ארגוני הקירוב - החצוצרות של גדולי ישראל

1.
את השבת האחרונה העברתי יחד עם ארגון 'צהר' של חסידות בעלזא, בסופ"ש ייחודי שהתקיים בעמק יזרעאל, בואכה העיר נצרת במלון גולדן קראון. הגעתי למקום כאורח של הרב מיכאל גוטרמן מנכ"ל רשת 'שובו' וכן של הרב יוסי שולמן, מנהל הפרוקייטים של 'קרן וולפסון'. המשולש הזה - שובו, קרן וולפסון, וארגון 'צהר' הרימו סופ"ש ארוך ומאתגר, שעל הרשמים ממנו אני רוצה לספר בשורות הבאות.

השתתפתי בחיי במאות ימי עיון, סמינרים, שבתות וכדו', מכל הסוגים ומכל המינים, של כל סוגי הארגונים, ועם כל מיני המשתתפים, אבל משהו בייחודיות של הסמינר הזה, שהיה מיועד להורים ותלמידים, המתחנכים ברשת 'שובו', גרם לי להתרגש במיוחד.

נתחיל בארגון 'צהר'. אין לי כל ספק, כי אין איש אחד ממנהלי הארגון, שחושב שעל ידי הסמינרים הללו, יצטרף מישהו אחד לחסידות בעלזא, או לחסידות בכלל. מטרתם היא לקרב לבבות בשבת אחים גם יחד.

יש משהו בסגנון החסידי, המרים את כולם טפח מעל פני האדמה. הפשטות, השמחה, הרגש, זה משהו שמדבר ללב הרבה יותר מהשכל. גם מארגני הסמינר, מודים כי זו היא ה'שיטה' שלהם. לגרום לאנשים הרהורי רגש.

את הצלחתו של הקונספט תפסתי במהלך השבת, עת התקיים סימפוזיון שבו עלו המשתתפים, וסיפרו על חוויותיהם מן השבת. על הבמה עלה עמיר, צעיר מירושלים וסיפר שאל הסמינר הוא הגיע בלי הרבה ציפיות. "האשכנזים הללו ממאה שערים, עם הכובעים על הראש והפאות הארוכים, תמיד היו נראים לי מוזרים. הייתי בטוח כי אין ביני לבינם מאומה. אין לי שום קשר אליהם. שום שייכות. הם רחוקים ממני ואני רחוק מהם. ביפו הרגשתי יותר נעים, וכעת קיבלתי סטירת לחי מצלצלת שהבהירה לי שכולנו אחים ושאת כולם אפשר וכדאי להכיר".

ואכן, זו הייתה התחושה מהשבת הייחודית הזו. שבת אחים גם יחד. מן הרגשה של "יחד שבטי ישראל" במובן הכי רחב של המילה. כולם, כולם יכולים לשבת סביב שולחן השבת, לדבר, להכיר ולהתחבר לרעיון היהודי המשותף.

2.
במהלך השבת שאלתי את מנהל הסמינר, חסיד בעלזא בעצמו, מנין הגיע הרעיון לערוך את הסמינרים הללו בקונספט הזה, והוא הסביר לי בשם הרבי מבעלזא שאמר רעיון יפה בעניין. בפרשיות הללו שהתחלנו לקרוא, בספר 'במדבר', אנו עוסקים הרבה בנושא בניית המשכן. בפרשה שנקרא בעוד שבועיים, פרשת בהעלותך, אנו קוראים על החצוצרות.

"עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ, בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". מטרת החצוצורת, היתה לקרוא לעם, על מנת להכווין אותם, לתת להם הדרכה, הוראה, ציווי וכן הלאה. המפליא הוא, שכתוב שאת החצוצרות של משה גנזו, ובכל דור ודור היו צריכים לעשות חצצורות בנפרד.

