חמשת הנצחונות של השירה המזרחית בישראל

השבוע היה לי ויכוח עם כמה אנשי מקצוע מתחום התרבות המזרחית, על האם לתרבות המזרחית ישנם מאפיינים ומרכיבים ייחודיים בשונה משאר התרבויות (חוץ מהסגנון האישי המיוחד לה), או שכל תרבות מחזיקה במספר רב של אנשים שחושבים כך עליה.

זה היה קשור למעמדה פעם ומעמדה כיום, לתלות הבלתי מתפשרת שלה בדת (ולפעמים גם להיפך), ובעיקר למקום האינסופי שהיא ממלאת אצל אוהביה, והסחף לתוכו נסחפים באהבה כל המתורבתים בה.

חייב לומר שזה היה דיון מרתק ויפהפה, עם צדדים לפה ולשם, פתאום אתה שוקע לתוך התרבות העתיקה והענפה הזו ולא מבין כיצד והאם ניתן בכלל להשוות, ופתאום אתה קופץ החוצה שוקע לתוך עולמות אחרים, ומגלה כי החוויה לא שונה בהרבה, אבל עדיין הוויכוח יישאר, וטוב שכך, אלו הם צדדים שמפרים, ולא כאלו שמפלגים.

כמו בפוליטיקה בכלל ובעולם החרדי בפרט, לפעמים המאבקים הפנימיים הם המועילים ביותר כלפי חוץ, ולפעמים המאבקים כלפי חוץ (על כח אלקטורלי, על השקפה, על תקציבים, או הכרה), הם המסייעים ביותר בכדי לעורר את התאים הרדומים והמוזנחים בפנים.

על דבר אחד אי אפשר להתווכח, התרבות המזרחית ידעה מאבקים קשים וניצחונות גדולים יותר מכל תרבות אחרת (בארץ), היא לא מפסיקה להעסיק גם את אלה שלא סובלים אותה (למרבה טיפשותם) והיא מצליחה להתסיס את מיטב כישרונותיה בעזרת זוטות שמעלים את רף הפלא כל פעם מחדש.

אני כותב את הדברים האלו דווקא בחג החנוכה, ובהקשר הזה אני רוצה לדבר על התרבות הזו.

חג חנוכה מסמל בראש ובראשונה את הניצחון המפורסם ביותר שהיה במאבק בין תרבויות, גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ולכן בחנוכה אומרים הלל - מה שאין כן בפורים. זו איננה עוד מלחמה, או עוד תגרה בין עמים, היה פה מאבק ארוך וממושך שבא לידי ביטוי גם באמצעות כלי נשק ומלחמה פיזית, אבל המניע לכל אלו היה התרבות, הרצון של התרבות היהודית להישאר בטהרתה, הרצון של היוונים להשפיע עליה, היהודים שהתייוונו, וסממני היהדות שעמדו בסכנת חילול, ובכל אלה נחלה התרבות היהודית ניצחון מהדהד.

לכן גם אני רוצה לדבר מעט על הניצחונות, אני מדבר הרבה על מאבקים וכיפופי אידיאולוגיות, היום נלך על הניצחונות, רוצה למנות אותם, רוצה לפרט עליהם, ובעיקר רוצה להציג אותם בצורה שתגרום סיפוק לכל מי שהיה שותף להם, ולהיפך למי שעבר צד בצוק העיתים.

רק להבהיר (כל פעם מחדש מרגיש צורך), כשאני מדבר על תרבות מזרחית, אינני מדבר על מוסיקה ים תיכונית, או על פיוטי אמצע הדרך, וחובבי קאברים המשמשים חזנים פה ושם, וגם לא על חובבי כינור או ויולה, אני מדבר בראש ובראשונה על העולם הרוחני של פיוטי הקודש, של תרבות החזנות המסורתית, שירת הבקשות, ואמנות הנגינה, ותיאוריית המוסיקה הייחודית, וכל אלו על שלל אפיקיהם, בסגנונותיהם המצרי, והתוניסאי, העירקי, והחלבי, הספרדי, והטורקי, ובראשם תרבות השירה הפיוט והחזנות המרוקאית&אנדלוסית, ותרבות השירה הפיוט והחזנות הירושלמית (מזרח תיכונית).

חמשת הניצחונות שלנו
ישנם חמשה ניצחונות מרכזיים, שלשה מהם קשורים למאבקים פנימיים, ושניים מהם קשורים למאבקי חוץ, ולכולם יש נספחים, שמתפתחים או נעלמים עם הזמן.

