שלמה קוק חושף: השיחה עם איש הדת האיראני

1.
אינה דומה הפעם השנייה ב'קונגרס מנהיגי הדתות והמדינות' בקזחסטן – לפעם הראשונה. אם באביב תשע"ה חשבתי כי יש ניכּוּר משותף מצד הדתות כלפי היהודים, באביב תשע"ו חזרתי עם רושם הפוך לחלוטין. נציגי הנצרות, האסלאם, הבודהיזם, ההינדואיזם והטאואיזם כבר מכירים את הנציג היהודי-ישראלי, והם מרגישים בנוח לקיים איתי שיחות ידידותיות. "היהדות קודמת לנו", אומר לי הנציג הנוצרי חאלד אקאשה, מתעקש לפנות עבורי מקום מרכזי יותר בצילום הקבוצתי ומתעניין באוזני על שבת וכשרות. "איך הרבנים שלכם זוכים לחוכמה המיוחדת?" שואל אותי יאנג קי-הון, נציג דת בודהיסטית בקוריאה, ומגלה בקיאות בלימודי הגמרא. אפילו סגן יו"ר הפרלמנט האיראני התגלה כאדם סימפטי.

אחת לשלוש שנים, מתקיים 'הדבר האמיתי': בשנה שעברה הגיעו לכאן הראשון-לציון הרב הראשי לישראל הגאון רבי יצחק יוסף, מזכ"ל האו"ם באן קי-מון, נסיך ערב הסעודית, אייתוללה מאיראן, נשיא קזחסטן ונשיאי מדינות נוספות. אחת לשנה מתקיימת ועידה קטנה יותר, גם היא ב'ארמון השלום' באסטנה, אליה שולח נשיא קזחסטן נסורלטן נזרבייב את האזרח מספר 2, יו"ר הפרלמנט ג'ומארט טוקייב. הוועידה השנתית נחשבת אף היא: נוהרים אליה עשרות נציגי דת וחברי פרלמנט בכירים מהעולם, ובהן בריטניה, צרפת ורוסיה, לצד נציגי מדינות ערביות 'אוהבות ישראל' – איראן, ערב הסעודית, ירדן, מצרים, פקיסטן ועוד. המטרה היא, על-פי הנשיא, "לקיים דיאלוג המבוסס על כבוד הדדי ודו-קיום, לגנות טרור, שנאה והסתה בשם הדת ולהגן על ערכי המשפחה". הפעם התכנסה הוועידה תחת הכותרת "דתות נגד הטרור". כך על-פי ההצהרה עליה חתמנו.
הקזחים יודעים לתת כבוד: מהרגע בו נחתתי בשדה התעופה באסטנה, ליווה אותי רוסטאן, עוזר אישי. לצידו נהג-מאבטח ומכונית שחורה.

האירוע המרכזי היה ביום שנכפל בו כי טוב. בקומה השנייה של 'ארמון השלום', 77 נציגים מתיישבים במקום המסומן להם סביב שולחן ענק בצורת טבעת עגולה. במרכזו שדה של פרחים מרהיבים בכל הצבעים, פרט סימבולי למגוון האנושי הרחב כאן. סביב השולחן, שלושה יהודים – הרב שחר רחמני, נציגו של הרב הראשי לישראל הגר"ד לאו, בוריס מנויילנקו – נציג הרב הראשי לקזחסטן הגר"י הכהן, וכותב השורות, נציגו של הראשון-לציון הרב הראשי לישראל הגר"י יוסף.

כ-30 נציגים נואמים, כל אחד בתורו, על חלקה של המדינה או הדת אותה הם מייצגים – ב'חזון השלום וההרמוניה' שמוביל הקונגרס. האירוע מתקתק לפי השעון. יו"ר הפרלמנט מזמין את הנואמים בזה אחר זה. לכל נואם מוקדשות 7 דקות. רובם מדברים באנגלית, מיעוטם ברוסית-קזחית וערבית. כל הנאומים, פוליטיקלי-קורקט. זר כי יזדמן לארמון יחשוב כי תם עידן המלחמות והטרור. יש רק אהבה ושלום. אפילו סגן יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד חסן אבוטוראבי פארד, מספר לנוכחים ש"איראן היא המדינה הבטוחה ביותר בעולם" ומצהיר: "אנחנו מתנגדים לטרור מכל סוג שהוא". אגב, הוא היחיד מתוך הנואמים שהאריך מדי וקיבל שתי התראות זירוז ממזכיר הוועידה, אחת בכתב ואחת בעל-פה.

ואפילו הוא, האיראני הבכיר, מתנהג בנימוס כלפי ישראל, שעה שמדובר בשיחות אחד על אחד. מבטינו הצטלבו ביציאה מארוחת הערב החגיגית (הוקצה לנו שולחן כשר, בהשגחת הרב שמואל קרנאוח, השליח המסור של חב"ד באסטנה) שהוגשה לצלילי תזמורת פילהרמונית מקומית. במבט מקרוב, ובסגנון הדיבור, ניכר כי מדובר במנהיג רוחני – ולא בפוליטיקאי מן המניין.