ומדוע? למה שלא ישתמשו בימיו של יהושע באותן חצוצרות? מדוע כשיבוא משיח צדקנו לא יוכלו להשתמש באותן חצוצרות. ההסבר הוא, שהחצוצרות מסמלות את דרך העברת התורה מדור לדור. השפה והתקשורת ששימשו בדור אחד להעברת התורה לציבור, אינם יכולים לשמש בדור אחר. בכל דור המנהיגים הרוחניים צריכים להעביר את התורה בשפה ובמתודה המובנים לדור שלהם. אי אפשר לדבר אל העם בדורו של יהושע כפי שדברו אל העם בדורו של משה. לכן החצוצרות של משה לא יכלו לשמש בדורות אחרים. התפקיד של מנהיגי כל דור הוא להכין חצוצרות או חלופות לחצוצרות לדור שהם חיים בתוכו.

אם יורשה לי, הוורט הזה מסמל את תמצית ארגון 'צהר'. לדבר אל העם בשפת הדור. הסגנון של היום, הוא הסגנון שחסידות בעלזא מדברת בו. בדורנו חסר את ההתרגשות. רגש משמירת מצוות. רגש משמירת שבת. תחושות של יהדות. ובחלל הזה נכנס ארגון צהר, ועושה עבודה מדהימה, ומחדיר רגש בלבות הצעירים. רגש לדבר שבקדושה.

3.
אנו נמצאים כעת רגע לפני קבלת התורה. אנו מוצאים שנושא האחדות בעם ישראל, חיוני וקריטי לקבל התורה. במעמד הר סיני נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר, כאיש אחד בלב אחד". מסבירים חכמינו ז"ל כי כדי לקבל את התורה, היה על עם ישראל להיות מאוחד "כאיש אחד בלב אחד".

תארו לעצמכם: תכלית יציאת מצרים, הייתה בשביל התורה. וכאשר מגיעים לרגע הגדול של קבלת התורה, עם ישראל חייב להיות מאוחד, כתנאי קודם למעשה.

גם הפרשה שלנו, פרשת במדבר, כולה כמעט עוסקת בשבטיות והלכידות של עם ישראל. לכל מחנה היה דגל. כל שבט היה בנפרד. התורה חוזרת שוב ושוב ומספרת עד כמה עם ישראל היה שבטי ונאמן לדגלו, ובכל זאת, כאשר זה הגיע לזמן קבלת התורה, כולם היו מאוחדים.

יש מכאן לקח ולימוד לדורות, שלמרות המגזרים והמחנאות, עדיין צריך לשאוף להגיע לאחדות. לא בהכרח חייבים להגיע לאחידות, אבל אחדות חייבת להיות. אם זה היה שייך אז, אין כל ספק שזה שייך גם היום.

4.
ומילה על האירועים הפוליטיים שאנו חווים בשבועות האחרונים. כבר נאמרו כל המילים והפרשנויות וההסברים, אך מדהים להיווכח עד כמה הפרשנים וכותבי הטורים המלומדים לא ידעו מאומה על מה שעתיד להתרחש. כל התחזיות והפרשנויות קרסו אל מול מבחן המציאות.

שמעתי מאדם חכם, כי אחת הבעיות בפוליטיקה היא שהעיתונאים שכחו את תפקידם. במקום להיות המסקרים, הם הפכו להיות אלו שיוצרים את הפוליטיקה. וכאשר הם מגלים שדברים נעשו בלעדיהם, והם לא היו הראשונים שידעו, אזי במקום לאכול את הכובע ולהרגיש תחושת החמצה, הם מרגישים צורך לתקוף ברמה אישית ונמוכה, עד שהדברים מגיעים אף לרמת שחיתות.

על כל אחד לדעת את מקומו. ובעיקר לזכור כי "כאיש אחד בלב אחד" הוא תנאי לקבלת התורה, בימים ההם ובזמן הזה.

שבת שלום וחודש מבורך

הרב בן ציון נורדמן
[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!