ליצמן: "הבנתי שאף אחד לא רוצה בחירות אבל חששתי שזה יקרה"

הכלבה קאיה לא נבחה, רהיטי הגן לא חרקו ואפילו הציפור הווירטואלית לא צייצה בשעה שמהדורות החדשות של השעה שמונה בערוצים העוינים ריצדו על המרקע בסלון בית ראש הממשלה. בנימין נתניהו, רעייתו שרה ולצידם כמה מיועציהם הקרובים הצטופפו בחדר האורחים של המעון המט ליפול – עם השטיחים המהוהים, המזווה המתפרק והקירות המטפטפים, בהם חזינו בסרטוני התעמולה, ערב הבחירות האחרונות. ביום ראשון האחרון, לא רק התקרה נפלה, אלא גם פניו של ראש הממשלה. במקריות מדהימה, נפתח השבוע בשילוב אומלל של חדשות רעות וגרועות: מני נפתלי יצא צח כשלג, בעוד פניה של הגברת הראשונה הושחרו כשולי קדירה, ולא רק כמטאפורה.

את השקט בסלון הפר צלצול הסלולרי של אחד היועצים, שסינן עשרות שיחות נכנסות של עיתונאים. למראה השם "בבצ'יק מלשכת ליצמן" על הצג, הוא מיהר לענות והעביר את המכשיר לידי ראש הממשלה: "ליצמן על הקו, הוא דיבר עם בנט ורוצה לעדכן", אמר היועץ לראש הממשלה. ביבי הותיר בסלון את המשבר המשפחתי, ויצא לפטיו כדי לנסות ולפתור את המשבר הפוליטי עם בנט, שגם זרעי הפורענות שלו נשתלו במעון המשפחתי-ממלכתי.

ליצמן, שרואה מדי יום את השעה ארבע לפנות בוקר מהצד הפותח של היום, עשה את פעולת הריכוך הנוספת שלו ופרש לישון כשעה ומחצה לאחר סיום השיחה. בחלומותיו הוא כבר ערך את חישובי השישים-ארבעים בהתאם לסקר המנדטים של דגני שהעניק ליהדות התורה עשירייה. עם החלוקה הבין-סיעתית הוא מסתדר גם ביום, אך כדי להכריע מי יהיה הנציג השני מטעם הסיעה המרכזית, צריך בהחלט לערוך שאלת חלום. ב-11:00 בלילה התעורר ליצמן מצלצול המכשיר הסלולרי שהוא נוהג להותיר דלוק עשרים וארבע שעות, כמו מתנדב כונן של איחוד הצלה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. בכותרות עיתוני הבוקר שהספיקו להתעדכן, קיבל השר הפופולרי בישראל תואר כבוד נוסף: הבורר.

הנה מה שלא תשמעו ותקראו בתקשורת הכללית. בניגוד לכל מה שתיארו לנו בערוצים השונים בימים האחרונים, נתניהו לא מצמץ בעיניו ואגלי זיעה לא בצבצו על מצחו. שרים שאינם חשודים באהדת ביבי (בעצם, כל שרי הממשלה), ועקבו השבוע מקרוב אחר ההתרחשויות הופתעו לראות את ביבי במיטבו. אי שם בשנות התשעים כונתה התופעה 'נתניהו החדש' עד שהוברר לכל שמדובר בעוד אחיזת עיניים של הקוסם. בנט, שמכיר את נתניהו לפני ולפנים, ראה בעיניו, בתפקידו הטראומטי כראש המטה של נתניהו, את המקומות הנמוכים שסוקרו בדו"ח מבקר המדינה ובהמלצות המשטרה. כמלומד ניסיון עם הנתניהוהים הוא שיגר בשבוע שעבר את בלון הניסוי עם הדרישה למינוי מזכיר צבאי לקבינט, בביטחון מלא שנתניהו ימצמץ ראשון.

