"רציתי למות. ואז הגיע הטלפון ההוא"

הייתי על יד המחשב כשזה קרה. ניסיתי לעצב כרטיס יום הולדת עם תמונה של שירי, ביתנו היחידה בת השנתיים.

לקחתי אותה לסטודיו הכי יקר, הלבשתי לה את הבגדים האחרונים שקניתי בביקורנו האחרון באיטליה, והצלמת צלמה אותה תמונות יפהפיות. את התמונה המתוקה ביותר העליתי על המחשב למטרות עיצוב, על מנת לשלוח לכל בני המשפחה.

שאול נכנס לחדר בפסיעות שקטות, התיישב על ידי ונאנח.

"מה?" שאלתי.

הוא נאנח עוד פעם.

"קרה משהו?" הקו הימני בתמונה נמשך קצת באלכסון ואני ניסיתי לשווא לישר אותו. מאמציי נמשכו דקות מספר, ועלו בתוהו.

פתאום חדרה להכרתי הידיעה שתשובתו מתמהמהת מאד, הסטתי את פני מהמסך לכיוונו, ואז ראיתי.
שאול. בעלי, האיש החזק ביותר שראיתי מימיי, יושב בתנוחה כפופה ומניח לדמעות שקטות וארוכות לזלוג על פניו.

מעולם לא ראיתי אותו בוכה. אפילו בשעות הקשות ביותר שעברנו עד שתפילותינו נענו וזכינו בשירי. אני מיררתי בבכי. הוא לא.

שאול הוא לא טיפוס של בוכה. הוא טיפוס של בונה אימפריות, את רשת החנויות המצליחה שלנו בנה בעשר אצבעותיו מאפס ממש. הוא היה צעיר מאד, כשפתח את החנות הראשונה, שהפכה לרשת ארצית, שהפכה לעסק בינלאומי.

"מה קרה, שאול? מה קרה?" עכשיו הייתה השאלה גדולה וזועקת, מתכוונת מאד.

"הכול הלך". הוא אמר בשקט, והקול שלו התערבב עם הבכי החנוק ונשמע נוסע על הרים וגבעות. "אין כלום". למדתי מפיו, באיטיות מענה, (בקושי יכול היה לדבר), שנפל קרבן לעוקץ מחריד מאצל חבר טוב מאד שלו, שבאופן ערמומי ומתוחכם הצליח לפשוט מעליו את עורו, עורנו. בעלי הפסיד את כל הונו, הוננו, ועדיין נותרנו בעלי חובות איומים. השוק האפור מעורב בפרשה, מדובר באנשים אלימים וכנופיות של מאפיה. ולכן, שאול חייב לברוח לחוץ לארץ.

הזמנות יום הולדת עם תמונות של שירי לא נשלחו אותה שנה.

ימים חשוכים ואיומים התרגשו עלי. שאול נסע בחופזה, ואני נשארתי פה, אלמנה בחיי בעלה, אל מול עולם מתמוטט.

אני לאו דווקא מדברת על העובדה שנאלצנו למכור את הכול, שכן, מכרנו את הרכב המשפחתי ואת כל מה שיכולנו. אני גם לא מדברת על כך שהדירה שלנו עוקלה מייד (אנחנו יכולים לגור בה אך ורק בזכות חוק הגנת הדייר).

הפרטים המכאיבים באמת היו הקטנים:

ההתרגלות למציאות של להסתובב כה וכה במרכול, תוך שאת עושה את עצמך מתבוננת במוצרים, אך באמת את רק מתלבטת קשות, האם לקנות שתי בננות לשיריל'ה או להסתפק באחת? לקנות חלב? או שהוא יבזבז לי את מרביתם של עשרים השקלים המוקצבים למזון השבוע.

ללכת ברחוב ולחשוב שאנשים יודעים הכול.

לדבר עם אמא שלך ולא לבכות לה כמו שהייתי רוצה.

לחפש משהו שנשאר במקרר ושיהיה אפשר ליצור ממנו, אולי, ארוחת ערב, ולא למצוא.

להיות לבד מאד מאד.

שאלתי את שאול בטלפון כמה פעמים אפשר למות? שמעתי איך הוא מסתייג בנשיפה ארוכה מאחורי הקו. הוא לא אוהב את הדיבורים האלו שלי, "למילים יש משמעות. צריך להיזהר". אמר.

אז לא המשכתי ולא אמרתי לו כלום. אבל בצד, בשקט, אמרתי לאבא שלי שבשמיים, שתמיד מקשיב: "בכל יום מחדש אפשר. ואתה יודע איך נראה המוות שלי? המוות שלי הוא בצורת מקרר ענק וריק, מתוצרת אמריקנית יוקרתית ביבוא מיוחד, שלפעמים את מנתקת אותו כדי לחסוך חשמל, או מהסיבה הפשוטה, שמלבד בקבוק קטשופ ישן, אין לו שום שימוש ותועלת. אין לו מה לקרר. המוות הוא בצורת בטן מקרקרת אל מול ארונות מטבח בעיצוב החדיש ביותר, עץ טבעי משובח. המוות הוא הישאבות אל תהומות יגון ואופל בלתי מוכרים, בתוך דירה מפוארת בשכונה היקרה ביותר בעיר. היסחפות אל תוך מערבולת אימתנית ותחושת חוסר אונים מצמררת.

