ד"ר רוטשילד גירש אותי פעמיים וזכה להערצתי

1.
השבוע, בעיצומו של טקס חנוכת המרכז הרפואי לבריאות הנפש בבני ברק אותו הנחיתי, ניגש אלי, על הבמה, הדוקטור משה רוטשילד ולחש באוזני: "אני מבקש ממך אל תדבר עליי. אני לא הנושא כאן. דבר על "מעייני הישועה", על המרכז לבריאות הנפש, אבל לא עליי".

נבוכותי.

עליכם לדעת שמלאכת ההנחיה שונה לגמרי מהרצאה. מכיוון שאני יותר סופר מאשר מנחה, קטעי ההנחיה היו כתובים לי מראש. איני מסוגל פשוט להתעלם מהטקסט ולזרום חופשי. הנחיה אינה הרצאה, לפחות לא אצלי.

אך מעבר לזה, להנחות חנוכת מוסד שכזה מבלי לספר את סיפורו של מחוללו, זה פשוט לא נכון מקצועית.

"זה בסדר, דוקטור רוטשילד", אמרתי. "ברור שאדבר על המרכז הרפואי". אמרתי והתכוונתי לכל מילה.

ובאמת, לספר על "מעייני הישועה" ועל המרכז החדש "מרבה בינה" בלי לדבר על ד"ר רוטשילד, לא האיש, המושג, זה כמו לא לספר את הסיפור.

2.
בפעם הראשונה שפגשתי את ד"ר רוטשילד, הוא גירש אותי.

זה היה לפני 24 שנים. לאחר לידת בני השני (אצל הראשון טרם הוקם ביה"ח), למי שזוכר, ד"ר רוטשילד, מלבד ניהול בית החולים היה זה שעובר בין חדרי האשפוז עם סיום שעות הביקור ומגרש את המבקרים המציקים ליולדות (לדעתו). מאות אלפי יולדות יודעות להעריך לו את זה. בני משפחותיהם קצת פחות... אלפי קילומטרים הוא עשה רק מהסיורים הללו, לא פלא שנאלץ להחליף את הברכיים.

הפעם השנייה שפגשתי אותו, כשהוזמנתי לסקר את בית החולים עבור "יתד נאמן".

אתם חייבים להבין את הסיטואציה. בית החולים היה צריך את הכתבה הזו. לא "יתד נאמן". "יתד" הוא העיתון שמגיע לאוכלוסיית היעד של בית החולים. כמובן שאתה רוצה שיכתבו עליך הכי טוב שרק ניתן. כשכתב מגיע לסקר מקומות כאלה הצוות תמיד נחמד אליו. כך טבע האדם.

והאמת, שגם ד"ר רוטשילד היה סוג של נחמד אלי. הוא סייר איתי, אף התלוצץ איתי, ואז הגיע לרגע בו נקרא למשרד לעניין דחוף ואני המשכתי עם אנשי צוות אחרים לכיוון התינוקייה.

נכנסנו, צילמנו קצת, ואז הוא הגיע והחל לצעוק עלי:

"אתה נכנסת בלי חלוק, תצא החוצה מהר, לא נכנסים לכאן בלי חלוק".

פגישה שנייה, והוא שוב גירש אותי.

אף אחד לא אמר לי לקחת חלוק, וכמעט נעלבתי. אבל תתפלאו, במעשה הזה הוא כבש את ליבי סופית, שכן ידעתי שהוא פועל לכאורה כנגד האינטרס שלו עצמו, וזה הוכיח לי שהאינטרס האמיתי שלו הוא טובת החולים ומצדו שלא תהיה כתבה או שזו לא תהיה טובה, אבל אף אחד לא ייכנס אל התינוקות שלו בלי חלוק...

מאז ועד היום הנני אחד מאוהדיו. נדמה לי שיש עוד רבים כמותי. כמו שיש המתגאים בזה שמרן הסטייפלר זצוק"ל הרים עליהם מקל, אני בעניין של להיות מגורש על ידי הד"ר רוטשילד שיבדלחט"א, לא חשוב מאיזו סיבה.

3.
לפני 12 שנה עמד הד"ר רוטשילד בפני מבחן שבעיני היה הכי גדול שלו.

ועדת הרבנים החליטה למנות מנכ"ל אחר לבית הרפואה שהוא הגה ומימן ובנה וחולל.

אני לא מכיר אנשים שהיו עומדים בכזו החלטה. אני לא מכיר אנשים שלא היו מנסים להתנגד לה, אבל הד"ר רוטשילד היה האדם היחיד בעולם שהניח את המפתחות ללא אומר ודברים ואפילו לא חשב להשאיר לעצמו איזו פיסה של בעלות על המפעל האדיר שחולל.

כמה שנים לאחר מכן, חזרה משפחת רוטשילד לבית החולים בדמות בנו של הדוקטור, הרב שלמה רוטשילד, אבל באותם ימים קם הדוקטור המופלא, הניח מפתחות והלך לחפור את מה שנראה לכולם - הבור הכי גדול שלו. למרות שחלומו המופרך הראשון להקים בבני ברק בית חולים שיתחרה בכל בתי החולים בארץ ואף יוכל להם, חולם החלומות הלך למקום עוד יותר מופרך, להקים בית חולים פסיכיאטרי?! בבני ברק?!

