים להקים יחדיו בית יהודי משותף. אין דבר קדוש יותר מזה. אין דבר מאיר יותר מזה. זה נקרא בית של אור, של אהבה ורצון אמיתי לבנות חיים משותפים. וכך שורר המשורר בן 3000 השנה: 'ראה חיים', אכן כן, 'עם אשה אשר אהבת', אשר נפשך אהבה ורצתה, מהרגע הראשון. אהבה אשר בנויה על משיכה נפשית, חן וחסד אחד בעיני השני, ומידות טובות בנפשותיהם. אין קדוש יותר מזה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!