*

אחרי הנפילה, סידרה לי מכרה עבודה כגרפיקאית במשרד פרסום. שלשת אלפים ₪ משכורת פלוס פנסיה וביטוחים. שמחתי, אבל מהר מאד גיליתי, שהכסף שאני מרוויחה בעבודה, נשאב ישר לחובות שיש לנו בבנק. הכול מעוקל וסגור. שום דבר לא ניתן למשיכה. ניסיתי לפנות ללשכות למיניהן, אבל נראה שאיש לא יכול ולא מוכן להבין מדוע אישה שלבושה בבגדים שנראים יקרים בוכה על שלשת אלפים ₪. ועוד יותר נראה, שעד כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה לשכנע שמדובר פה בפת לחם ממש. המילים שאני מנסה לומר, הופכות לכדורים צמיגים וחונקים בגרוני. אני יכולה רק לבכות.

אני שונאת רק לבכות. ואני גם שונאת לחיות מביטוח לאומי. לעבוד אני ממשיכה, הבנק אוהב את העובדה שיש לי משכורת קבועה, ואולי יום אחד ישחררו לי לפחות חלק מהמשכורת.

משהו בירכתי המוח לחש לי כל הזמן "עבודות פרטיות. קחי עבודות פרטיות!" פעם או פעמיים ניסיתי, אבל זה לא הלך. ואז, לפני שבועיים הגעתי למסקנה למה: אני כל כך חלשה, נפשית ופיזית, ששום דבר לא הולך לי!

אני לא יכולה להתרכז. אני לא יכולה להתאמץ. אני בתת - תזונה!!

ההבנה הזאת הכתה אותי בתדהמה! הרגשתי כל כך נורא, כאילו איזו חיה ענקית שולפת ציפורניים מבפנים ושורטת את ליבי באכזריות. ערימות של מאכלים ומעדנים שעלו על שולחננו ועל שולחני המלונות והמסעדות בהם ביקרנו צפו ועלו לנגד עיני. יכולתי להריח אותם, ממש. חשבתי שאני יוצאת מדעתי.

נכנסתי לסלון והגפתי את כל התריסים והחלונות. התחלתי לצעוק: "ריבנו של עולם! אבא! השם! השם!" צעקותיי הדהדו בסלון הריק, הקירות קלטו אותן ומסרו אותן אחד לשני כאילו הן משחקות בכדור פינג פונג. " איך אפשר לעבוד בלי לאכול ארוחת צהריים חמה?"

בכיתי ובכיתי בהיסטריה.

"אני לא מצליחה. אני חלשה. אני רוצה אוכל. אני מתביישת לבקש מאנשים. אני מבקשת ממך! אני לא יודעת למה הבאת לי את הניסיון הזה, וודאי יש סיבות, אבל להיות רעבה אני לא יכולה!!"
נרדמתי מתוך בכי של חולשה על הספה.

הטלפון שצלצל בעקשנות, העיר אותי.

"שלום", אמרה מישהי נחמדה מאחורי הקו.

"שלום" אמרתי, קצת חוששת. אימתו של השוק האפור שורה עלי תמיד.

"מדברת לאה", היא אמרה, "אני מנהלת המועדונית לילדים השכונתית, והייתי רוצה להציע לך משהו".

גיחכתי. "בעלי לא בארץ". אמרתי חלושות, "ואני לא חושבת שיש לי אפשרות לתרום במצבי".

הייתה שתיקה רגע בקו.

"אני בטוחה שיום יבוא ותחזרי לתרום לנו", היא אמרה, "אבל עד אז, הייתי רוצה שתבואי לסייע לנו בהשגחה על הילדות שאוכלות ארוחת צהריים..." קולה התחייך, "ובאותה הזדמנות תוכלי אולי לומר לי, בתור תורמת חשובה לשעבר - מה את אומרת על הבישולים שלנו..?"

אני לא יודעת איך זה נודע לה, וגם לא אכפת לי. אני יודעת שהשם שלח לי אותה כמענה ישיר לתפילתי. מענה מופלא ומנחם. זה אמנם לא קל להתרגל להיות נזקקת, אבל אני מתרגלת בלית ברירה. עכשיו, כאשר אינני רעבה, יש לי תכניות מפליגות ואמביציה ענקית. השבוע ביצעתי את העבודה הפרטית הראשונה שלי. בכסף אני מתכוננת לקנות מאווררים לחדרים. את המזגנים אין באפשרותי להדליק.

אני מקווה שהלקוחה המרוצה תמליץ עליי. היא כבר אמרה שחברה שלה ראתה את העבודה והיא מתעניינת גם. אני מקווה שהשם ימשיך לרחם עליי ויעזור לי לעמוד על הרגליים ולהסתדר בסופו של דבר. אני מתפללת ששאול יוכל לחזור לארץ ולהיות איתי ועם שירי החמודה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!