והנה השבוע הוגשם החלום הזה, ואני שמח על חלקי לעמוד שם ולהכריז על התגשמותו.

אני מאמין בכל ליבי שהעובדה שהגיעו לטקס השבוע גדולי הדור, מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א, מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, שישבו במשך מחצית השעה, זמן ארוך ובלתי הגיוני מבחינתם, הגאון הגדול רבי שמעון בעדני חבר מועצת חכמי התורה, כ"ק האחים האדמו"רים מויז'ניץ שליט"א, ועוד, היא סוג של אמירה לא רק לחשיבות המפעל הגדול, אלה מחווה של הערכה לאיש "המהפכן והצייתן" (כך כיניתי אותו בטקס), שהביא כל כך הרבה טוב לציבור שומרי התורה, מבלי להחזיק טיבותא לנפשיה.

4.
אלה היו המילים שדוקטור רוטשילד ביקש שלא אומר אותם בטקס, אך כאמור, הייתי חוטא לתפקידי כמנחה אם לא הייתי אומר אותם:

"כבר לפני למעלה מיובל שנים, היה שמו של ד"ר רוטשילד נישא בפי תושבי בני ברק מעולל ועד זקן. הוא היה רופא העיירה שהפכה לעיר. הוא היה זה שהולכים אליו כולם ואם הם לא יכולים הוא הולך אליהם רכוב על אופנועו הישן.

"אבל בתוך הרופא הישן, הסתתר מהפכן, איש עם חזון. ובעצם, קשה לכנות אדם שכל ימיו הוריד את ראשו וביטל את דעתו בפני גדולים ממנו, בשם מהפכן, שכן מהפיכה וציות הינם תרתי דסתרי הלא כן? מסתבר שאצל ד"ר רוטשילד ההפכים הללו השתלבו היטב".

ואז הזמנתי את הדוקטור רוטשילד לשאת את דבריו. חשבתי שהוא נרגש מכדי לצעוק עליי והבימה צפופה מכדי שיוכל לגרש אותי. הוא החל לשאת את דבריו, ורק אז הבנתי שהוא צעק לא רק עליי אלא על כולנו.

5.
"ההתקדמות הכי גדולה ברפואה בשנים אלו היא בתחום הפסיכיאטריה", פתח ד"ר רוטשילד. "לפני 40 שנה לא הייתה שום תרופה לחולי נפש ומי שר"ל חלה, נזרק לאיזה מוסד חשוך ורק בהלווייתו פגשת שוב בפעם האחרונה.

"זה השתנה בצורה רדיקאלית מאוד! היום אפשר לעזור – לא תמיד לרפא לגמרי - לחולי נפש יותר מ-90% מהמקרים, כמו שניתן לעזור כיום במחלת סוכר – ע"י אינסולין...

"אבל עדיין יש 2 בעיות רציניות מאוד: החולים מתביישים להגיע לטיפול, ואם כבר מגיעים בהרבה מקרים מסרבים לקבל תרופות. ומי אשם בזה? אנחנו כולנו. הסטיגמה מצדנו. רבים מאיתנו גורמים לחולי נפש שירגישו פחותים - שחולי נפש זה עונש, זה כפרה, זה בושה, זה ביזיון...
"אנחנו אשמים! אנו גורמים שחולים אלו מתביישים! הם כאילו מוחרמים ומרגישים מבוזים ופחותים ולכן גם מתביישים לגשת לטיפול.

כמה צעדים – ולא תמיד מוצלחים – נעשו ע"י אבות, מורים, נשים של חולים כדי להחביא מה שרופא כל בשר שלח להם...

"מי יכול להגיד 'ידינו לא שפכו הדם הזה'?!"

6.
איך מבטלים את הסטיגמה הנוראה הזאת? שאל הד"ר רוטשילד וגם ענה:

"זה אחד מהתפקידים החשובים לשמם ייסדנו את 'מרבה דעת' (את השם הזה קיבלנו ממרן שר התורה שליט"א) ורק על ידי עובדות בשטח יראו שלא צריכים להתבייש כלל, שיראו שעל ידי טיפול אפשר לחיות חיים נורמליים.

ב"ה היום הרפואה מסוגלת לתת מענה ללמעלה מ-90% מהבעיות, וזה בעזה"י יוריד את הסטיגמה וירחיק את הבושה מהחולים ומבני משפחותיהם.

מטפלים אצלנו בכל הבעיות של מחלות נפש – מחלות מסוימות בהסתייגות - כבר אמרתי שאפשר היום לעזור למעל 90% מהחולים.

מאחר שכולם מתביישים אנחנו לא עושים שום פרסומת.

יש 4 כניסות למרפאות 'מרבה דעת', ואנשים לא יודעים לאן הלכו החולים, וגם בבניין החדש הזה תהיה שמירה מיוחדת על פרטיות החולה באופן שלא קיים בשום מקום.

ד"ר רוטשילד הגשים את חלומו השני, בהקמת המרכז הענק בן 7 הקומות "מרבה בינה", שיביא אי"ה רפואת הנפש לצד רפואת הגוף ב"מעייני הישועה". הוא גם צעק עלינו ונאמנים פצעי אוהב. כעת נותר לנו להמתין בסבלנות הלאה, מה יהיו חלומותיו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!