"בנט מספר שהוא העלה את הדרישה למינוי מזכיר צבאי, כבר במשא ומתן הקואליציוני אבל במהלך ישיבות הקבינט שהתקיימו מאז הקמת הממשלה לא שמענו מפיו את הדרישה", העידו השבוע שניים משרי הקבינט. נתניהו טען השבוע בשיחות סגורות שארבע פעמים נקבעו לבנט לבקשתו פגישות עם צמרת המועצה לביטחון לאומי, אך בנט ביטל את המפגשים מיוזמתו. בלשכת בנט מכחישים, אך בגרסת נתניהו תומכים שרים נוספים מהקבינט ולא מבין חברי הליכוד. "זהו לא רק המינוי של איווט לשר הביטחון והתחושה שנתניהו מנסה לקבע את מעמדו של בנט כזבולון המר מודל 2016", אומרים שרים בקבינט שישבו השבוע על הגדר ובעטו בשני צדיה, "בנט מנכס לעצמו במידה רבה של צדק את חשיפת מחדל המנהרות. הוא רצה לצאת לסיור בעוטף עזה על רקע פרסום טיוטת דו"ח מבקר המדינה אבל נתניהו סירב ותלה זאת בנימוקים ביטחוניים של חשש מהבערת הגזרה ברצועה. בנט בטוח שהשיקולים הם פוליטיים והגזרה היחידה שביבי רואה מול עיניו היא קולות המתנחלים והימין".

בנט פתח חזית, והציב אולטימטום עם דרישה למינוי מזכיר צבאי לקבינט, כדי למצב עצמו כמוביל בטחוני. רק שהפעם יו"ר הבית היהודי, הוא זה שלא זיהה את המנהרות שנחפרו מתחת לרגליו, עם פיר יציאה מוסווה בלשכת ראש הממשלה. כשנתניהו הודיע חד-צדדית ביום שישי האחרון על כוונתו למנות ועדה, בנט האמין שעוד קצת לחץ מצידו, יעביר את נתניהו ל'מצב קיפול'. התגובה ששיגר, וממנה השתמעה האשמה בהפקרת חיי החיילים, הייתה חריגה בעוצמתה ונבעה מניווט מוטעה בשטח. הוא לא זיהה את העצמים שנעים בסך ואת חבריו למפלגה שמנהלים מגעים מאחורי גבו.

משפט צבאי
כמו דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה - אם בנט לא היה מתאהב בקונספציה של עצמו, הוא היה מגלה את הסימנים המדאיגים ומנמיך פרופיל כבר בסופ"ש שעבר. שרים ששוחחו עם נתניהו ביום שישי וישבו לצידו בישיבת הממשלה ביום ראשון, תיארו נחישות עם ניחוח שרוני. לאחד מהם שנצפה משוחח עם בנט אמר נתניהו בזלזול "עשה לי טובה, אל תנסה לתווך. נראה את בנט הולך עד הסוף ומפיל ממשלת ימין". ביבי לא ישב בחיבוק ידיים ולא גילה לפתע קור רוח – יש מאין. במשך סוף-השבוע האחרון הוא שיגר להנהגת המתיישבים, באותם ערוצים ישירים דרכם גייס בערב הבחירות רבבות מצביעים, מסר של 'תחזיקו אותי'. נתניהו הבהיר כי אם בנט ימשיך להשתולל הוא ייאלץ לחדש את המגעים עם המחנה הציוני והמסר שהוא קיבל בתגובה, גם מחברי כנסת בבית היהודי היה: לא נאפשר לבנט להפיל את הממשלה, ויהי מה.

בנט הבין שהאדמה רועדת לו מתחת לרגליים כשכמה חברי כנסת מהבית הלאומי סירבו לבקשות לעלות לשידור ולהגן על עמדת יו"ר המפלגה. גם מי שעמד/ה מאחוריו פומבית, החזיק/ה אצבעות במסתרים דווקא לראש הממשלה בתקווה שהמשבר יחלוף כלא היה. כשהסתיים המשבר פנה אורי אריאל לבנט בקולו במהלך ישיבת הסיעה, ובטון של מבוגר אחראי, הסביר השר מתקומה הימנית-קיצונית ליו"ר הממלכתי ש'איכא דרכא אחרינא'. לנוכחים בחדר הייתה תחושה של משפט צבאי.

ביום ראשון בבוקר בנט כבר היה מודע לקולות הרקע שמשמיעים חברי מפלגתו ומנהיגי המתנחלים אך הרשה לעצמו להתנהל בעצלתיים, מתוך הנחה שיינתן לו פסק זמן ומינויו של ליברמן יידחה עד ליום רביעי. ברגע הזה, כפי שמתארים בלשכת ראש הממשלה, נרדם בנט בשמירה בפעם השנייה.