"אתה מישראל?", הוא שואל אותי בערבית. העוזר שלו מתרגם את דבריו לאנגלית ואת דברַי לערבית.
"כן", אני משיב.
"אלוקים רוצה שנחיה ביחד, כל הדתות", הוא אומר.
"לא מספיק לדבר – צריך גם לעשות", אני מעיר.
"איראן מדינה בטוחה ומתנגדת לטרור", הוא משיב.
"נו, הלוואי שכל אזרחי איראן יחשבו כמוך".

הוא התעניין במסורת היהודית. נפרדנו בלחיצת יד.

האם השתכנעתי מהמילים היפות? ממש לא. ובכל-זאת, נכון שהוא ושכמותו צבועים מן היסוד, אך גם אם פיהם וליבם אינם שווים, מסר של סובלנות המגיע לאוזני הציבור אותו הם מייצגים, שווה בפני עצמו. אולי מתוך שלא לשמה – יבוא לשמה.

2.
רגע האמת מגיע. יו"ר הפרלמנט מכריז: "רשות הדיבור נתונה לרֶבִּי שלמה מנחם קוק, נציג הרב הראשי לישראל". משום מה, הוא חושב שמגבעת בורסלינו הופכת את הראש תחתיה לרב בישראל. מלמלתי בשקט תפילה קצרה כנהוג במשפחתנו: "ריבון העולמים, היה נא מצליח דרכי".

אני נואם באנגלית. הנוכחים סביב השולחן העגול, יכולים לבחור לשמוע באוזניות תרגום בקזחית, רוסית, צרפתית וערבית.

אלה עיקרי הדברים שאמרתי לא לפני שבירכתי בשם הראשון-לציון את נשיא קזחסטן ואת יו"ר הפרלמנט על היוזמה החשובה: בכל שבת אנו קוראים בבית הכנסת פרשה אחת מן התורה שאלוקים נתן לנו בהר סיני. 613 מצוות, חלקן בינינו לבינו, וחלקן מצוות המלמדות אותנו כיצד להתנהג בין אנשים.

בשבת האחרונה קראנו את הברכות שנתן אלוקים למי ששומר על המצוות שלו. ההבטחה הראשונה עוסקת בגשם. אלוקים מבטיח להוריד גשם, כדי שיהיה לנו מספיק אוכל ושתייה. כולם מבינים שזו הבטחה חשובה, שכן אף אחד לא יכול להתקיים בלי אוכל או שתייה. ההבטחה השניה: "ונתתי שלום בארץ". אם תשמרו על החוקים שלי - אני מבטיח שיהיה שלום בין העמים.

רש"י מבאר: אלוקים מנסה להעביר לנו מסר, לפיו השלום חשוב כמו מזון. אפילו יותר. הוא מוסיף, כי אם נשים את כל טובות העולם ביד אחת – חיים, בריאות, ילדים, הצלחה – אבל היד השניה, יד השלום, ריקה – אין זה כלום. כשאין שלום, הבריאה חסרה.

טרור בשם הדת הוא המסוכן ביותר. סתם רוצח יודע כי מעשיו טועים, אך קשה לו להתגבר, לעומת טרוריסט בשם הדת שמרגיש כי הוא מקיים פקודה – לכן הוא חסר-רחמים ואף פעם לא יתחרט.

ייאמר ברורות: דת ישראל מתנגדת לכל סוג של טרור ואלימות, פיזית ומילולית! לדוגמה – התורה אוסרת עלינו אפילו לכפות גוי להתגייר (בניגוד לדתות אחרות). סובלנות – ההיפך הגמור מטרור – היא אבן היסוד של היהדות. הכלל הגדול ביותר בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך".

חורף אחד ברוסיה, כאשר שלג כבד כיסה את הרחובות, המדינה היתה מושבתת. לא ניתן היה לצאת מהבתים. עובדי העירייה לא הצליחו להשתלט על משימת פינוי השלג. ראש הממשלה הרוסי הגה רעיון: הוא נתן פקודה – כל אזרח חויב לנקות את השלג סביב ביתו, וכך החיים חזרו למסלולם.

אנו יושבים כאן ומייחלים לנקות את העולם מטרור, אך קודם עלינו לנקות את עצמנו מפני הטרור – פיזי, וכמובן מילולי. עלינו להתייחס בכבוד להורים, לבן / בת הזוג, לילדים, לחברים ולשותפים. הצעד הקטן שנעשה אצלנו בבית למען השלום, בוודאי ישפיע גם על השלום העולמי.

אסיים בברכה החותמת את התפילה היהודית: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".

3.
מדוע בחרתי דווקא בנושאים אלו? ובכן, המסר המרכזי בוועידה צריך להיות מסר של סובלנות, אך יש דרכים רבות להגיע אליו. מניסיון למדתי כי נאומים פוליטיים לא מותירים רושם לטווח-ארוך. משתתפי הוועידה מעדיפים לשמוע על הייחודיות של הדת שלנו. לכן בחרתי בנאום חיובי בעל מסר של שלום וסובלנות, בנוי על יסודות התורה והאמונה: בריאת העולם, מעמד הר סיני, תרי"ג מצוות, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, שבת קודש, כיבוד הורים.

כששמעתי את מחיאות הכפיים בסוף הנאום, ובפרט כאשר יו"ר הפרלמנט הודה לי על הדברים באופן אישי, הרגשתי כי התפילה התקבלה. המשימה הסתיימה בהצלחה, בסיעתא דשמיא. להתראות בשנה הבאה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!