פשוט תאמינו, נסים מתרחשים גם אחרי חנוכה

אחרי חנוכה.

את - שמגיעה אלי בגב שפוף אך בגבורה יהודית,
כי גם להגיע לבקש עזרה זו גבורה.
את - שאין לך מושג מה יהיה הלאה.
את - שאין לך שמץ של מידע איך להאכיל את גוזלייך מחר.
מי ישלם את החשבונות התופחים?
ומי יענה ביום הדין לבנקים החופרים?

את מרגישה חנוקה, כן, גם בחנוכה.
חנוקה מדמעות שאינן - כי יבשו המעיינות.
חנוקה מתסכול.
חנוקה ממילים שאת לא אומרת.
חנוקה ממילים שאת כן אומרת. לא ברור, בטעות, בלי שום הסבר. שום הסבר נוסף.
חנוקה מכעס.
חנוקה מרוגז.
חנוקה, ממש כמו סופגניה נפוחה, מכווצת, שהשמן בה איבד כל טעם לאכילה ובקרוב ממש תמצא את דרכה אל הפח...

אבל את - את לא רוצה דרך אל הפח.
בעצם כן,
את רוצה פך של שמן טהור, שלם, כמו בימי המכבים.
פך של שמן שהיה נראה שיספיק רק ליום אחד,
ולבסוף כמו ששמענו בגן הילדים, הספיק לשמונה ימים.
ולכבוד הנס אנו חוגגים, מדליקים, מחבקים, מטגנים ואפילו משמינים.
אבל עבורך זו אינה חגיגה כלל!

נכון, הדלקת נרות.
נכון, פינקת את בני ביתך כמה ובמה שרק יכולת - בפרוטות האחרונות שהיו בכיסך.
נכון, ניסית לשמח את אישך ולהראות לו שהמצב ממש לא משפיע עלייך.
אבל...
בתוך הלב הרגשת ממש פך שמן ריק, ללא טיפת שמן. לא זך ולא כלום.
נכון שסביב הפך הטהור היו עוד כאלו שהיוונים לא שפכו, כי רצו לטמא.
לא היה אכפת להם שתדלוק מנורה מהממת - אבל הרעיון היה שידליקו אותה בשמן טמא!
ה-ש-מ-ן אותיות נ-ש-מ-ה.
ועבורך הכדים הטמאים הם כדים מלאים באנרגיות שליליות, כעס, תסכול, עלבון, ייאוש ומה לא.

נקשת על דלתי, שפופה וכאובה,
אך כלביאה גיבורה שדואגת לגורים, המשוועים לך ולאריה הממתין לטרף.
ביקשת לשמוע קצת תקווה,
ואני הבטתי בעינייך כמה דקות טובות.

הדמעות החלו לזלוג מעיניי. כן, מהעיניים שלי, לא משלך. שלך יבשות בלי טיפת לחלוחית.
ראיתי בעינייך המון כאב - אבל יותר מהכאב היו שם תקווה, חיזוק, גבורה.
ממני באת לשמוע? ממני באת להתחזק?

הנרות בליבך כבויים, אבל הרגע ראיתי את הניצוץ - ובמקום להתחזק תבואי לחזק.
הסיחי מדעתך את הפחים השבורים,
הפשירי את הכעס, התסכול והפחד מהמחר,
והאמיני בכל ליבך ש"מן דהביי חיי, הביי מזונא"
מי שנתן חיים - ייתן מזון,
ומי שאומר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק.
נכון עכשיו יש לך בלב חומץ ולא שמן,
חמוץ לך מאוד ולא בטעות, פשוט אין לך שמן.
נשאר רק החומץ, חמוץ, חמוץ מאוד!
אבל ה' מסוגל להכל - גם להדליק את החומץ הממורמר.
להדליק אותו למדורה ענקית שתשרוף כל שמן טמא, כל כעס, כל תסכול.

גם היום שאחרי חנוכה מסוגל לכל הנס הזה.
בזכות עינייך הבורקות,
בזכות עינייך המאמינות,
ובזכות עינייך הטורפות במבטן את כל הרוע,
את כל האכזריות,
את כל המר והנמהר.

אחרי לגימת הקפה שהכנת לשתינו,
במקום שאני אכין.
כי אני בכיתי בלי סוף ולא יודעת למה,
מי שהיתה אמורה לבכות כאן זו את - לא אני.
אבל כן, אני בכיתי.

בכיתי עלייך, אחותי.
בכיתי על כל אלו שחושבים שהנסים שייכים רק לחנוכה.
בכיתי על אלו שהשמן הטמא משתלט להם על החיים.
בכיתי על נרות של תקווה שכבו.
בכיתי על בתים שיש בהם שפע וכל טוב,
אבל אין בהם אהבת אמת, חיבוק חם וכתף תומכת.
בכיתי על תרבות הגויים שחדרה לשמן הטהור ומברכת "שלא עשני גויה",

ואמשיך לבכות על הבית שלך אבא, שאיננו.
על הנחת החסרה לך בימים טרופים שכאלו.
בוכה על כולנו שלא נחטיא את המטרה,
ונטרוף חיים את כל הרוע,
וכך כל הטוב שלך אבא, יתפשט בעולם בהמון אהבת אמת, אהבת חינם.
נס שאנחנו חיים, האמינו לי.

תאמינו ותחוו ניסים גלויים – כן, בכל יום. גם, ואפילו אחרי חנוכה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!