בניגוד לממ"ז המשטרתי הרברבן, נתניהו לא סופר עד שלוש. כשהוא מזהה הזדמנות במהלך מרדף הוא יורה בראש החשוד ולא ממתין להתאבדותו. בשעות הבוקר המאוחרות של יום ראשון, שיגר נתניהו את אחד מיועציו לאחד ממקורבי לבני כדי שיגשש האם 'ציפורה אחר שילוחיה' תסכים לתמוך בממשלת אחדות במידה ותמונה לשרת המשפטים. בתזמון מבריק, הודלף המידע בשעה ששרת המשפטים שקד ישבה בראש ועדת השרים לחקיקה. מבע פניה המכורכמות של המומלצת להדחה איילת שקד דמה באותה שעה לארשת פניה של רעיית ראש הממשלה המומלצת להגשת כתב אישום. אפשר להמר ולקבוע שזהו המכנה המשותף היחיד שהיה ויהיה אי פעם בין שתי הגבירות.

ליצמן, שישב בוועדת השרים, עזב את הישיבה והגיע ללשכת ראש הממשלה עם פשרה – שביבי דחה. הלחץ בלשכת בנט גבר והוביל לכך ששר החינוך יוציא הודעה חד צדדית המאשרת את קבלת פשרת ליצמן, שבבסיסה הסכמה להצעת הוועדה שנדחתה על ידו ביום שישי. חלפו עוד כמה שעות מורטות עצבים ובעקבות בנט יצאו כל חברי הבית היהודי עם הודעות המפצירות בראש הממשלה לקבל את "הפשרה". רק אז, ואחרי עוד כמה שינויים והתפתלויות, נעתר נתניהו לתחינה וגרם לח"כי ושרי הבית היהודי לשחרר אנחת רווחה. בתוך פחות מעשרים וארבע שעות, ובטרם הושבע שר הביטחון החדש בהתאם לפשרת ההתקפלות, בנט מצא דרך לגמול לחייבים טובות, כשעלה על הדוכן, וכנציג הממשלה הביע תמיכה עקרונית בהגבלת שנות הכהונה של ראש הממשלה.

נפתלי פורת
"הבנתי שאף אחד מהצדדים לא רוצה בחירות אבל חששתי שיקרה מה שקרה עם חנן פורת בממשלת שמיר", הסביר ליצמן בלשכתו ביום שני בערב. על השאלה מדוע נפלה בגורלו הזכות להרבות שלום מחוץ למגזר, ליצמן השיב במשיכת כתף אופיינית. "שניהם האמינו לי", הוא אמר. אמון הוא שם המשחק - ובפרט כשהמטפס על העץ לא מעוניין שכולם יידעו שהוא זה שפנה למחלץ וביקש את הסולם. אך לא רק באמון בסיסי עסקינן. הציר בנט-ליצמן לא קורץ מחומרים ביטחוניים של מזכ"צ ומל"ל, אלא מאינטרסים הרבה יותר ארציים. בקדנציה הנוכחית בנט וליצמן הם האחים החדשים, ועד כה, שניהם יוציאם מורווחים.

ביום שני בערב, כשעמד על הדוכן, קיבל בנט הרמה להנחתה מ'יש עתיד' שהעלתה על סדר היום את קידום חוק הפטור מליב"ה בת"תים. בנט פתח את הפה ונשא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו במליאה בשנים האחרונות, בהקשר חרדי. הוא תיאר איך החלטתו הראשונה כשר חינוך הייתה לבטל את הדרת הילדים החרדים מקייטנות הקיץ של לפיד ופירון. כשבנט שאל בישראלית ממלכתית במה חטאו הילדים החרדים הקטנים ומה כל זה קשור לליב"ה, חברי הכנסת החרדים שישבו באולם נאלמו דום ולא הוסיפו מילה. הם חשו כצדיקים שזכו לכך שמלאכתם תיעשה על ידי אחרים.

מהפיל הלבן שנכח בחדר בנט פשוט התעלם. שהרי, בממשלה הרעה הזאת שחלפה מהעולם הוא היה שותף מייסד, אח להרע. אז נכון שהיו לו נסיבות מקלות, והעיקרית שבהן היא חזית הסירוב החרדית שהשיבה את פנייתו ריקם, בשעות ובימים שאחרי סגירת הקלפיות. ובכל זאת, הברית החדשה בין בנט לליצמן, היא עוד פיתול עלילתי במשפחולוגיה של הבית היהודי. בל נשכח לרגע שמאחורי המילים היפות מסתתר אינטרס. עם כל הכבוד לשר (ויש כבוד) הנציגים החרדים לא יכולים להרשות לעצמם לצאת לקייטנה ולהפקיר את הזירה. הם יודעים היטב שתאורטית, גם לברית הישנה עם לפיד - יש עתיד. ברגע שזה ישתלם לו ציבורית, בנט לא יהסס להתחיל בהליך של איחוד משפחות עם האחים הישנים.