1. הבולט מכולם הוא הניצחון של בית הספר החברתי לתרבות שסובלת מהיעדר ספרים, ההתפתחות המקצועית של חזנים ופייטנים, נגנים ואמנים בתרבות הזו היא התפתחות מלומדת ומבוססת, קשה מאוד להגיע להכרה בהישגים, בלי להיות בעל הבנה מקצועית בתרבות הזו, הצימאון ללימוד הטקסטים והלחנים, תיאוריית המקאמים, ופענוח כל המונחים המקצועיים, זהו צימאון שהתרבות הזו לא ידעה מעודה (הן בכמות והן באיכות).

זה לא גורע מהדרך שעשו הבולטים שבאמנים מהדור הקודם, לכל דרך יתרונות וחסרונות משלה, אבל בעיקר צריך לומר, אם פעם היה קובע הכישרון והיכולות, היום ברבות הכישרונות ומניירות הביצועים, בלי אינטליגנציה עמוקה ורחבה, קשה מאוד לגרום למישהו להסתובב.

יש פה ושם כוכבי-עת, נערים שמגייסים את קמצוץ הילדות שעוד נשאר בהם לטובת פרסומם כ"ילדי פלא", נגני רחוב שקבלו כסאות עור פה ושם, אבל הם מעטים, ובולטים בזהותם המקורית, זה ניצחון.

2. ניצחון נוסף וחשוב אף הוא, זה הניצחון של תרבות הכבוד ההדדי בין האמנים ובין הקהל, האמנים על הבמה או על התיבה למדו להשקיע יותר (יש כאלו שמאז ומעולם השקיעו) הן מבחינתם ברמה האישית, והן מבחינת הלימודים המקדימים, הנגנים הטובים, והציוד האיכותי והמשופר, וגם הקהל למד אט אט ועדיין לומד, לשלם.

להזמין אמנים בתשלום מכובד, לרכוש כרטיסים להופעות, לשבת בצורה תרבותית ולהבדיל בין תפילה לבין חפל'ה, בין טברנה לבין קונצרט. עוד ועוד בתי כנסת מחזיקים חזנים בתשלום, קהילות מבוססות מהארץ ומהעולם מעניקים מעמד של חסות כלכלית לחזנים ופייטנים שיעברו לפני התיבה, שיכשירו את הדור הצעיר, שיקיימו ערבי שירה ופיוט, וישקיעו את מרצם בהנחלת המורשת התרבותית הזו, בשירה ובחזנות, בטעמי מקרא ובפיוט, וגם בנגינה.

בעניין הזה טרם חתמנו על כרטיס הגעה למטרה, אבל שינוי התפיסה והמגמה, זהו כבר ניצחון.

3. ניצנים של מקוריות החלו לפעום בתוככי התרבות הזו, אם עד לא מזמן הפיוטים וקטעי החזנות, המוסיקה המנוגנת והידועה, חזרו על עצמם במעגל איטי אך מוכר, היום זה לא כך.

מנעד השירים המוכרים מתרחב עוד ועוד משלל סגנונות, טקסטים מושקעים יוצאים לאוויר העולם, חלקם מרתקים ומלאי תוכן, קטעי חזנות מקבלים צבעים מגוונים ורבים כחול הים, ובזמן האחרון גם מלחינים החלו להשקיע במרץ רב את הוצאת התוכן שבהם לאור עולם, והזכרתי בעבר כמה מתוכם, אם זה בתחום הכתיבה, ואם זה בתחום השירה והביצועים, ואם זה בתחום ההלחנה, העיבודים, והמרץ, וניצחון מובטח, הוא ניצחון מעכשיו.

4. פעם פעם הגבול החד והברור שהיה בין ההיתר הגורף לקיים "תוכו אכלתי קליפתו זרקתי" מכולם, לבין השמירה על המסורת וטהרת התרבות היה ברור, לא משנה מה ראית, ומאיפה למדת, מאין החכמת, ובזכות מי, זה לא היה יכול להזיק ולשנות לעוות או לסלף את התרבות ממנה באתה ואליה אתה חוזר, הכל היה עובר דרך מסננות מאוד ברורות, מקבל עיבוד חדש, והופך לחומר גלם כשיר לשימוש ביתי.

