בואו נמנע את המוות הבא - גם אם לא נקבל לייק

אני קוראת לא מעט פוסטים ברשת על האסון הנורא שהתרחש בירושלים, בו נספו למוות אם ובנותיה. פוסטים על מדוע ואיך, ואם רק היינו יודעים, היינו מונעים את האסון של אדם שבחר לסיים את חייו.

אבל האמת היא שיש אנשים שבוחרים גם לא לקרוא את הסימנים, ולפעמים עם קצת קבלה ואמפתיה - אסונות רבים היו נמנעים.

הבעיה היא שאנחנו יודעים לחמול רק על אדם שמסמן מצוקה. כמה מאיתנו היו רוצים כבוד ואהבה סתם ככה בלי סיבה מיוחדת? אלא שאהבה הפכה למילה גסה משום מה.

ביום שנבין שאהבה היא לא פריווילגיה, אלא צורך בסיסי אנושי, הרבה כאבי נפש יימנעו.
ויתרה מכך, מדוע אכפת לנו רק אחרי שאנשים בוחרים לשים קץ לחייהם? אני מבטיחה לכם שיש בנינו הרבה מתים מהלכים וכל כך לא אכפת לנו. מתי חייכנו למישהו לאחרונה ככה סתם? כמה פעמים יכולנו לתת לייק ובחרנו להתקמצן? כן, גם אנשים שחיים 50 אחוז מהחיים באופן וירטואלי, חיים מלאי הרפתקאות ואקשן על בסיס יומי, מרגישים בתוך לבם את האהבה או הידידות, אם היא קיימת או לא.

אז בואו נאהב גם את אלו שעדיין לא שמו קץ לחייהם. מי יודע, אולי נמנע את המוות הבא, גם במידה ולא נקבל על כך שום לייק.

השיר הבא מתאים בדיוק לאווירה שאפפה אותנו בימים האחרונים.

בית סוהר

את מתהלכת
במסדרונות אפורים
ועומדת קפואה
תחת טוש שממנו
מים לא זורמים

את נשענת
על קירות מתקלפים
ופוסעת בזהירות
בין מיטות שוקעות
ומרצפות שבורות

את אסירה
שמתהלכת בין חומות
של ייאוש
בבית סוהר
לעבריינים מיוחדים
שכל פשעם
מחלת נפשם

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!