מה שנכון לגבי בנט רלוונטי באותה מידה לנציגים החרדים. במהלך המו"מ עם המחנה הציוני הצהיר כאן גפני מפורשות שהוא מעדיף את הרצוג על בנט. דרעי אומנם שמר על שתיקה ובשלב מסוים סייע לבנט כשהצהיר כי לא יוותר על אף משרד לטובת המחנה הציוני, אולם ברגע האמת, אם הצעה לצירוף המחנ"צ והוצאת הבית היהודי היתה מונחת על השולחן הוא לא היה מזיל דמעה.

בנט זיהה את נקודות התורפה ומודע לאובססיה של הזוג המלכותי מקיסריה לשלוח את הרמ"ט לשעבר לפנסיה מוקדמת ברעננה. הרצון הנואש שלו לחבור לאח גדול, לפיד בעבר וליצמן כיום, לא נובע מחסכי ילדות אלא מהבנה פוליטית צרופה. מול ראש ממשלה מלא חרון ותאב נקם כמו נתניהו, הוא חייב לבנות תא משפחתי חזק ומוצק. ליצמן הגוראי הוא אח מסוג אחר שלא יתחבק ויתנשק ברבים אך יעמוד מאחורי מילתו, כמו רופא הדבק בדיאגנוזה שנתן לפציינט. הרווח של בנט ברור, וגם הדיבידנד של ליצמן גלוי וידוע, פרוש על פני כל הארץ מערד ועד חצור.

שלום במרומיו
ליצמן מסיים את השבוע הנוכחי לא רק כ'מאמי' הלאומי אלא כ'עושה השלום' האולטימטיבי, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. האמת היא שמדובר בתכונות זהות של דבקות במטרה, עמידה במילה וגם נכונות להעביר כמה לילות ללא שינה – אם כי אצל ליצמן לו"ז השינה-ערנות חורג גם כך מהמקובל במגזר.

השאלה הגדולה היא מדוע התכונה הזאת לא באה לידי ביטוי גם בתוך הבית פנימה. השר המכהן במשרה מלאה, כולל תורנויות ומשמרות לילה, לא חשב לרגע להתפטר במסגרת החוק הנורווגי לטובת נציג דגל. גם להתפטרותו של פרוש שנרקמה מאחורי גבו הוא התנגד – אם כי עקרונית ולא מעשית. הדימוי המגזרי שלו מעולם לא היה ולעולם לא יהיה כשל יונת שלום.
איך זה שאיש השלום הממשלתי, מצטייר דווקא בתוך הבית כגורם שלא מוכן לפשרות, שאלתי את ליצמן השבוע בחדרו בכנסת.

ליצמן הסביר, בלי להתנצל - אם לשאול לרגע את הסלוגן של האח החדש - שהסכם זה הסכם ומבחינתו מה שהובטח לדגל בערב הבחירות יקוים. לא יותר וגם לא פחות, יען כי בפוליטיקה אין מתנות. החישובים שלו שונים לחלוטין מאלו של דגל, ולטעמו, כשלוקחים בחשבון את הצבעת המחאה של הפלג הירושלמי, נוסחה של שישים-ארבעים עוד עושה עם הליטאים חסד.

המחלוקת הזאת לא תיפתר לעולם, גם לא באמצעות מפקדים חד-צדדיים, אלא אם כן החלוקה הפנימית בין הסיעות תעמוד למבחן הריצה העצמאית בבחירות לרשויות. ובכל זאת, אם יש זירה אחת ויחידה, שבה ליצמן יכול לעשות שלום גם בבית, מבלי להפר את נוסחת האיזון של שישים-ארבעים שהוא נשבע לה אמונים, זוהי העיר האדומה חיפה. על הכרמל, הוא יכול להפציע כמו יונה (יהב) עם עלה של זית.

