הלכתי לחפש את עצמי - תכף אשוב • פרק 6

נטי התחילה להרגיש כמו לביאה שחייבת להגן על גוריה. הבית שלה, המקום בו התפללה כל חייה שיהיה הבית היהודי והמואר באור תורה, באור יקרות, הפך להיות הגיהנם שלה בעולם הזה. כל כך שבויה היתה כבר במלתעות הרשע, שלא היתה לה את המודעות אפילו שאפשר גם אחרת. עד שבני נולד היתה עסוקה בהישרדות, אלא שמאז שיש לה ילד, הניסיון קשה פי כמה.

היחס הקר והחם שהתערבב, ההתנצלויות של מאיר, ההבטחות, המתנות שקנה לה, כל אלו גרמו לה לחשוב שבאמת משהו לא תקין אצלה. "איך ייתכן שאני גורמת לו לכל כך הרבה התפרצויות זעם שכאלו"? היתה תוהה בצער עמוק.

בבוקר שאחרי הלילה הנורא, בו נאלצה להשתיק את בני בצורה חריגה, היא לא יכלה לסלוח על כך למאיר. הוא ראה את העגמומיות על פניה, והחל לחקור אותה על רגשותיה. היא היתה בטוחה שהנה יש פה תקווה לערוץ תקשורת תקין, והתיישבה לצדו לארוחת בוקר. הוא אפילו שיחק עם בני והחזיק אותו. התמונה היתה כל כך מקסימה בעיניה – שהעגמומיות פינתה מקומה לחיוך. אפילו הסלט היה קצוץ בדיוק לטעמו והצלחת מונחת במקום שהוא אוהב. למעשה, כך היה נדמה לה, הוא אפילו לא חיפש סיבה לכעוס. רק הרעיף עליה ועל בני חיבה ואהבה.

"רואה"? הוא אמר לה רגע לפני שיצא לעבודה. "הילד לא צריך רופא – הוא בריא לגמרי". המשפט נאמר בטון שהיה מוכר לנטי עד כאב. היא לא העזה לומר מילה, רק הנהנה בראש מורכן.

"אולי ניסע להורים שלי לשבת"? העזה נטי לנצל את מזגו הרגוע של מאיר. "אני כל כך מתגעגעת אליהם ורוצה שיראו את בני", ניסתה להפציר.

"אולי נזמין אותם אלינו", חייך אליה מאיר, ונטי בקושי נשמה מרוב אושר. ברוך ה' התפילות שלה נענות – כך הרגישה.

באותו ערב התבשרה נטי בבשורה נוספת. הם יהיו הורים בפעם השניה...

הרגשות שימשו בתוכה בערבוביה. מצד אחד היה לה יום כל כך טוב ויפה, מצד שני הלחץ מול מאיר וגידול הילדים בצורה בה חייה מתנהלים, הפחידו אותה מאוד. היא ניסתה לא לחשוב על זה.
היא החליטה להכין עוגת גבינה משובחת, כדי לוודא שמאיר יהיה רגוע כשיחזור הביתה. פינוק קטן אחרי יום עבודה יכול להיות מצוין אחרי יום כזה – לא? כך חשבה לעצמה. כששיר על שפתיה נכנסה למטבח. בני הקטן זחל לידה ואסף שאריות לכלוך מכל פינה אפשרית, מגרגר לעברה בחיוכים ממיסים. תוך זמן קצר עלה במטבח ריח משכר של עוגת גבינה אפויה, והיא פנתה להכין את הקצפת המתוקה. מאיר הכי אוהב עוגת גבינה עם קצפת מלמעלה, או בצד – תלוי מתי.

כששמעה אותו עולה במדרגות כבר היו על השולחן שתי צלחות יוקרתיות ועל כל אחת מונחת חתיכת עוגה יפה. נטי ניסתה לערוך בלבה את המילים בהן תשמש כדי לבשר למאיר את הבשורה, תוך כדי שהיא מנסה להבין מה היא מרגישה בעצמה.

"לכבוד מה החגיגה"? מאיר נכנס ברוח טובה, ונטי נשמה לרווחה – אולי מדי מוקדם...
"יש לי בשורה לבשר לך, והתחשק לי לחגוג את המאורע, לכן העוגה", חייכה נטי בחזרה. תחושת הקרבה ששררה במטבח היתה כל כך חסרה לה.

באותו רגע נכנס בני למטבח והחל למשוך את המפה. הצלחות כמעט נפלו. מאיר הסתכל על נטי: "למה הוא עדיין ער"? שאל בטון כועס. "הוא ישן בצהריים אז עכשיו הוא לא עייף. לא נורא, הוא לא יפריע לנו, אל תדאג", ניסתה לרכך אותו.

התמונה הבאה שנטי זוכרת מהערב הזה היא צלחות מעופפות באוויר, הרבה זכוכיות מנופצות, עטופות בקצפת מתוקה שהפכה לשחורה ומכוערת.

היא רצה אל בני, ערסלה אותו בין ידיה, התחננה אליו שילך לישון, והוא כאילו שמע לתפילתה, פשוט נרדם. היא נכנסה למיטה בלי להתקלח, העיקר שלא לעורר מהומה גדולה יותר.

מאיר נכנס לחדר. מזווית העין קלטה את בדיקת ההריון שלה. היא עשתה את עצמה ישנה – לפעמים זה מנע ממנו להכות אותה.

המשך יבוא

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!