ואז הגיעה תקופת הטשטוש, שנגרמה הן מצד התססה קנאית של גופים קיצוניים מתוך הבית פנימה נגד אמנים ברמה האישית, והן מצד הערבוב של סגנונות התרבות והאמונות השונות, ולפתע חובות הלכתיות היו לצדיקים בלבד, שירה יפהפייה או חובבנית, על נושאים חיוביים או שליליים הפכה להיות תלויה במצב רוחו של האמן ובמצב הג'ינסים שבקהל, הלכות קהל נשמרו רק כאשר התקציב היה תלוי בכך, והתיבה בשבת או הבמה ביום חול שמרו מדי פעם על הבדל אחד ביניהם והוא, היעדר כלי נגינה.

אפשר לומר שבשנה האחרונה הטשטוש הזה מיטשטש לו, והחדות והבהירות חוזרות להן, שוב אין כאן הכרעה של מאבק, והסכמה גורפת על עקרונות הבהירות והחדות, אבל המגמה השלילית הפכה את עורה, ומחשיכה לאורה, והדרך ארוכה, אך סופה הטוב מובטח, זה ניצחון של שלושת השנים האחרונות.

5. הניצחון החמישי הוא אחד החשובים אבל אחד כזה שהנסיבות שלו, והשחקנים של הצד המפסיד, לא משמחים ולא מרנינים במיוחד, יש כאן הכרעה משמחת, אך חבל על המפסידים, חבל על חלקם השלילי בניצחון הזה.

בקצרה, בשנים האחרונות החלו תופעות של "ויקם המלפפון וינסה ללמד את הגנן כי הגזר והעגבנייה הינם בכלל האבטיח והגמבה". צעירים חסרי בסיס תרבותי מרגע לידתם, שבאו ולמדו כמה מושגים, סולמות וחבלים, חשבו על תובנות מספר, והמרץ החיובי שלהם העיף אותם אל מחוזות של "ללמוד על מנת ללמד", ללמוד וללמד, ללמוד וללמד, ללמוד וללמד, להתמלא ולרוקן, ולשכוח את עצמם, להפוך לצינור העברת מסרים חשוב, וברמה האישית של הקריירה, לנוע הנה והנה, לא משנה הקהל, לא משנה הפרטנרים, לא משנה הערכים, לא משנה הדוגמא החיובית או השלילית, העיקר לתחזק את צינור המידע, ופתאום להרחיב את מידותיו של הצינור, מגבולות המידע שלי, אל גבולות העשייה שלי, וההשקפה שלי, וסכסוכיי האישיים, ולכרוך את כולם אלו באלו, ולנסות להאכיל את כולם בהסבה את כל המסרים הללו.

בתיאוריית המוסיקה, בערכי התרבות, במידת המקוריות והשיוך הנכון של כל דבר, בהיקף מרחב ההיתרים האישיים, וברקידה על כל החתונות תוך נוכחות בכל טקסי הגיטין, ותקופה קצרצרה זה התחיל לעבוד.

אבל מהר זה התפוצץ, זה עורר מאבקים, זה גרם לתקופות פחות נעימות, אבל במהירות מפתיעה זה הוכרע, המסורת התרבותית חתכה מהר מאוד במסור הדורות שלה את כל אלו שניסו לנגוס ענפים מתוכה, והשאירה אותם כפליטי נסורת, עם הערכה מוגדרת לתוכן מסוים שבהם, עם אפס פופולאריות עובדתית ומעשית מהקהל, ובעיקר עם חוסר יכולת ליזום מאבקים, אמור מעתה, כל פתיחת פה שלילית סוגרת את המעט שנשאר פתוח.

עצם ההכרעה משמחת, אך עצם העובדה שהמפסידים שלה נותרו ללא כל זה קצת מעציב, ועדיין כולם ממשיכים לומר להם "שובו בנים שובבים".

הניצחונות שמניתי, אינם ניצחון של קריירה, או של מעמד כלכלי, לא של ענפי תעסוקה, ולא של רמת משכל חברתית כזו או אחרת, הניצחונות הללו הם ניצחונות של התרבות היהודית, של המסורת התורנית והדתית שלה, שכרכה את עצמה מאז ומעולם ולעולם בתרבות. כל מגזר, עדה, מוצא, קהילה וכו' כל אחד וסגנונו התרבותי הייחודי לו, ולכל עבר מפואר - מובטח עתיד מנצח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!