עלילות ראש העירייה יונה יהב וסגניו החרדים - בכל המובנים, נפרשו כאן בשבועות האחרונים. תקציר המאורעות, לתושבי ירושלים והמרכז שלא עקבו אחרי החגיגות החיפאיות: סגן ראש העיר בשכר מטעם הסיעה המרכזית אריה בליטנטל מחויב על פי ההסכם להעביר את שרביט הסגנות לנציג דגל מיכאל (מיכי) אלפר. אחרי שליצמן התערב, הגיש בליטנטל לראש העירייה הודעה על סיום תפקידו כסגן, שאף פורסמה בהמודיע כסוג של תעודת הכשר עצמית. בליטנטל התפטר, אך אלפר לא החל לתפור חליפה, וזאת משום שראש העירייה מסרב למנות את נציג התנועה הליטאית שדגלה מתנופף מול פניו כמו סדין אדום.

ליצמן, שנפגש לפני שבועיים עם ראש העירייה, הכחיש כאן בסגנונו, בשבוע שעבר, את הטענה שהושמעה כביכול באותה פגישה נסגר דיל מאחורי הקלעים. הלשונות הרעות מספרות על הסכם חשאי ולפיו ראש העירייה יתמיד בסירובו למנות את נציג דגל, ובתום חודשיים מהתפטרותו ימונה בליטנטל בשנית לתפקידו מחוסר ברירה, כי הרי אי אפשר להותיר את התפקיד מיותם ככה סתם. ליצמן כאמור, שלל את המידע, בדרכו.

איפה וחיפה
החשבון של יהב עם נציג דגל התורה אף פעם לא היה בעודף יתרה אך בערב הבחירות האחרונות המינוס כבר חרג לגמרי מהמסגרת. יהב סמוך ובטוח כי אנשי דגל תמכו ביריבו, למרות שאלפר אישית טוען שהוא ורבים מחבריו הצביעו בעדו על אף כל ההבטחות שהופרו. בחיפה נזכר מי שנזכר השבוע באמירה ששמע בערב הבחירות ברחוב חזו"א 5 בבני ברק: "לא תהיה איפה ואיפה. לא תהיה איפה וחיפה". המשפט השנון נאמר אחרי שהועלתה הצעה לתמוך בחשאי ביריבו של יהב ולתת לראש העיר שכיהן אז (והיום) את התחושה שדגל התורה עומדת מאחוריו, מלפניו ומצדדיו.

במערכת הבחירות הראשונה שבה התמודד ונבחר לראשות עיריית חיפה רץ יהב במסגרת שינוי, אך גם אז, בימי לפיד האב, הוא זוהה כראש עיר ענייני, ביצועיסט בסגנון מפא"י. תאונת הדרכים שאירעה במנהרות הכרמל בין יהב לאלפר, כבר נחקרה לעומק על ידי בוחני תנועה מנוסים, אך כמו בכל התנגשות בין סמיטריילר לרכב משפחתי, זהות הנהג האשם אינה רלוונטית לתמונות הקשות. התוצאה במקרה הזה, מרסקת את הנציגות החרדית בחיפה, את האינטרס הציבורי של המגזר החרדי בעיר, ואת מעמד חבר המועצה החרדי בכל עיר חילונית.

גם מי שטוען שאלפר היה צריך להבין שראש עיר, כמו הלקוח, תמיד צודק, לא יכול להתעלם מהעובדה שהוא פעל כשלוח של ציבור ומפלגה, וטענותיו ענייניות וצודקות במלוא מובן המילה. גם מהגיבוי שאלפר זוכה לו בתוך הבית אי אפשר להתעלם. זוהי לא רק התמיכה הגורפת של צמרת המפלגה, אלא הגב שנותנים לו רבני העיר והעסקנים המקומיים (כולל אלו שנחשבים לידידים אישיים של יהב). חסרונו הגדול של אלפר הוא בעצם מעלה. האיש לא מסתפק בדלת אמותיה של שכונת הדר, ואינו מוכן לקבל את הנוסחה של הסתגרות בגטו חרדי מתוחם ברחובות. הנוסחה הזאת נשמעת מוכרת מבירת ישראל, ויונה יהב שהחל את דרכו כעוזרו של טדי קולק שהמציא את השיטה, מכיר אותה טוב מכולם.

אבל לא הסיפור המקומי של חיפה צריך לעניין את תושבי הצפון והמרכז, ירושלים והסביבה. אלפר לא זקוק למשכורת בשביל להתפרנס, כפי שראש העירייה המיתולוגי אבא חושי דאג למובטלי חיפה בשנות השלושים. לפני הכל זהו העיקרון. אם קדנציה שלמה בחיפה תהפוך למשחק שח-מט של ראש העירייה החילוני בעסקנים החרדים, יידע כל ראש עיר חילוני שהוא יכול להפוך כל נציג חרדי בעירו, לפיון על לוח המשחק. חיפה היא דוגמה לערים חילוניות רבות עם ריכוזים חרדיים משמעותיים. לא בני ברק וירושלים, ואפילו לא פתח תקווה ואשדוד, אלא עיריות שבהן הנציגים החרדים ברשות הם מיעוט, שהופך לבטל בשישים, ברגע שמאפשרים לראש העירייה לשחק בין הנציגים.
הציבור החרדי בחיפה, כמו בערים חילוניות אחרות הכפיל את עצמו בשנים האחרונות. בגיל היסודי לומדים במוסדות החרדים כ-3000 תלמידים, ובגני הילדים מספר דומה – מה שמעיד על הגידול המדהים. אלפר לא מוכן להסתפק בפירורים ומבקש לחלק את העוגה מחדש. על רקע העלייה באחוז התושבים החרדים בעיר הוא מבקש לבצע חשיבה רב-שנתית של צרכים ותשתיות, ולא מוכן להסתפק רק בשאריות.

ליצמן מסביר שהוא לא אמור ללחום את המלחמות של דגל התורה ולהציב אולטימטום של פרישה מהקואליציה מול ראש עיר שנוהג עם הציבור ונציגי אגודה בהוגנות. אלא שליצמן של הקדנציה הזאת הוא הראשון שיודע כי הנראות הציבורית חשובה לא פחות מהמציאות. אם בליטנטל יתמנה בשנית בחלוף חודשיים-שלושה, לא יעזור שום תירוץ שבעולם. תדמית של אי עמידה בהסכם תידבק לסוליית הנעליים של הסיעה המרכזית, כמו טיט שקשה להסיר.

מהלימון הזה, ליצמן יכול לעשות לימונדה, אם יצפין לחיפה פעם נוספת, כדי לגייס את הקרדיט
הציבורי כעושה שלום, ולהביא לקיום ההסכם ככתבו וכלשונו. הרווח הציבורי שיפיק, יהיה שווה יותר מאלפי זהב וכסף של משכורת סגן לחצי קדנציה.

האם תסכים לנסוע ביחד עם גפני לראש עיריית חיפה כדי לעשות קצת שלום בבית, שאלתי.
"כן", מפתיע ליצמן בתשובתו, "אמרתי שלא נאיים בפרישה מהקואליציה נגד ראש עיר שמתנהג איתנו בהוגנות, אבל אני מוכן להרים את הכפפה. הייתי אצל יהב והודעתי לו שהנציג מטעמנו יתפטר בלי משחקים וכך היה. אם יפנו אלי ישירות, לא במכתבים ובפשקווילים ויבקשו את עזרתי אסע לחיפה ביחד עם מי שצריך ואשב עם ראש העיר כדי לקדם את מינוי אלפר לסגן".

ליצמן מגלה שהיוזמה כבר הועלתה בפניו על ידי גפני אך לא קודמה. לאור המהלכים שננקטו בשבועות האחרונים, ביהדות התורה הארצית ובסיעה המקומית, אפשר להבין מדוע אבד האמון ונגוזה היוזמה. "אני לא מתחמק ומשיב תשובה ברורה", ממשיך ליצמן, "הרי אני בקשר ישיר עם גפני כמעט בכל נושא שעל הפרק. אם הוא יתקשר ויבקש אסע איתו, ואם צריך גם עם דרעי, ואכנס לראש העיר כדי לבקש שיקויים ההסכם ונציג דגל התורה ימונה".

הסלוגן "השלום מתחיל בתוכי", פורסם אי שם בעבר על ידי שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים. אם ליצמן יצליח להתחיל את השלום בתוכנו בעיר האדומה, הוא יזכה בכל הקופה.

הודעת עדכון שבועית לסיום. דו"ח הצוות הבין-משרדי לקידום יעדי הגיוס שהובא כאן לראשונה על מלוא השלכותיו וקביעותיו הדרקוניות, ומסוקר כאן בשבועיים הראשונים, עדיין לא נוטרל.
תקציר הפרקים הקודמים, למי שפספס בצוק העיתים: דו"ח של צוות בין-משרדי בראשו עמד מנכ"ל משרד הביטחון היוצא דן הראל, ממליץ על נקיטת צעדים ממשיים לעידוד הגיוס לצה"ל, החל משינוי מבחני התמיכות לכוללים ולישיבות, קטנות כגדולות, עבור להקמת ישיבות הסדר לחרדים והקצאת משאבים לעידוד הגיוס במגזר, וכלה בבילוש וחיפוש אחר בחורי ישיבות מתחזים, באמצעות שכירת חוקרים פרטיים, הצלבת נתונים ומעקב אינטרנטי.

בהתאם לחוק הגיוס המתוקן הממשלה הייתה אמורה להביא את הדו"ח לאישור כבר בשבוע שעבר. בעקבות הפרסום נעמדו חברי הכנסת החרדים על רגליהם האחוריות והבהירו כי המלצות הדו"ח גרועות מהחוק שנוסח בתקופת לפיד. בפגישה דחופה שקיימו גפני ופרוש בקריה בתל אביב עם הצוות המשפטי בראשות סגנית היועץ המשפטי למערכת הביטחון עו"ד הילה ארליך-עמר, סוכם שלא להגיש את הדו"ח לאישור הממשלה, לעת עתה.

הסיכום שהושג דיבר על דחיה למספר שבועות רקע כניסת השר והמנכ"ל החדשים למשרד, כשבפרק הזמן הזה חברי הכנסת החרדים מנסים למזער נזקים ולשנות את המסקנות מן הקצה אל הקצה. הזמן חולף אולם נכון למועד כתיבת השורות טרם הושגו הבנות.

פרוש וגפני אמורים להגיע לפגישה שנייה עם נציגי המחלקה המשפטית במשרד הביטחון ביום חמישי זה, וצריך לקוות שהפעם הם לא יופיעו בגפם אלא יזכו לליווי של חברי כנסת חרדים נוספים, שמעדיפים לברוח מהעיסוק בנושא - כמו תושבים מהלהבות ביער רמות.
לפני שהחברים ייכנסו לקריה, הנה טיפ קטן שבשימוש נכון ונבון יכול להפוך לקלף מנצח. בסעיף 2 להודעת המדינה לבג"ץ במסגרתה הוגש הדו"ח כנספח, הודגש כי הצוות סיים את עבודתו וכי "כלל חברי הצוות חתמו על הדו"ח".

אלא מה. שמי שמתאמץ ומדפדף עד לעמוד האחרון בנוסח המקורי של הודעת המדינה שהוגשה לבג"ץ, מגיע לדף ריק מחתימות. שמות חברי הצוות מתנוססים על הנייר, אולם במקום המיועד לחתימה, השורה מיותמת וריקה. הדעת נותנת שאם היה לפני הפרקליטות מסמך חתום הוא היה נסרק ומוגש לבג"ץ. החתימות החסרות, מעוררות תמיהה.

מה שנראה על פניו ככשל טכני הופך לסימני שאלה של ממש, לנוכח השיחות שערך בשבוע האחרון סגן השר מאיר פרוש עם אחדים מחברי הצוות. "מכמה מהם שמעתי שהם בכלל לא היו מעורבים בתהליך", אומר פרוש ומרים גבה, "הופתעתי לשמוע את הדברים, אבל עכשיו אני מבין שייתכן והם גם לא חתמו".

הצגתי בפני פרוש את הנתונים היבשים. המסמך שבראשיתו מוצהר מפורשות על סיום עבודת הצוות וחתימת כלל החברים, עם הנייר הריק מחתימות בסופו. "זה בהחלט מעניין ומחייב דווקא את הפרקליטות ולא אותנו לתת תשובות", אומר פרוש, "אם חברי הצוות לא היו מעורבים כנדרש ובוודאי שלא סיימו את עבודתם כפי שנכתב בהודעה לבג"ץ, ואם בנוסף לכל זאת המסמך גם לא נחתם בניגוד למה שהוצהר, אז לא לנו, חברי הכנסת החרדים יש בעיה, אלא בעיקר למי שדיווח לבג"ץ והגיש את המסמך".

תגובת המחלקה המשפטית במשרד הביטחון, לא התקבלה עד לסגירת הגיליון. לכשתתקבל - במישרין או באמצעות הנפגשים - היא תפורסם כלשונה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!